לפני כשנה נרשם אחד מהישגי הספורט הגדולים בהיסטוריה, או הטיפשיים ביותר, כאשר אלכס הונולד, מטפס אמריקאי, טיפס ללא חבל – עם ידיו ורגליו בלבד “free solo” על מצוק הגרניט הגדול בעולם “אל קפיטן”, ביוסמיטי שבארה”ב. ההישג חסר התקדים תועד בסרט דוקומנטרי שמשגע את העולם ויוקרן בפסטיבל סרטי ההרפתקה הבא (מרץ 2019 בראש פינה). אז מה הסיפור מאחורי הטיפוס שמשנה מודעות לענף שלם ומעלה דעות שונות וחלוקות?
מאת: שי בן דרור
טיפוס ללא חבלים
טיפוס ללא חבלים הוא אינה תופעה חדשה ביוסמיטי שבקליפורניה. החל מדורות המטפסים הראשונים היו כאלה שחיפשו לפרוץ את גבולות האנושות והדמיון ולטפס ללא חבלים או אמצעי אבטחה, במטרה לאתגר את הדמיון ואת יכולות האנושות. על פי רוב, כמעט כל מי שעסק בחייו בטיפוס מהסוג הזה, נהרג בתאונת טיפוס. ג׳ון בכר לדוגמא, מטפס אמריקאי שעל שמו רשומים טיפוסים רבים ללא חבלים, לאחר מעל 20 שנה של עיסוק בתחום, נהרג בתאונת פרי סולו ב-2009 בקליפורניה. דין פוטר, ששמו מזוהה כאחד מכוכבי הדרך ביוסמיטי, שגם פיתח את קפיצות ה”בייס”, נהרג בתאונת BASE ביוסמיטי. באופן כללי, ישנם לא מעט כאלה, וכמעט כל מטפס מקצועי יעיד שמדובר בעשייה קיצונית, שהמוות עומד בפתחה.
ככל הנראה, אף אחד מהם לא דמיין אפשרות בה יגיע מטפס ליוסמיטי ויטפס את “אל קפיטן”, הנישא לגובה של כמעט 1,000 מטרים, בצורת הטיפוס הזו. עד שהגיע אלכס הונולד והדהים את העולם. טיפוס ללא חבלים על אל קפיטן, זה אירוע שמאוד קשה להבנה לכל אדם שלא היה שם. טומי קלדוואל, מטפס מקצועי, ניסה להסביר את זה: “זה כמו להיות ספורטאי אולימפי, שרץ למדליית זהב, ואז הוא מגיע לאולימפיאדה ומנסה לקחת את הזהב- ואם הוא לא לוקח אותו, הוא מת”.
אלכס הונולד
מיהו אלכס הונולד?
הונולד נולד ב-1985 בסקרמנטו שבקליפורניה, ובגיל צעיר התחיל לטפס בקיר הטיפוס המקומי. הונולד מספר על עצמו שהיה ילד מעט מוזר (וגם מבוגר), ושמהרגע שהתחיל לטפס – התאהב ולא הפסיק. הטיפוס נהפך למרכז חייו. כשהתחיל לטפס בחוץ, בטבע, בגלל שלא אהב לדבר עם אנשים ולא הצטיין ביצירת קשרים חברתיים, התקשה במציאת שותפים במצוק, אך זה לא עצר אותו – הוא פשוט טיפס על מסלולים לבדו, בלי ציוד אבטחה. כנראה שמשם זה התחיל.
הונולד כבר שנים רבות נחשב לאחד מהמטפסים הגדולים והמפורסמים בעולם. כאחד שהקדיש את חייו לטיפוס, חי את חייו בצורה הפשוטה ביותר – כשמכוניתו היא גם ביתו, הונולד פורץ את גבולות הטיפוס כבר שנים. לפני מספר שנים הפך לראשון שטיפס את מצוק “האלף דום” ביוסמיטי ללא חבל, ועל שמו רשומים הישגים דומים במצוקים שונים ברחבי העולם.
כיום הונולד מוביל עמותה ללא מטרות רווח, אליה מעביר כשליש מהכנסותיו השנתיות, עמותה סביבתית שאמורה להנגיש לאוכלוסיות קשות יום בעולם אנרגיה סולארית ובכך גם לעזור לאוכלוסיות וגם לעזור לכדור הארץ. כיום, הוא מטפס הצוקים המפורסם בעולם.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
קצת על הטיפוס
אין באמת דרך להסביר את רמת ההישג, ומה זה אומר. על אל קפיטן יש מספר מסלולים, שלטפס את כל אחד מהם, אפילו בעזרת ציוד (שהוא מעבר לציוד אבטחה), יכול להיות משימת ברמת מפעל חיים למטפס הצוקים הממוצע. למעשה, אפילו מעל הממוצע. רוב המטפסים לא ישימו לעצמם את מטרת אל קפיטן כמטרת טיפוס, כי זה פשוט לא ריאלי. כי צריך להיות שייך לעלית מסוימת כדי להצליח לעשות דבר כזה. ובמידה ושייכים לעלית הזו? מדובר בטיפוס מסובך, שמאלץ תכנון ארוך ומקדים, וככל הנראה ייקח כמה ימים שבמהלכם ישנים על המצוק.
