9 חברים, 8 ימים, 3 איים, וים של הפתעות: טיול קיאקים בשמורה הימית לורטו בים קורטז שבמקסיקו
מאת: דבי עברי
ההודעה הלקונית על הטיול פורסמה בקבוצת הואטסאפ של טרה סנטה, מועדון הקיאקים הימיים שבו אני חותרת כל השנה: “מסע קיאקים באחה קליפורניה. 8 ימי חתירה, זהו טיול שטח כל הציוד נמצא איתנו בקיאקים. לינה באוהלים…” לפני שסיימתי לקרוא את ההודעה, ידעתי – אין מצב שאני לא יוצאת.
מסע קיאקים במקסיקו!
תחילת מרץ 2020. דקה לפני פרוץ הקורונה. תשעה חברים יוצאים לדרך. גיא, און ושגיא, שמוביל את הטיול, מגיעים ראשונים. שולחים לנו תמונה של שלושתם עם סומבררו על הראש וקורונה – הבירה, לא הנגיף. שאר החברים: שי, אופיר, הדי, נועם, דודי ואני מצטרפים למחרת.
אנחנו בבאחה קליפורניה, האצבע הארוכה שיוצאת ממערב ארה”ב, דרומה למקסיקו. הנוף הוא כמו במערבונים המקסיקנים: מדברי,עם קקטוסים טיפוסיים, אלו עם העמודים הגבוהים והקנים. המפרץ המאד ארוך שבין באחה קליפורניה למיינלנד מקסיקו הוא ים קורטז. לורטו נמצאת ממש באמצע האצבע של באחה קליפורניה – עיירת חוף מנומנמת שממנה יוצאים למסע.
בשמורת לורטו חמישה איים גדולים. אנחנו נחתור סביב ובין שלושה מהם: קורונדו, איסלה דל כרמן ואיסלה דנסנטה. אין באיים נוכחות קבועה של בני אדם, ומספר המבקרים מוגבל – מה שאומר שכמעט לא פגשנו אנשים אחרים במשך כל שמונת הימים –עובדה זו, יחד עם העדר קליטה סלולרית יצרו חוויה מדהימה של ניתוק מהציוויליזציה – דבר שהתברר כברכה לאור העובדה שהציוויליזציה בזמן שטיילנו התחילה להיות עסוקה בענייני קורונה –הנגיף, לא הבירה.
כללי שמירת הטבע, בשמורת לורטו בכלל ובאיים בפרט, ממש קיצוניים: אסור להדליק אש, כמובן שלא להשאיר אשפה, אבל ולזה לא היינו מוכנים – גם לעשות את הצרכים אסור על היבשה. ההגיון מאחורי הנחיה זו הוא שבהיותו של האזור מדברי, לא יורד הרבה גשם, ומה שמשאירים על החול ישאר עד שיגיע הגשם. אז מה עושים? גם אנחנו שאלנו. התשובה המפתיעה באה בצורה של חתיכת ברזנט כתומה בגודל 50X50סמ’, לקצה שלה קשור חוט ארוך. קיבלנו הסבר מפורט על תפעול הברזנט, שאחסוך אותו כאן מפאת התיאורים הגרפיים. כשההנחיה היא לקחת את החבילה הארוזה ללב ים ושם לשחרר אותה אחר כבוד. ואם תהיתם – כן, הברזנט הכתום הוא רב פעמי – ולא אוסיף.
האמת, זה מעורר קנאה – בכל השמורה לא ראינו שום זכר לבני אדם, לא אריזה של ארטיק, לא בקבוק, לא פחית, וגם לא ניירות טואלט פזורים בכל מני מקומות מסתור. אפשר ללמוד מהם על שמירת טבע.
האי קורונדו
למחרת בבוקר נוסעים לכיוון החוף של לורטו לנקודת היציאה שלנו לטיול. פורקים את הקיאקים מגג הטנדר, מסדרים אותם על החוף ולידם כל הציוד שלנו – כולל האוכל והמים. בכל טיול זה קורה, נראה שאין מצב שכל ערימת הציוד הזאת תיכנס לשלושת תאי הקיאק. כל פעם מחדש, אנחנו מופתעים מהקיבולת של הקיאק והיכולת להכניס לתוכו את כל מה שנצטרך למחייתנו בשמונת הימים הקרובים.
