כותבים אורחיםBIKEPACKING הוא סגנון רכיבת אופני הרים בו הרוכבים נושאים הכל על האופניים, ישנים לאורך המסלול, גם בשטח, והתחרויות הן ללא סיוע חיצוני – כלומר Self Supported. השבוע ב OUTPANEL – לכבוד ה HLC החמישי שמוזנק השבוע, אנחנו עושים כבוד לז’אנר עם סדרת כתבות בייקפאקינג.
הפסקה מהחיים – ארי רוזנצוויג, עמרי זרח ומקס צ’פרק, יצאו למסע Bikepacking בן שלושה שבועות בקירגיסטן. ארי, אומן בניית האופניים (Ari Cycles) הוא אחד מהם, והוא חזר לספר לנו בכתבת אורח על המסע המופלא.
כתב וצילם: ארי רוזנצוויג (aricycles)
פורסם במקור ב BIKEPANEL
קופסת האופניים
היא מונחת בבית, ארוזה. זה הדבר הכי חשוב – בתוכה קבוצת פריטים שהיו איתי בשבועיים האחרונים, יקרים ללבי ומלאים בזיכרונות. בעוד שהקופסה תיזרק, תכולתה תישאר עמי, חלקה לזמן קצר וחלקה לזמן ארוך. אני חותך בזהירות את פסי הדבק ופותח את הקופסה, מוציא החוצה את הפריטים, אחד אחד, זה אחר זה. לפני הטיול הם היו חדשים ומבריקים, וכעת הם יותר כמו חברים וותיקים. ראשונים לצאת הם התיקים הרכים – בהם ארזתי את הביגוד, האוכל, כלים, שק שינה ואת האוהל. לאחר מכן הוצאו הבקבוקים ולבסוף – האופניים, הגלגלים וחלקים שונים – כולם הופרדו באריזה כדי שיכנסו לקופסה. הכל נראה שלם ותקין לאחר הטיסה. הקלה.
גשם
אנחנו רוכבים בירידה מתונה. היום לא אמורה להיות רכיבה קשה במיוחד. מקס תכנן את המסלול כך שגופינו יקבל את הזמן הדרוש להסתגלות הדרושה לתנאי הגובה הרב של קירגיסטן ותהיה לנו התחלה נוחה. ועדיין, לא קיבלנו הנחות ממזג האוויר, שממטיר עלינו טפטוף קבוע של גשם קיץ מוקדם. אנחנו רוכבים לאורך נהר במרכזו של עמק ירוק, ואני לא יכול להפסיק לחשוב על כמויות המים האדירות העוברות בו.
הנוף מסביב משתנה בהדרגה ודרך העפר הופכת גסה יותר. ככל שהדרך נהיית מאתגרת ופחות חלקה, כך גם הנוף משתפר. טיפות הגשם מטפטפות ללא הפסקה על מעילי הרכיבה שלנו, אולם בפנים אנחנו עדיין יבשים וחמים. המשקפיים שלי מתמלאים בטיפות זעירות שמטרידות מעט את שדה הראייה שלי.
בשני צידי הדרך מורדות ההרים תלולים. זו ההתחלה של המסע שלנו ואני מרגיש את ההתרגשות לקראת העומד לבוא. לרגע, המחשבה נודדת חזרה אל העבר: לדנמרק, אל הרכיבה לבית הספר או אל העבודה, ואל זכרון תחושת הגשם והרוח המכים בפני כשאני רוכב, נקישות קבועות של הגשם על המעיל וחלומות על רכיבה במקומות אקזוטיים. אני מסתכל מעלה לכיוון הדרך זרועת הבורות אל ההרים שמולי. אני פה!
הסכין
טיילתי עם הלהקה בהרבה ערים גדולות מסביב לעולם. לנתי במלונות נאים, הופעתי באולמות גדולים, אכלתי אוכל מתוחכם, חגגתי במועדונים טרנדיים… שבעתי מכל אלה. רציתי לברוח מהרעש, מהאורות והקצב האורבני המהיר. חלמתי על נסיעה לקזחסטן. חלמתי על רכיבה אל קצה העולם; לארוז את החיים על שני גלגלים. במסיבת הפרידה נתנו לי סכין שוויצרי – האדום הקלאסי עם כל מני כלים שאולי אצטרך ואולי לא. מוזר, אבל אחרי כמעט 20 שנה הוא עדיין איתי ואני עדיין מוצא בו שימוש.