הטיפוס עצמו, במסלול בו בחר, הוא גם כן קשה בצורה לא רגילה. במהלך ההכנות, הונולד נפל לא מעט פעמים, עם חבל, בצעדים מסוימים שלא הצליח פעם אחר פעם. כך שלטפס את אותם צעדים בלי חבל, אותם הצעדים בהם נפל במהלך שנים של הכנות, הוא משהו בלתי ניתן להבנה.
עם כל זה, הונולד גם ניסה כבר פעם אחת לטפס את המסלול בלי חבל, והחליט להפסיק באמצע. הקושי, הפחד וחוסר הריכוז גרמו לו לקבל החלטה להפסיק. כלומר, ההישג, גם של הונולד עצמו, אינו מובן מאליו. אגב, אם כבר נגענו בפחד – הונולד ביצע בדיקת MRI כדי לראות האם משהו באמת עובד במוח שלו. נמצא שהוא אכן צריך גירוי משמעותי יותר בכדי להפעיל את החלק במוח שנקרא אמיגדלה (שככל הנראה בעל תפקיד משמעותי לפחד במוח).
ביוני 2017 הונולד הפך לאדם הראשון שטיפס את אל קפיטן ללא חבל ואמצעי אבטחה, במשך קצת פחות מ-4 שעות (מה שלוקח לרוב האנשים ימים), בטיפוס שתואר כאחד מההישגים האנושיים הגדולים בהיסטוריה על ידי העיתונות האמריקאית. כאן, מתפתחת המחלוקת בנוגע לכך, ונדבר על כך בהמשך.
אל קפיטן
Free Solo- הסרט
הסרט, ששמו “free solo”, הינו הפקה מלאה ודיי מטורפת של נשיונל ג’אוגרפיק ובויים על ידי ג’ימי צ’ין – מטפס הרים וצוקים בנוסף להיותו יוצר. תהליך ההפקה בעצמו מרתק בצורה בלתי רגילה, שכן הצוות, שכלל רק מטפסים מקצועיים, היה צריך למנוע את המתח שבין תיעוד איכותי לבין הפרעה להונולד במהלך הטיפוס והעמדתו בסיכון. כמו כן, מתאר הצוות קושי במחשבה שבכל רגע, הונולד עלול ליפול מהפריים אל מותו.
הסרט כרגע זוכה לביקורות מעולות ברחבי אמריקה, נבחר לבחירת הקהל בפסטיבל טורונטו ומסומן כמתמודד בכיר לאוסקר האמריקאי. בסוף השבוע האחרון הופיע בבכורה ישראלית בפסטיבל דוקאביב במעלות.
סרט על הכנת הסרט: “ומה אם הוא יפול”?
הביקורות אינן מפתיעות. הסרט עשוי בצורה מופלאה, שמשאירה אותך פעור פה, מרותק ועם ידיים מזיעות לכל אורכו. הסרט נוגע בטיפוס אך לא רק – מתאר את חייו של הונולד ואת חיי הרקע לטיפוס, תפיסת עולמו וסביבתו החברתית והמשפחתית בצורה נוגעת. צורה כזו שנוגעת לא רק לאוהבי הטיפוס, אלא לכל אדם ואדם שמעוניין בלמידה על אדם שהישגו הוא מחוץ לגבולות הדמיון, הישג שיכול להטריד, להפחיד, להיראות מטומטם ומרשים באותו זמן. ובכלל, הישג שפשוט לא יושב בצורה הגיונית בראש.
הסרט מסתיים בהונולד על פסגת ההר – שפשוט אומר “אני כל כך מאושר”. בצורה מוזרה כזו, שמאפיינת את דמותו הבעייתית והשונה של הונולד. וכששואלים מה הלאה? רואים את הונולד בעוד סשן אימונים, כבר מאוחר יותר באותו יום.
המחלוקות על האירוע, ועל ההסרטה שלו, מגיעות מהעובדה הפשוטה: טיפוס ללא חבלים, מעמיד אותך בסכנת חיים קיצונית. הכי קיצונית שיש. לחלק מהאנשים זה נראה טיפשי, לחלק זה נראה מרשים.
