יום תשיעי לטרק, שש בבוקר, Gusainkund, גובה 4430, יושב בגסטהאוס המשקיף אל האגמים הקפואים, משלים עם רוע הגזרה שהפס סגור ומהרהר על הדרך הארוכה הביתה, ירידה עם הזנב בין הרגליים חזרה ברגל לדונצ'ה, יום ארוך בג'יפ לקטמנדו וטיסה דרך הודו הביתה. אבל לא, לא נתיאש!

מאת: עזרא שהרבני

זקני נפאל לא זוכרים עונה מושלגת כזו

אפילו בקטמנדו ירד שלג, הפסים הגבוהים המושלגים השאירו הרבה טרקרים למטה ופגעו בפרנסה המקומית. ליכולת לעבור את הפס של האגמים יש גם משמעות אסטרטגית, זה גם החיבור למסלול הליכה הנקרא הלמבו הממשיך עד לקטמנדו מה שמקצר את הבילוי המפוקפק בדרכים בחזרה לעיר.

בזווית העין אני קולט חבורה של 15 צרפתים כבני שישים עם פמליית הפורטרים שלהם מתחילה לטפס. "הם עולים" "הם עולים" "גלית, הם עולים"  בהחלטה של רגע הרגש מנצח את השכל. טווח הביטחון לפני הטיסה מתקצר, אנחנו על הקשקש. שניות לוקח לנו להתארגן ולהתחיל לטפס, כלב חום נטול אוזן פוגש אותנו על שפת האגם הקדוש ובוחר ללוות אותנו ביומיים הקרובים  ללא כל תמורה, רק מתוך נאמנות להראות לנו את הדרך.

ההליכה מדיטטיבית

צעד צעד, כל אחד לעצמו, מקשיבים ללב, מקשיבים לנשימות, דיי מהר אנחנו עוקפים את הצרפתים. לזוגתי כואב הראש, האף מטפטף, סימפטומים של מחלת גבהים, אין ברירה להרגיע שעוד מעט יורדים בגובה והכל ישוב לקדמותו.

ההליכה בימים האחרונים לימדה אותנו על השלג. ללא קרפונים אנחנו בוחנים עם מקלות ההליכה את העומק- כשיש שמש השלג נמס, קל להחליק ובקרבת סלעים יש להיזהר. הסלע מחמם ויוצר deep snow, צניחה אחת לעומק מותניים וחבטה של הברכיים בסלע מבהירים לנו את המציאות: סלעים מחוץ לתחום.

שעה ורבע ואנחנו בפס, משקיפים אל נופי ההלמבו הניפרשים לפנינו, ומתחילים לרדת. האופוריה מתחלפת בפסימיות כשמבינים שאין בעיה להגיע לפס, לרדת ממנו זה כבר סיפור אחר לגמרי.

אנחנו במפנה מערבי של ההר, השלג הוא רב, שיפועי צד מטורפים מעל מפלי מים. מסתמכים על כלב ועל עקבות מלפני הסופה האחרונה. זמני ההליכה מתארכים, ערפל כבד יורד אל ההר, לפעמים הטיפוסים מאלצים ירידה לכריעה, אצבעות נאחזות בשלג, חייבים להמשיך, צעד צעד, רק אנחנו, כח הרצון והכלב. יש והשיפוע  לא מאפשר הליכה, יושבים על הטוסיק וגולשים כמה מטרים.

פה ושם צונחת אבן, מפספסת אותנו במטרים בודדים, מדרונות ההר המושלגים רצופות בסימני אבנים שהתגלגלו. מבט למטה מגלה את האבנים הסוררות שהתנתקו. the rolling stones אנחנו קוראים להם וממשיכים.  רק אחרי טארפטי- הפס הנמוך יותר השלג מוותר ומפנה לנו את השביל.