בסוף לא הגעתי לקזחסטן בטיול ההוא, אבל כן רכבתי שלושה חודשים בניו זינלנד על אופני. כעת הסכין איתי במסע ל”סטן” אחרת- קירגיסטן. אני שמח שזה קורה עכשיו, ולא חושב שרכיבה לקזחסטן לבד לפני עשרים שנה היתה הדבר הנכון עבורי. כעת אני עם עוד שני חולמי אופניים: מקס ועומרי – השותפים הטובים ביותר שיכולים להיות לטיול כזה.
אוהל
השעה 7:30 בערב, ובדיוק סיימנו להקים את האוהלים, לבשל ולאכול את ארוחת “הגורמה” המוכנה לבישול מהיר. אנחנו עייפים לאחר 80ק”מ של רכיבה בה חצינו את הפס (מעבר ההרים) הראשון שלנו. יש עדיין תחושת עוררות גבוהה של דם ואדרנלין מפמפמים בגוף, כאילו קצב הפידול נשאר בו לאחר הרכיבה. מוקדם מדי בשביל ללכת לישון, והשמש תשקע רק בעוד שעה בערך, אבל אין מה לעשות יותר מדי עם היום הזה. אין מטלות, אין מדיה ובידור, אין תכנונים לתכנן…
אני שוכב באוהל, בהיר בחוץ. אני צופה בזבובים וביתושים נתפסים בין שכבת האוהל הפנימית לחיצונית – אני מוגן. אפילו הרוח לא מצליחה לחדור לתוך הפינה המוגנת שלי. הטמפרטורה בחוץ יורדת במהירות כשהשמש נעלמת לה בין פסגות ההרים, אבל בפנים הכל חמים ונעים בשק השינה. אני עייף, אבל לא מותש. אין לי צורך בשינה כעת, למעשה אין לי צורך לעשות כלום. אני פשוט צריך להיות עם עצמי. הזכות לעשות שום דבר. אני מחליט להשאיר את עיני פקוחות ככל שאצליח, בוהה בתקרה הנמוכה של האוהל, מקשיב לרוח, רוצה להירדם ער אבל בלי מודעות וללא מחשבות. כאן זה מסתיים.
האופניים
אנחנו מתכננים את הטיול הזה כמעט שנה. המסלולים, הציוד, האופניים, חלקי הגיבוי, המזון והביגוד. יש רגע מסוים בו צריך להפסיק, ופשוט לאמר שזה מה שיש, לצאת לשטח ולצבור נסיון מעשי. אבל במבט לאחור כל ההכנות האלה השתלמו וסייעו לשמור אותנו בטוחים ובנוחות יחסית, עם מרווח אלתורים סביר במהלך המסע.
בנקודה מסוימת החלטתי לבנות אופניים במיוחד למסע. האופניים נבנו מעט גדולים יותר ממה שאני בד”כ בונה לעצמי כדי לאפשר מקום לתיק שלדה גדול יותר.
הגדלתי מעט גם את ה Q-factor (למידת קראנק 83מ”מ) כדי לפתוח מקום למרווח צמיגים ובוץ גדול יותר. הוספתי מקומות למתקני בקבוק בתומכות האוכף, בצד התחתון של הצינור התחתון, ובצינורות המזלג. כל אלה מוקמו נמוך ככל האפשר כדי לשמור על ההיגוי (באמצעות מרכז כובד נמוך). כך יכולתי לשאת 6 ליטר אם היה צורך – יותר ממה שצריך לקירגיסטן. לא משנה מה עברנו קודם לכן, עם האופניים האלה הרגשתי שאני מוכן לצאת לרכיבה הבאה כאילו זה יום הרכיבה הראשון. גלגלי ה 29+ מושלמים עבור תיור עם אופניים עמוסי מטען על דרכי עפר – הם מחליקים את הרכיבה ובו בעת משאירים את האופניים יציבים כשיורדים במהירויות גבוהות בדרכים משובשות.
32 סרפנטינות
שלושתנו בכושר טוב, אבל רכיבה עם אופניים השוקלים 30ק”ג ויותר זה לא מה שאנחנו רגילים אליו. בחרנו גלגלי שיניים מתאימים לעליות: קסטה של 11-46 שיניים מאחור, וקראנק 26 מלפנים. באמצע המסע היו לנו יומיים של מעברי הרים גבוהים. הראשון היה מעין חימום לשני והשני היה דרך תלולה במיוחד ובה 32 סרפנטינות.