מאת: שי בן דרור
אלכס הונולד מרצה ב Ted:
דיעה אחרת: על הטמטום, המדיה והשפעתה/ גיאחה
התלבטתי האם להכניס את החלק שלי לכתבה הזו ואת דעתי על התחום. הסיבה העיקרית היא שאני לא מטפס. היה עדיף שמטפס מוכר ומוביל יכתוב את הדיעה המתנגדת ל Free Solo, אבל בתור מי שחי תרבויות ספורט אקסטרים ונישות אאוטדור שונות כבר 35 שנה האמינו לי: נמצא בתוכי מטפס שעוד לא יצא החוצה…
אני יכול להתחבר להיבטים רבים ב Free Solo: אם הייתי חי ונושם טיפוס, אין לי שום ספק שהייתי חולם על טיפוס ללא חבלים, ללא משקל, ללא מגבלות. נקי… אנחנו, כולל כותב הכתבה הזו ואחרים “נופלים” מוקסמים מהמבצע הזה. גם כלא מטפס, אני לא יכול להכחיש את ההישג ברמה האתלטית והמנטלית. זה שיא של מצוינות בטיפוס עם אפס תקלות והתגברות על כל הסלע האדיר הזה בטייק אחד מזהיר, ב-4 שעות הבנויות מאלפי הזדמנויות להכשל- והוא לא טעה באף אחת מהן…מדהים. אם רק זה לא היה אחד הדברים המטומטמים, המרגיזים והשליליים ביותר שאני יכול לחשוב עליהם.
העיסוק הזה בתחומי ספורט אקטיבי רבים לצד רקע במדעי החברה, לימד אותי משהו מעניין: כמעט בכל תחומי הספורט (ובכלל – בקבוצות של בני אדם), תמיד יהיו האיסיים. תמיד יהיו אלה שיקחו את התחום לסוג של קצה (בעיניה).
כמו כל קבוצה אנושית קיצונית תהייה לה נטייה חזקה להפריד “ביננו” “לבינם”. לעיתים היא תקדש בצורה מאוד קולקטיביסטית את “האינדבידואל” (כן, דבר והיפוכו…), וכמעט בכל המקרים האלה היא תשאף למינימליזם ופיוריזם- אל סוג של מימוש חווית הספורט שלה באופן הנקי, המזוכך והטהור ביותר שאפשר. אם זה נשמע לכם כמו סוג של דת אתם צודקים. ההסברים לזה אינם מהתחום הספורטיבי כי אם מהפסיכולוגי, סוציולוגי ואנתרופולוגי.
המדיה, גם אנחנו ב OUTPANEL- תמיד נכנע תמיד לסיפורים הקיצוניים! בתוך שגרת היום יום של לא מעט אנשים בעבודה, עם רשימת המטלות שלא נגמרת, יש בכמיהה אל הקיצון משהו משחרר, מגרה ומושך.
רוב בני האדם, בהגדרה מתיישבים מתחת החלק הרחב של עקומת גאוס- כלומר רובינו בינוניים, ממוצעים… אבל חולמים להיות המצטיינים, השפיץ, החוד של האנושות, האחרים בעלי הסגולות הנדירות, אלה ששם בקצה הרחוק של העקומה לצד המעטים. עוד דבר שהציבור אוהב לקרוא הם סיפורים דרמטיים של חיים ומוות- אני רואה את זה מיידית ברייטינג של כתבות בנושאים כאלה… לכן לא פלא שהונולד ודומיו מקבלים דחיפה חזקה מהמדיה והוא נבחר להיות אחד מאנשי השנה גם באאוטסייד מגזין ובנשיונל גאוגרפיק. לכן גם אנחנו מתעסקים בזה בכתבה זו… יש להודות- זה מסקרן ומעניין!
אבל יש באשליה הזו משהו ממכר: אשליית האושר שיימצא רק במקום הכי אחר, רחוק וקיצוני שאפשר להיות בו. טמטום שגורס שמימוש עצמי נעלה דורש הירואיות וסיכון.
אלכס הונולד הוא אדם שכל התקשורת שלו משדרת משהו שאני לא רוצה להתיימר לאבחן רפואית, אבל לי לפחות נראה שיש לה שם ואבחון… הקידום של הסרט והטיפוס החופשי הוא בעייתי. הוא המקור למה שאחרי כן בא לידי ביטוי במקרים כמו אלה של של רוי מעוז פאר בן ה12 שנהרג במשחק אומץ כשניסה לעבור מחלון אחד החדרים בבית למרפסת.
בעיסוק הזה של טיפוס- מה שצריך להוביל את התרבות והאתוס הוא החיבור אל הטבע, אל האנושיות, אל האוויר והסביבה, אל החברים שמטפסים וחולקים איתנו את הדבר המיוחד הזה. כלומר לכל מה שמייצג חיים ואיכות חיים- לא סיכוי קרוב מאוד לוודאות למימוש של המוות.