60 אגורות לראש

שעת ערב, רובצים ב Organic gaust house. נרגעים מהנסיעה הארוכה בג'יפ על בירה everst מקומית.  גודל הבקבוקים בנפאל הוא 660 מ"ל, שני שליש. זה בקבוק נפוח במיוחד שאם שותים אותו לבד מתנדנדים. לזוג שרוצים לחלוק שליש הגודל קלאסי, גלית פורטת גיטרה עם נאראן בעל המקום. מבחוץ אני שומע אנגלית במבטא עברי: 

"how much is one toylet paper?“
“one houndred”
“and if we buy 3, can you make us 250?”
נאראן מחייך, מניח את הנייר על הדלפק
“but is it good? Is it soft?”

הבנות מפשפשות במכנסים מגרדות רופי לרופי, חסר להם, הן חוזרות למלון להביא כסף. אני מחייך- 50 רופי זה פחות מחצי דולר לחלק לשלוש בנות. מדובר בשישים אגורות לראש, על זה התבטלה העסקה! אחרי שעה נאראן מתייאש, מוריד את הנייר טואלט מהאשנב חזרה למדף, לכאורה סיטואציה מגוחכת אבל זה בעצם הכייף בלהיות מוצ'ילר צעיר להתווכח על האגורות האלו.

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים

האנדרטה של אור

עובר את הגשר בין באמבו לרימצה, מתחיל לטפס בעליה על שפוכת סלעים ענקית, גלית מסתכלת אל הנהר, "הנה דגל ישראל" היא צועקת, אני מתרגש, האנדרטה של אור! זורק את התיקים ורץ למטה, חוטף סרפד ביד וברגל, מגיע בוער אל הדגל, עליו הכיתוב, חברים נשארים תמיד חברים. אור אסרף 1993-2015.

דמעות מציפות אותי, אור נהרג ברעידת האדמה ולאחר שהיה היחיד שלא יצר קשר, חבריו לצוות אגוז הגיעו בדרך לא דרך לחפש אותו, ערבות הדדית. אני מביט למעלה אל ההר, מנתח את המצב, לא היה לו סיכוי, הר שלם נחת עליו, גורל, מאה מטר לכל כיוון והכל היה יכול להיות בסדר.

יום אחרי אנחנו מגיעים אל הלאנג טאנג מהלכים על הסלעים שכיסו את הכפר שנחרב, מגיעים אל הסטופה שעליה חקוקים שמות כל הקורבנות מחולקים לפי הארצות, הכיתוב של אור מעט מחוק, יובל מוציא עט ומחזק את הכיתוב.

השורשים של האוסטריות

ערב שבת, קיאנג'ין 3850 מטר, דוידי האבא מאלון שבות הגיע לשבועיים טרק עם הבן יובל, הם מצויידים בפורטר עם תיקי ענק, הם משתלטים על המטבח ומבשלים לעצמם, עם סיר שיובל קנה בהודו. בערב אנחנו יושבים על קידוש, כוסות של עראק כשר ואורז עם ירקות.

צמודה אלינו בלגית, מנהלת יומן כמו לפני עידן הגוגל דוקס, לילה קודם בלאנג טאנג היא נקלעה לגסטהאוס עם דרום קוריאנים, לא החליפו איתה מילה! ביקשה לישון איתנו, רוצה להרגיש שייכת… אימצנו אותה לחיק היהדות. היא מספרת על העצב לחיות בבלגיה, על שיעורי ההתאבדות הגבוהים והאיסלאם המשתלט. בשולחן השני שתי אוסטריות ממלמלות לעצמן באי נוחות כשדוידי זוכה לברך את הבן יובל לאחר חמישה חודשים של טיול אחרי צבא ואני מתבונן על הביחדנס הזה של הישראלים, על הקשר ההדוק, חושב על השורשים של האוסטריות ומחייך: איך שגלגל מסתובב.

איפה היית בצבא?