הגוף מכיר את הישיבה על הקיאק וגם את תנועות החתירה. רואים את האי קורונדו מרחוק ומתחילים לחתור לעברו. אריה ים קטן מציץ מהמים, בא לבשר לנו על הבאות.
כשמתקרבים לאי שומעים קריאות המתחזקות עם ההתקדמות שלנו, וכשמגיעים רואים את מקורן: שקנאים אפורים ענקיים, עם מקור ארוך ופס אדום לאורכו, עומדים יחד במושבות של עשרות פריטים. הם לא מתרגשים מההתרגשות שלנו, ממשיכים בשלהם, ואנחנו חותרים בין הסלעים, נכנסים לתוך עולמם. קולות ציוץ מכל עבר, הם פורשים כנפיים גדולות ועפים מעלינו ובינינו. הם ימשיכו ללוות אותנו במשך כל המסע.
היום הראשון טומן בחובו הפתעות נוספות. ההפתעה הבאה לא איחרה להגיע – אנחנו ממשיכים לחתור סביב האי קורונדו ושומעים מרחוק קריאות מסוג אחר, אולם לא מזהים מי משמיע אותן. עד שעוברים את העיקול ואחריו על לשון יבשה שיוצאת אל הים, להקה של עשרות אריות ים בכל הגדלים. חלקם שוכבים אלו על אלו, אחרים קולטים אותנו, מרימים את ראשם לשמים ומשמיעים שאגות אדירות – רוצה לחשוב שהם מברכים אותנו, למרות שיותר סביר שביקשו להתריע מפנינו ואולי להפחיד אותנו. אני מהופנטת, אף פעם לא ראיתי אריות ים, בטבע, ממש מולי. חלקם קופצים למים ושוחים סביבנו תוך כדי השמעת קולות הדומים למשהו בין נהירה לנביחה. אנחנו עם הקיאקים ממש בגובה שלהם, אנחנו מסתכלים עליהם והם מסתכלים עלינו שעה ארוכה – קשה להיפרד.
בסופו של דבר אנחנו מצליחים להתנתק וממשיכים לחתור לאורך המצוקים ובין הסלעים סביב האי קורונדו, צפון מזרחית לעיירה לורטו.
הלילה הראשון בשטח
לפנות ערב, מגיעים למפרץ מקסים עם המון גוונים של טורקיז – אתר המחנה שלנו ללילה. אחרי סקירה והתפעלות מהמקום, כפי שנעשה כל ערב בהמשך, מעלים את הקיאקים לחוף, פורקים את הציוד מתאי הקיאקים, בונים את האוהלים ומתארגנים לערב.
שום דבר לא הכין אותנו לצבעים שפתאום הופיעו בשמים – ורוד, סגול, כתום, בשילוב עם עננים כהים – שקיעה ססגונית שלא השאירה אף אחד מאיתנו אדיש. אפילו שגיא, שבדרך כלל לא מצלם, עשה בוק לשקיעה, מכל זוית אפשרית.
אחרי השקיעה המרהיבה, פותחים את המרגריטה ודנים בכובד ראש בתפריט ארוחת הערב – ככל שנתקדם בטיול האפשרויות יצטמצמו. בשלב הזה כל האופציות פתוחות. דבר ראשון מכינים מרק – אופיר מדליק את הבנזיניה ומחמם את המים. צריך להשתמש באבוקדו לפני שיתקלקל – שי לוקח פיקוד על הגואקמולי, כך יהיה בכל ערב עד שיגמר מלאי האבוקדו. גיא קוצץ סלט, ודודי מכין את המנה העיקרית – אורז עם מבחר ירקות.
אחרי יום חתירה עמוס חוויות, אנחנו רעבים, ואוכלים בתיאבון רב.
הלילה יורד. יושבים במרכז המחנה על החול, מעכלים את הארוחה, ואת חוויות היום. אולי בשל הטבע הבראשיתי, ואולי בגלל האלכוהול, נכנסים לדיון תיאולוגי ארוך ומעמיק. חייבת להודות, לא הצלחתי לעקוב אחרי הפילפולים, אבל עם מחשבות עמוקות נפרדנו כל אחד לאוהלו והלכנו לישון. ויהי ערב, ויהי בוקר, יום חדש.
