יש דברים שיודעים אותם פתאום. זה יכול להגיע ברגע של השכמה צלולה. פוקח עיניים ומחשבה בהירה וחדה ממלאת את ההכרה – הגיע הזמן לחזור. כך חזרה אלי סיני, עמוק לתוך ההכרה.
כתב: אריה פישלר
צילום: אריה פישלר ושהם רז
סיני לא היתה לי הבית שכולם מדברים עליו. כן, בשנות ה-90 ביליתי במרבית אתרי הצלילה שפיארו את חופיה ומפרציה. צלילות עם מוניות מהחוף, ספארי ג׳יפים, צלילות מספינות. כל מה שהיה אפשר ויכולתי להרשות לעצמי, עשיתי. החופים השלווים ופשטותם לא היו אלה שמשכו אותי. גם בהם ביליתי מעט. היו אלה שני טיולי ג׳יפים פראיים בנהיגה עצמית, עם מעט הליכות, שהביאו אותי למקומות במדבר שאינני זוכר את שמותיהם. זיכרונותיהם נחרטו עמוק ותויקו כנראה במחוזות נסתרים, מחכים להתפרץ. מראות מדבר נדירים, ללא שמות או מיקום גיאוגרפי. רק רשמים מסעירים ממדבר ״אחר״ ועשיר.
אום שומר בתצפית מהאוכף של אבו שג׳רה
כמו שבאה, כך נעלמה סיני
עם משפחה שנולדה, אזהרות, חששות וסיכונים ביטחוניים. 20 שנה עברו. אני, במשך השנים הפכתי לאחר. הרבה יותר מדברי, הרבה יותר על הרגלים, מרחקים ארוכים, שבילים מאתגרים. מרוצי אולטרה מרתון. כך פרצו הזיכרונות ההם. במחשבתי, סיני הפכה לבית שמעולם לא באמת הכרתי. עומק המדבר, ההרים, הנאקבים, שבילי הגמלים, שטח חדש ושונה. כל מה שמדבר לא מוכר יכול לעשות לדמיון.
כשחזרה סיני, חזרה בגדול. דוקרת וחופרת ומזכירה. יחד עם הביטחון, המזויף יש שיאמרו, של תנועת ההמונים פנימה והמסרים המרגיעים, החששות נעלמו ברגע אחד. התחלתי תר אחר הזמן הנכון.
טיול בעומק ההרים דורש צוות וגמלים לשאת את הציוד. לפעמים אפשר גם לשלב רכיבה
תכנון עצמאי או עם הדרכה?
כשמכוונים לטיול במרחבי סיני לא מדובר בהיצע עצום של מפעילים או אזורי טיול. זה לא כמו הקאמפים בחופים, על שלל האפשרויות שלהם. הטיול בסיני נעשה עדין בקטן, בעיקר דרך יוזמות פרטיות ומארגני טיולים קטנטנים. מבחינתי מעין יריה באפילה. לא מאד מסובך לארגן טיול כזה באופן עצמאי. על כך בהמשך. אולם, אם תרצו ללכת על משהו קצת אחר, מורכב יותר, נידח יותר עם מרכיב הרפתקני גבוה יותר, עדיף לתת את המושכות בידיים אחרות. זה היה ההימור שלי. וזה מה שחיפשתי.
התעמקתי בתוכניות הטיולים שהציעו מסלול אתגרי, בעדיפות לאתגרי מאד. ההר הגבוה נפל, כאופציה יותר מדי פופולרית, שתמיד אפשר לחזור אליה. הפור נפל על אום-שומר. ההר השני בגובהו בסיני, ממוקם באזור לא פשוט להגעה, עם מה שנראה טיפוס לגובה מכובד.
על מלאכת הארגון ניצח אחד, גיא שילה. בשלב הזה, שם עלום לחלוטין. מדריך הטיול לעומת זאת הוא מויש מעוז, שם שצץ בהובלת טיולים רבים. מעין מדריך טיולים מיתולוגי. לי אישית, עדיין לא היה הכבוד. כנראה שהגיע הזמן.