רימצ'ה 2400 מטר, אנחנו אחרי מקלחת חמה. שותים תה חם, משקיפים אל הנוף אל הנהר הגועש, גשם שוטף מתחיל לרדת. מהערפל והגשם מגיחים מתנשפים קבוצה של שבעה ישראלים, הגיל הוא של הבכורה שלנו שנמצאת בקבע בצבא. הם טיפסו 1000 מטר מנקודת ההתחלה סייברוסי, אנחנו ירדנו 1500 מטר מקיאנג'ין. השאלות הקבועות חוצות כל גיל: מאיפה אתם, איפה הייתם בצבא, ומיד מוצאים את הקשר: טלי אמא של איתי חברה שלי בפייס, אור הגרעינר במושב שלי הוא בן טיפוחם.

חבורה עליזה עם סמנמנים של טיול בהודו. מתכנסים לארוחת ערב סביב האח, ללא פורטר הילדים מחשבים כל גרם שנכנס לתיק, מתהלכים מגוחכים עם גטקעס טרמי. ללא לו"ז להמשך הטיול מחשבים כל רופי, תולים גרביים מסריחות מעל האש ומכלרים את המים. החברים מוציאים יוקלילי ומנגנים, ג'יין בורדו, הבילויים. איתי נותן לנו מחמאות שאנחנו מכירים את כל המילים לעומת אבא שלו שיודע רק יהורם גאון. מישהו מכין פייסל, אבל גם לנו יש גבולות, נראה לנו פתטי לעשן עם בני הגיל של הילדים שלנו.

אני מוציא מצלמה ושולח למחרת ד"ש לטלי מהבן. ההתרגשות חוצה יבשות, הרגשות האמהיים של גלית מתעוררים ואנחנו משאירים להם חטיפי אנרגיה וממשיכים. דרכנו יצטלבו שוב על בירה במרפסת אל מול בית חב"ד בקטמנדו, מביטים בחשמלאי מוסמך שהגיע לתקן את הפסקות החשמל.

המורה לאנגלית

תולו סייברו הוא כפר מפנק שמהווה את נקודת המעבר בין הלאנג טאנג לאגמים הקפואים. בחרתי מייד ב lang tang  mountain view hotel בגלל האנגלית היפה של הבעלים. מסתבר שהיא המורה לאנגלית בכפר, מנסה לקיים בית ספר לילדים. צלע ההר של תולו סייברו לא נפגע ברעידת האדמה כמו הלאנג טאנג והמורה מנסה לבנות בית ספר כדי שהילדים ילמדו בכפר. בלאנג טאנג לעומת זאת הילדים נשלחים לפנימייה בקטמנדו כדי ללמוד את מקצועות הבסיס בבית הספר היסודי. מדובר בהסברה לא פשוטה, ההורים לא מעוניינים לשלוח את הבנות ללמוד כי יש צורך בידיים עובדות, הילדות מאומנות להרים משאות על המצח מגיל צעיר. אז יצאו בפרויקט למימון הלימודים ממכירת חוברת טיול מאויירת לטרקרים ולא מכיס ההורים. אני מוציא חמש מאות רופי מהכיס וקונה את החוברת.

שידרוג שימושי

לחדרי המלון attached bathroom, ובית כיסא מודרני- שדרוג רציני אחרי שירותי הבול פגיעה ומקלחות ה hot water bucket. בכניסה למלון שירותי שעטנז בול פגיעה עם מיכל הדחה.

עשרים בני משפחה מפעילים את המלון! בעלת המלון בת 72 מילדותה בשואו ביזנס, עם וותק של חמישים שנה באירוח ישראלים במלונות שלה. בקומה הרביעית היא בנתה לה מקדש לבודהה ובו היא ישנה עם בעלה הצעיר ממנה בחמש שנים, סבתא מגניבה שכזו. היא מייד פותחת בשירה, את "עוגה עוגה עוגה" היא מבצעת בסולו. ב"אל המעיין" אנחנו פוצחים בדואט, הירקות טריים, מרק הדלעת אלוהי, אנחנו מרגישים נוח לאכול ירקות אחרי חמישה ימים של דל באט ושותים את התה הפופולרי בהרים Ginger lemon honey.