כמו בכל בוקר, און או אופיר מתעוררים מוקדם, לפני כולם, מרתיחים מים לקפה. אני גם מספיקה לקום לראות את סיום הזריחה, מביאה את הכוס שלי ומצטרפת לקפה. לאט לאט מתעוררים שאר החברים. הדי לוקחת פיקוד על הדייסה. בבקרים הבאים נגוון עם פאנקייקים – ננסה לעקוב אחרי ההוראות בספרדית על גב האריזה – דווקא הצליח.
אחרי ארוחת הבוקר, מקפלים את המחנה, אורזים הכל לתוך הקיאקים ויוצאים לדרך – תחילת החתירה שקטה, מדיטטיבית. מקשיבים לקולות הים והעופות שסביבנו. לאט לאט מתעוררים ומגבירים את הקצב. היום חותרים מהאי קורונדו לאיסלה דל כרמן, שנמצא מזרחית לעיירה לורטו. חתירה ארוכה, של מספר שעות – רק אנחנו והים. טוב, לא רק אנחנו, יש שם מגוון דגים, דולפינים ולוויתנים – אבל עדיין לא ראינו אותם. תוך כדי חתירה, גם כשאנחנו שוקעים בשיחות, אנחנו סורקים את המרחב עד לאופק. מחפשים תנועה חריגה. מדי פעם לאחד מאיתנו נדמה שראה משהו במרחק, ואז זה נעלם.
הלוויתנים והדולפינים נמצאים שם בים ובמחשבות שלנו. טסנו לצד השני של העולם בציפייה למפגש מרגש עם יצורי המים הגדולים הללו. אבל זה לא בטוח שנראה אותם, ואם כן, באיזה מרחק נהיה – עניין של מזל.
איסלה דל-כרמן
איסלה דל-כרמן הוא האי הגדול ביותר בשמורת לורטו, אנחנו נחתור סביבו מספר ימים. חותרים בין סלעים רוחשי חיים – המון סרטנים כתומים, שרצים הצידה במהירות ברגע שהם מבחינים בנו, כוכבי ים באזור שבו הסלעים נושקים למים, השקנאים ממשיכים ללוות אותנו, שחפים, פריגטות ועוד מני עופות.
במהלך החתירה נעצור מדי פעם ונרד לאי, שבו כל חוף שונה מקודמו. לעיתים חוף עם חול לבן וים טורקיז, פעמים אחרות קטע חוף קטן ומעליו מצוק, מעל כמה מהחופים גדלים קקטוסים טיפוסיים. אם מתאפשר אנחנו משאירים את הקיאקים על החוף והולכים ברגל לחקור את האזור. באחד החופים הייתה דיונה מדהימה. בחוף אחר טיפסנו על ההר – מסתבר שזה קטע ממש צר של האי וכשהגענו לפסגה נגלה לעינינו הים מצידו השני של האי. שחינו בין הסלעים עם משקפת ושנורקל, בשקט התת-ימי נגלה לנו עולם מופלא של דגים בכל הצבעים, לובסטרים כחולים, רכיכות צבעוניות ועוד מני צמחים וחיות ים שבכלל לא ידענו על קיומם.
מנסים לדוג
בכל ערב מגיעים לחוף אחר סביב האי. בשלב הזה של הטיול אנחנו כבר מתורגלים, פורקים את הציוד מהקיאקים, מקימים את המחנה ומתארגנים לארוחת הערב. הערב יש תפריט מיוחד: דגים מקומיים משמורת לורטו. אם נצליח לתפוס.