גיא ומויש בדרך לפסגת א-ת׳בט
זה קורה – נכנסים פנימה
כאילו לא חלפו 20 שנה, נראה שכלום לא השתנה בגבול, כולל הלחץ הקל בבטן במעבר בצד המצרי. נהג המונית שאירגן גיא מחכה לנו, אך הנסיעה בחשכת הלילה מסתירה את רוב המראות. רק התחושה קיימת. הרגשה של מסע בזמן, אל זמן סיני על כל המשתמע ממנו. הקצב מאיט פתאום, האוויר מתרכך. הרגשה של בית.
נקודת המפגש של הקבוצה היא חוף הדיונה הגדולה בנואיבה. בסיס הבית של גיא בסיני. בהמשך אני מגלה שגיא הוא חתיכת פיגורה מוכרת בסיני. הוא באמצע שנות הארבעים שלו וכבר כ-40 שנה מסתובב פה ברציפות. מכיר כנראה את כל מה שצריך להכיר, דובר את השפה בצורה יעילה, יודע בדיוק מה צריך כדי לארגן דברים. גיא אחראי לכמה מהקבוצות הגדולות ביותר בפייסבוק לענייני סיני, קבוצות שמייצרות תקשורת מטורפת על כל מה שקורה, בעיקר בחופים. במידה רבה גיא שם לו למטרה להחזיר את סיני למרכז המפה התיירותית הישראלית, לחובבי הז׳אנר כמובן. הכל תחת המותג ״אוהבי סיני״. אל נואיבה הוא מגיע מישראל עם רכב עמוס במצרכי מזון וציוד לטיול. בהמשך כבר יתברר, שהחוכמה הגדולה בבניית תפריט הטיול, היא לדעת לייצר תמהיל מדוייק של מצרכים. חלקם מוצאים בסיני, אולם רבים חסרים ונידרשים להשלמה. על כל אלה נוסיף ציוד פשוט אך הכרחי שסוגר לוגיסטיקה מהודקת. הדובדבן, כמובן, צוות לוגיסטי של בדואים בטופ. תנאים קריטיים לטיול מוצלח.
הקבוצה מתאספת והיא קטנה, אך הטרוגנית מאד. מבני 18 בשנת שירות ועד טיילים בני 60+ עם הרבה ברק בעיניים אשר חיידק סיני מקנן בהם חזק. גם אני אגלה בסוף הטיול, שכנראה דבק בי החיידק או הנגיף ובמקרה הזה אני מקווה שיוסיף ללוות אותי עוד זמן רב. על כולנו מנצח מויש שמתגלה אט אט כתופעה המתעלה על כל הציפיות.
הוא שילוב של אנרג׳ייזר וויקיפדיה בתמהיל מופלא. בתור אחד שאוהב את השקט שלו ושואב את הסיפוק וההנאה ממראות העיניים ללא צורך בפרשנות, קצת חששתי מדיברור יתר של הטיול. ואכן, מויש ניחן בשטף מידע אינסופי אותו הוא שש לחלוק עם כולנו ויכולת לענות על כל שאלה כמעט. אולם, יש בו חן שהופך את כל ההתנהלות למרתקת. הוא דמות צבעונית ומדריך במובן העמוק ביותר, מכל הלב. יש לו צורך אמיתי שכל אחד מהמשתתפים יספוג כל פיסת מידע מרתקת על צמח מעניין, או סיפור בדואי או תצורת הרים. הוא היה במקומות האלה פעמים רבות אבל ההתלהבות שלו טריה, כאילו זו הפעם הראשונה. והיא מדבקת. הוא גם לא ילד כבר, והברך שלו קצת עושה בעיות – אבל הוא הולך מדהים ואין הר שעומד בדרכו. כבוד גדול היה לצעוד לצידו.