הגענו לרגלי ההר הזה לאחר שחצינו עמק מדהים וירוק. בקושי יכולנו לראות את קצה העליה, וזה נראה כאילו עלינו לחצות מעבר לעננים. רובה של העלייה היתה על דרך עפר סבירה, אבל גשמי החורף והאביב נתנו את חותמם והיו מקטעים עם חריצי מים עמוקים. אני לא טיפוס תחרותי בד”כ אבל היה משהו בהרים והעליות התלולות שהדליק אותי. קראנו לקטע הזה “Alpe d’Huez” ודי מהר מצאתי את עצמי רודף אחרי חולצת הנקודות האדומות… למרות שהקצב האטי והקבוע לא סיפק את התהילה של מנצח העליות, הרי שהוא סייע לי לקבל השראה להתגבר על העליה הקשה והמפותלת הזו, תוך שאני מדמיין מירוץ מהיר באלפים הצרפתיים.
שותפים
אין דרך טובה יותר מאשר טורינג אופניים ללא תמיכה חיצונית, לחוות את הטבע, התרבות והאנשים בטיול! השילוב של תחושת הדם הזורם בגוף, ההתמודדות עם הדרכים, מזג האוויר, התנאים הטופוגרפיים והאתגרים, כיסוי המרחקים ותחושת הזמן. הקמפינג, האוכל במקומות פראיים, פגישות עם מקומיים על השביל, שאלות הכוונה, רכישת מזון במקום עם אוצר מילים מוגבל, והחלקת “כיפ” עם ילדים סקרנים…
מימד נוסף הוא השותפים לדרך. חלק ניכר מהזמן אתה מפדל לבד, אחראי לאופניים שלך וליכולת הפיזית שלך, אבל כשיש צורך לחלוק את האושר או המאבק, תמיד יש מישהו קרוב.
שיא המסע שלנו היה מעבר קגטי (Kegety Pass). ידענו שרק שבועיים קודם לכן נכשלו נסיונות לחצות את המעבר בדרך שעולה ל- 3700 מ’, עקב התלילות, הדרכים הגרועות ומקטעי השלג. אבל מזג האוויר היה לטובתנו בשבוע האחרון והיה סיכוי טוב שחלק מהשלג נמס, והפס יהיה עביר ופתוח.
בסיס היציאה שלנו היה רק 11ק”מ מהפס, וממנו עליה קבועה של 1200מ’ אנכיים בלבד. קמנו מוקדם, ומזג האוויר נראה סביר, אם כי מעט מעונן. אתמול היה יום קשה לעומרי והיינו במתח לקראת ההתמודדות עם האתגר, אבל הוא הרגיש טוב בהרבה ועזבנו את המחנה במצב רוח אופטימי. תוך כדי העלייה מזג האוויר השתנה והפך גרוע וגשם תמידי הפך למבול כבד, שהפך לשלג כשצברנו גובה.
לאף אחד מאיתנו לא היה ניסיון עם מאמץ פיזי בגבהים האלה. כ3 ק”מ לפני הפס הדרך הפכה לבלתי רכיבה והיינו חייבים לדחוף את האופניים בהליכה על גבי משטחים חלקלקים של סלעים משוחררים ושלג טרי. הרוח גם בחנה את הנחישות שלנו, אבל נשארנו קרובים זה לזה כל הדרך, מתגברים על האתגרים עם בדיחות ושירים טפשיים. לאחר כמה שעות הגענו סוף סוף לפסגה, שם השמש הצליחה להכריח את העננים לגלות שמיים כחולים על רקע פסגות שחורות מנוקדות במשטחי שלג. לא היה שום דבר לעשות מלבד לחבק אחד את השני ולצעוק את ריאותינו החוצה משמחה – ניצחנו. ביחד, הניצחון קיבל משמעות נוספת.
Unboxing
אז מה עושה את קירגיסטן לכל כך מיוחדת? ובכן, אני חייב להודות שאינני תייר אופניים מנוסה או Bikepacker. אני בקושי יכול לקטלג את מסע השבועיים הזה כיותר מהתחלה צנועה, לעומת המסעות הקיצוניים שעושים רוכבים במשך חודשים ולפעמים שנים. אבל עדיין, המסע הזה השאיר אותי עם תחושה שאנצור זמן רב. מסע על אופניים כשכל ציודך איתך, נותן את חווית החופש האולטימטיבית.
ארי (צילם: מקס צ’פרק)
קירגיסטן היא מקום שבהחלט מוסיף לכך – לאחר שאתה יוצא מהעיר הצפופה אל המרחבים הגדולים הפתוחים, מקומות ללא גדרות כמעט, ללא סימון “שלי” או “שלך”, ללא השפעת הכסף, החוק, התקנות והקדמה.
הדבר היחיד שמנחה הוא מה שהטבע מניח לפתחך: נופים מדהימים, מים, מזג אוויר, חיות, וחיים אנושיים פשוטים. אני יודע שזה לא המקום היחיד על פני כדור הארץ שהוא כזה, וזו בדיוק הסיבה שזה לא הולך להיות מסע האופניים האחרון שלי.