עוד בטרם היציאה, חשבנו שיהיה נחמד לנסות לדוג במהלך הטיול. משהגענו לעיירה לורטו, מצאנו את חנות ציוד הדיג היחידה בעיירה והסברנו לחואן, המוכר, את הצורך – לאחר דיון מקצועי מעמיק, הוא מכר לנו גלגלת פלסטיק (להלן ז’ורז’רה) אליה קשורים חוט, משקולת וקרס. למרות פשטות הציוד, הדיג הסתבר כמשימה לא טריואלית. לאחר כמה נסיונות כושלים, הרמתי ידיים. הז’ורז’רה עברה אחר כבוד לדודי, שלקח את המשימה ברצינות, ובכל הזדמנות שחרר את החוט עם הקרס למים.
למרות הסקפטיות של החברים, דודי תפס דג לא קטן. גיא, שבזכות הנסיון הצבאי שלו בים נחשב לבר סמכא בנושא, טען שזהו לא דג מאכל, ולכן הוא שוחרר חזרה למים. בדיעבד התברר שזה דוקא דג שניתן לאכילה, והוא אפילו טעים מאד – החשבון שנפתח בין דודי וגיא בנושא זה לא נסגר עד כתיבת שורות אלו.
בסופו של דבר מצאנו את עצמנו עם שני דגי לוקוס ענקיים. איך זה קרה? און ודודי ראו סירת דיג מרחוק – לאחר דין ודברים הוחלט שאון יחתור לסירה ויברר האם הצליח הדייג בעבודתו באותו יום, והאם אפשר לקנות ממנו דג. און דיבר איתו שעה ארוכה, אך חזר בידיים ריקות. יש מצב שהדייג לא הבין את הספרדית המיוחדת של און, שאמנם נולד במקסיקו, אך עלה לארץ בהיותו בן שנה.
אבל אז, על לשון יבשה סלעית, ראינו עוד דייג, מסתבר שהוא שותף של ההוא מהסירה. הפעם ניגש אליו דודי. הדייג זיהה את הכמיהה בפניו של דודי, והודה שאכן הצליח לדוג ויהיה מוכן למכור לנו. מרגע זה התחילו כמה התרחשויות שאיימו להפריד בינינו לבין הדגים. הרוח התחילה לנשוב, הזרמים בים הרחיקו אותנו מסירת הדייג, לא מצאנו כסף בהישג יד לשלם לדייג, ואיך לעזאזל קושרים שני דגים במשקל 4 קילו על קיאק. באומץ ותושייה רבה התגברנו על כל המכשולים – הדגים נקנו, נעטפו ונקשרו לקיאק של דודי, שחתר במרץ לכיוון החוף בו חנינו באותו לילה. שם שלפו אופיר, שי ודודי סכינים והתחילו במלאכת הניקוי, פילוט וחיתוך. בצל, עגבניות ופלפל חריף נשלפו משק המטבח. כך הפכו הלוקוסים, קברייה בשמם המקומי, לסביצ’ה מפואר, ותבשיל דג מוקפץ למנה עיקרית.
השחפים ארבו לשאריות הדגים. הם גדולים מהשחפים בארץ – עוף מסיבי, צחור כשלג – לא ברור איך מצליח להישאר כל כך נקי. אבל אל תתנו ללבוש הלבן להטעות אתכם, הם לגמרי לא תמימים. תשאלו את שגיא, שבערב הראשון הדף בחירוף נפש התקפה של שחפים על ציוד המטבח שלנו. הוא הצליח למנוע מהם לגנוב לנו את האוכל, אבל הפסיד בקרב על הכוס שלו, שנלקחה שלל ולא חזרה. תקרית זו יצרה עוינות ממושכת בין שגיא, שבימים הבאים נאלץ לשתות את הקפה מצלחת, לבין השחפים, שאהבו את הכוס ולטשו מבט חמדני גם לצלחת התואמת.
דולפינים בשמורת לורטו
טיול קיאקים, יום רביעי למסע: לאחר הפסקת צהרים, עולים על הקיאקים וחותרים. שי מתחיל ראשון, מתקדם, ואז מפסיק לחתור ומסמן לנו משהו. אנחנו לא מבינים, מתקרבים אליו, ואז רואים. הוא מצביע על להקת דולפינים שעברו לידו ומתרחקים. מדי פעם רואים את הסנפירים שלהם עולים מעל פני המים בתיאום מושלם ואז נעלמים יחד חזרה לתוך הים.