מדורה, בדואי וצינורות שמובילים את סם החיים של האופיום – מים. צילום: שהם רז
אל ההרים
היום הראשון מוקדש בעיקר להתארגנות לוגיסטית אבל גם לחימום רגלים קצר ויפה באחד הואדיות הסובבים את סנטה קתרינה והכפר אל-מילגה, הבסיס של הצוותים הבדואים משבט הג׳בליה, המצטרפים לטיולי ההרים בעומק המדבר. זה טיול שמתחיל אחר הצהריים ומספק טעימה מהיופי המדברי שעוד נספוג בימים הבאים.
ג׳בל קתרינה הגבוה בהרי סיני מצד אחד וג׳בל מוסה המתנוסס מעל מנזר סנטה קתרינה מהצד השני ואנו עוברים בתווך עד הירידה אל כלי הרכב שיקחו אותנו עמוק לעומק המדבר. כבר ביום הזה נגלה את מה שמאפיין כנראה את טיולי מויש…סוף היום קורה בתוך החשיכה ופנס הוא פריט חשוב למדי בתיק היום. בשארית הדרך אל חניון הלילה בבוסתן שבוואדי זאוותין אנו זרוקים בתא המטען של הטנדרים, מכוסים בשמיכות עבות שממסכות את הקור המתגבר של הלילה המדברי בגובה. הירח מתקרב למילואו ומאיר את כל השטח באור לבן, בהיר ובוהק. האור החזק גם מגלה שהדרך שאנחנו נוסעים עליה אינה דרך עפר חביבה וקלילה אלא דרך 4X4 קשוחה, טכנית ומטלטלת. את החששות אני מסלק במחשבות חיוביות על הנהגים הבדואים השקטים. הם כבר עשו את הדרך כנראה פעמים אין ספור ואכן, הנהיגה שלהם רגועה ובטוחה ואפשר להתמקד בנדנוד המערסל ולחוות את מראות הלילה.
בהגעה לבוסתן בוואדי זאוותין אנחנו פוגשים את הצוות שילווה אותנו בימי המדבר ההרריים שלנו. גמלים, טבח שכבר הרים ארוחה לתפארת והדליל, מחמוד, סייר מדבר מנוסה שכבר ליווה אותנו במשך היום. זמן ללכת לישון בלילה הקפוא במרומי הרי סיני. מחר תתחיל ההרפתקה אל פסגת האום-שומר.
פסגת האום שומר ותצפית אל הקע. צילום: שהם רז
מטפסים למזדקר: אום-שומר 2586 מ’
גיא ומויש היו אלה שטבעו את המותג ״טיולי הרים וחופים״. מדובר בטיול שראשיתו בכמה ימי מדבר מחוספסים. לאחר מכן זורמים לכיוון ים סוף הרגוע להתאוששות וחזרה הדרגתית לציוויליזציה. שילוב מושלם. כך הוא גם המסע הזה. ארבעה ימים בהרי סיני הגבוהים, מתוכם נטפס לשתי פסגות גבוהות.
כשמדברים על פסגות בסיני, לא מודדים אותן רק בגובה. המדבר באזורים אלה מבטיח פסגות קשוחות, עם שבילי חתחתים בדרך למעלה, מכשולים טכניים, אתגרי סקראמבלינג המחייבים שימוש בידיים ודרך שניתן לזהות לפעמים רק באמצעות רוג׳ומים שמשאירים הבדואים.
פירוש השם ״אום-שומר״ הוא ״המזדקר״. האום-שומר מתריס בעוצמתו, קצת תמים במבט מרחוק. התוואי שמשרטט לנו מויש לעליה נראה מרחוק כמעט בלתי אפשרי. קיר אנכי, מעין סדק. מקצה הסדק, עוד טיפוס אחד לפסגה הגבוהה – השניה בגובהה בסיני, 2586 מ׳.
ההרים בסיני הם גדולים ו״אמיתיים״. השילוב של גובה מרשים ומדבר יוצר נוף אחר מכל מה שנתקלתי בו קודם לכן. לא לחינם נכתב בתיאור הטיול ״זהו יעד שאיננו פשוט להשגה״. בהמשך היום, יותר ממחצית הקבוצה לא תצליח להגיע לפסגה.