התקינו את האפליקציה שלנו!

12 בלילה גוזיאנקונד, הפרוסטטה לוחצת, מת להשתין. הגסטהאוס מעץ עם תנאים בסיסיים, דיקט מפריד בין החדרים והבול פגיעה בקצה המסדרון. המשמעות: הליכה לשירותים כל המסדרון מתעורר… בצד מונח בקבוק המים המינרלים של האשה, שותה אותו ומשתין לתוכו, תחושת הקלה אופפת את הגוף. חצי שעה אחרי בשק שינה, הבקבוק ששתיתי בחצות מתחיל להשפיע, מתייאש קם להשתין ומעיר את הצרפתים והגרמנים.

שינה בגסטהאוס מעץ היא דרך ללמוד על אומות: מרק השום המומלץ לגבהים נותן את אותותיו- הגרמנים מפליצים בקול ומזיזים מייד את המיטה, קודם הורגים אחר כך מתנצלים. הצרפתים חרישיים, לא שומעים אותם כל הלילה, חרישיות המעידה על צביעות, אתה לא יודע בדיוק מה הם מתכננים, ואצל הישראלים? אצל הישראלים הכל דוגרי בפנים…

סוף הטרק בבית חב"ד

מהפס האחרון אנחנו צונחים עוד אלף מטר אל מנציגם, אוכלים דאל באט אחרון, מקפלים סופית את מקלות ההליכה, קונים שוקולד סניקרס לדרך ועולים אל הג'יפ. המטרה להגיע לליל שישי בבית חב"ד בקטמנדו. בשמונה בערב אחרי מקלחת נכנסים ישירות לארוחת הערב, לפגוש מאה וחמישים ישראלים. הילדים הקטנים של הרב עושים סטנד אפ של פרשת השבוע כולל חידון. הרב ואשתו הם העוגן של הישראלים בנפאל, הוא מעביר יום יום הרצאות על מחלת גבהים, מצייד בטלפון לווייני, כדורי גובה ותרופות. הוא מארגן את כל החילוצים המוסקים מההרים, ולאחר החילוצים אשתו מתייצבת לסעוד את הפצועים בבית החולים.

אנחנו מחליפים חוויות עם אלו שפגשנו בהרים, עם אלו שסבו על עקבותיהם ועם כמונו הבודדים שחצו את הפס. מצד ימין אני מזהה בחור עם חולצה של חה"ן גולני, "אתה מהחה"ן?" חיוך רחב, גם אני… אוגוסט חמש, שמונים וחמש". סוגרים את הפלוגה והשבוע יש מפגש יוצאי החה"ן לדורותיו, כואב לו, הוא מבין הצוותים האחרונים ולא יגיע למפגש בגלל הטיול של אחרי צבא, "אל תדאג" אני זורק- "אמסור ד"ש לחברים שלך".

שדה התעופה קטמנדו

בשדה אנחנו פוגשים את קרן, נפאלי מוצ'ילר מצוייד בגיטרה שנוסע לישראל לפגוש את החברה הישראלית שלו. הם נפגשו בגואה אבל מאז עברו קצת מים בירדן. היום היא סטודנטית בבאר שבע והוא בקושי קיבל  ויזת תייר. הוא מעוניין לקבל ויזת עבודה, אופוריה של ילדים על עולם ללא גבולות. אני חושב על הקשיים שיהיו להם בניסיון לגשר על הפערים, מתחיל לפזם את "מיגל" של עלמה זוהר. בכפר הגלובלי שלנו יהיה מעניין לראות האם הם יגשרו על הפער בין האינסטגרם, לעולם האמיתי..

מאת: עזרא שהרבני