גיא ודודי, מתחרים ביניהם, כפי שעשו בצחוק, אבל ממש ברצינות, במהלך כל הטיול. הם חותרים בעקבות הדולפינים, ואנחנו אחריהם. הם מגיעים למפרץ בצבע כחול עמוק ועוצרים. כשכולנו מגיעים אליהם אנחנו מבינים למה הם עצרו. אף פעם לא ראינו כזאת כמות של דולפינים יחד. להקה של עשרות פריטים שוחים במעגלים סביבנו – גיא תיאר את זה כמרק דולפינים.
“את עוד לא במים?” שואל שגיא, שיודע שאני רק צריכה דחיפה קטנה. תוך שניות אני קופצת מהקיאק לתוך המים, סביבי עשרות דולפנים. אני שמה את המשקפת על העיניים ורואה אותם עולים על פני המים, נשארים כמה רגעים וצוללים חזרה עמוק לתוך הים. ואז, דולפין אחד קטן, נראה שרק נולד, שוחה לכיוון שלי. “יווו, הוא מתקרב אלי” אני קוראת בהתרגשות. מהחברה שעל הקיאקים אני מקבלת המלצות סותרות: “תשארי במקום”,”תתרחקי”. אני ממשיכה להסתכל בדולפין הקטן, אנחנו ממש קרובים – הוא מסתכל עלי ואני רואה לו את האין לבן בעיניים העגולות. לפני שאני מספיקה להחליט מה לעשות, התקרב דולפין בוגר ומשך את התינוק איתו לתוך המים ושניהם צללו יחד. נראה שהלהקה לא אהבה שהוא מתרועע איתי.
הדולפינים נעלמו למעמקים. אני עולה חזרה לקיאק. אנחנו מחליפים חוויות – כל אחד ונקודת המבט שלו על האירוע. כשחיוך של “הצליח לנו” על הפנים, אנחנו ממשיכים לחתור.
למחרת עברה לפנינו להקת דולפינים – נדמה לנו שאנחנו מזהים את הדולפין הקטן – הם כנראה לא זיהו אותנו, המשיכו בדרכם ולא התייחסו אלינו. היו לנו עוד כמה מפגשים עם בעל החיים המופלא הזה, וזה מרגש, כל פעם מחדש.
קיאקים ולויתנים
היום השישי לטיול. החוף המזרחי של איסלה דל כרמן. מפרץ מקסים וסביבו סלעי גיר לבנים.
כמו בכל בוקר, שותים קפה בנחת ומביטים אל הים ועל השמש שלא מכבר זרחה. ואז, בשונה מכל בוקר, אנחנו מבחינים בנקודה שחורה באופק, הנקודה שטה במרחב – “זה, זה?” אנחנו שואלים את עצמנו בתקווה? אנחנו יודעים שהם שם, מצפים לפגוש בהם. עוקבים במבט, מנסים להבין מה אנחנו רואים. ופתאום, אין לנו ספק, מהנקודה השחורה יוצא סילון שלא ניתן לפספס אפילו ממרחק – לויתן!
מה עושים עכשיו? מקפלים מהר את המחנה? משאירים הכל ויוצאים עם הקיאקים – מרחק כמה קילומטרים? מה עם ארוחת הבוקר? ואם עד שנגיע לאזור הוא כבר לא יהיה שם? באנו כל הדרך מהקצה השני של העולם לפגוש את הלוויתן הכחול – בעל החיים ענק- באורך של 30 מטר ומשקל מעל 150 טונות.
מחליטים לסיים בזריזות את ארוחת הבוקר. אורזים את המחנה במהירות שיא, עולים על הקיאקים וחותרים בכל הכוח. הנקודה השחורה מתעתעת, הלוויתן עולה על פני הים ואז צולל ונעלם מתחת למים למספר דקות, ועולה במקום אחר מזה שציפינו לו. לפעמים לכוון אליו אנו חותרים, ואז הנקודה מתקרבת וגדלה, ולעיתים לכוון אחר. אני חותרת הכי מהר שאני יכולה – מאבדת תחושת זמן – חושבת רק על הלוויתן – להגיע אליו, לפגוש אותו.
פתאום שומעים את הסילון, קול של כמות אדירה של מים ניתזים בלחץ – פונים לכוון ממנו הגיע הקול, ורואים אותו במלוא הדרו, לוויתן באורך של 20 מטר או יותר. אף פעם לא ראיתי חיה בגודל כזה – זה בלתי נתפס, ואנחנו בקיאק כאלה קטנים לידו . הלויתן עולה ויורד מספר פעמים, בכל פעם שעולה משחרר סילון מים לשמים. לפתע הוא מתעקל מעל פני המים, צולל פנימה, ואז, במלוא הדרו, יוצא מהמים הזנב הענק שלו, ובתנועת מניפה אלגנטית נכנס חזרה לים ונעלם.
“יו, ראיתם את זה?” “זה מטורף!” “מדהים!” אין לנו מילים לתאר את החוויה. ואז בין קריאות ההתפעלות שלנו, נדמה לנו שאנחנו שומעים במרחק, מהצד השני עוד סילון. לוויתן שני? אנחנו דרוכים – עומדים במקום ומביטים לכל הכיוונים – מאיפה יצא שוב הלוויתן הראשון? לאיפה יתקדם הלויתן השני?
כולם בשקט, סורקים את המרחב. ואז, ממש מאחורי שומעת אותו – אני מסתובבת. הוא עולה על פני הים, מתיז את הסילון ושוחה ישירות אלי. אני חותרת אחורה במלוא המרץ, ומפנה לו את הדרך – כבר דמיינתי איך הקיאק שלי מתרומם מעל הסילון של הלויתן כמו בסרטים המצויירים. אבל הוא ממש לא מתייחס אלי – הוא הרי אוכל סוג של פלנקטון, ואני על הקיאק ממש לא מעניינת אותו. מפנה לו את הדרך, והוא ממשיך בדרכו, עולה ויורד כמה פעמים ובסוף, באלגנטיות, כמו בשחיית פרפר איטית – מתרוממים הראש, הגוף, והזנב ובאותו סדר נכנסים חזרה למים. הלויתן צולל למצולות ומתרחק.
אנחנו עדיין מעבדים את החוויה, נשארים בלב ים עוד דקות ארוכות, ממשיכים לעקוב במבט אחר שני הלוויתנים שמדי פעם עולים על פני הים, עד שהם נעלמים לגמרי מטווח הראיה שלנו. מסתכלים לכוון האי – אנחנו ממש רחוקים. לא שמנו לב כמה התרחקנו, וכמה זמן עבר. הגיע זמן לארוחת צהרים – חותרים לכוון האי מוצאים חוף נחמד ועושים פריסה של צהרים. אחרי מנוחה קצרה, עולים על הקיאקים ועוזבים את איסלה דל-כרמן שסיפק לנו חוויות מדהימות בימים האחרונים.
איסלה דנסנטה וסיום המסע בשמורת לורטו
ביום האחרון למסע נקיף את איסלה דנסנטה, האי הכי רחוק מהעיירה לורטו. לקראת סוף היום מגיעים לצד המערבי של האי ורואים מולנו, מעבר לים, שרשרת הרים מדבריים אדומים – זו היבשת של באחה קליפורניה, שממנה יצאנו לדרך לפני שבוע ואליה נחזור למחרת בבוקר כשבאמתחתינו כל החוויות המדהימות שחווינו במהלך המסע.
למזלנו ושמחתנו הרבה, ראינו המון בעלי חיים, בכללם לוויתנים, דולפינים ואריות ים, אבל הקסם והייחוד של המסע נוצר בין ובמהלך החיפוש. טיול קיאקים משמעותו שעות של חתירה שקטה בנופי בראשית לאורך מצוקים ובין סלעים רוחשי חיים. הראש שמתנקה מכל המחשבות בחתירה מדיטטיבית בלב ים. החניה בחופים בתוליים שהופכים להיות ביתנו ללילה אחד. החיבור המיוחד שנוצר עם החברים למסע והניתוק משאר הציוויליזציה. האירועים הלא מתוכננים, והחוויות המפתיעות. אז, כן, הקסם בהחלט הצליח לנו – מצאנו גן עדן נפלא בשמורה הימית לורטו בבאחה קליפורניה.