הטיפוס לאום שומר איטי
בלי משים לב אתה עובר ״תהליך״. צעד אחר צעד מטפסים בשביל המרוג׳ם, העיניים תמיד מחפשות את מגדל האבנים הבא. השביל הטכני הולך והופך רצוף בולדרים גדולים. מכשול ועוד מכשול, לפעמים הנשימה מתקצרת, הופכת כבדה. הזדמנות טובה להסתובב מדי פעם לאחור, לנשום עמוק ולהעריך את הנוף מאחורינו. בהגעה לאוכף בקצה הסדק המראות נפתחים לכדי חלון צר, דרום מערבה – אל הקע, המישור העצום הנמתח מקצה החלק ההררי אל הים האדום. מכאן נותרה עוד מדרגה אחת לטיפוס. המאתגרת מכולן.
בדקות הבאות הידיים הופכות לכלי עזר רב חשיבות, הבולדרים גדלים עוד יותר והסיום במעין תעלת סלע צרה כשרק חבל רעוע משמש כנקודת אחיזה. במדפים הגדולים הנמתחים בפיסגה המראות מכים בך באחת, כאילו כל מה שראית עד כה היה הקדמה קצרה ותו לא. הקע במלוא הדרו נפרש כעת, שרשראות ההרים הרחוקות שמויש מדקלם את שמותיהם כאילו היו ילדיו. הר געש רגשי מתחיל להתפרץ בתוכי, אולי בתוך כל אחד וכמעט אין לו הסבר.
מתייחדים וכותבים על פסגת האום שומר. צילום: שהם רז
הפתקים
על הפתקים החבויים בפסגות סיני כבר נכתב כאן. זהו חלק מיסטי כמעט ומרגש מאד. השליפה של קפסולת הפתקים ממחבואה, הדפדוף השקט בין המסרים שהושארו, לפעמים לפני עשרות שנים, המילים שהוספנו בעצמנו. כל אחד מחפש את נקודת ההזדהות שלו, נקודת החיבור. וכך מצאתי את שלי בין הדפים: ״אהובתי, הדבר היחיד שעוצר אותי מלהיות חופשי ומאושר זה אני. ופה אני מתקרב אלי ואני חופשי ומאושר״
ברגעים האלה התחדדו הרגשות לאירוע נדיר – תחושת חיות עצומה מלווה בקדושה. קדושה חילונית שמקורה עמוק פנימה ותוצאתה כלפי החוץ לחלוחית בזוויות העין. ומעל הכל, רגע יחיד ומיוחד של הרגשת שלמות. אינני חסר דבר, יש לי כל מה שנדרש לי והוא נובע רק מבפנים. חזרה אמיתית לבית שלא הייתי בו מעולם.
מויש וסכינים על הפסגות
הדרך למטה
קשה לרדת מההר. ישבנו שם בשקט, בלי רצון לקום וללכת. ידיעה ברורה שתחילת הירידה, תביא להיעלמות הקסם. כשזה קרה לבסוף, השביל הפך למגרש משחקים טכני ומנגנוני הריצה התחילו לעבוד אצלי במרץ. זה משחק מסוכן. אנחנו עמוק בתוך המדבר, ללא קליטה סלולרית. כלי הרכב היחיד בסביבה הוא גמל וגם זה במחנה הלילה שיש אליו עוד דרך. הקפיצות מסלע לסלע הן בהחלט ברמת אדרנלין גבוהה, אבל הצורך לרסן ולהיזהר מקפיד לשלוח איתותים בלתי פוסקים.
מבחינתי, גורם נוסף בעל חשיבות בטיול כזה הוא החופש האישי. גיא ומויש מספקים אותו במאה אחוז. האחריות היא על המטייל בלבד, ולא היתה לרגע כל ביקורת או הגבלה בתנועה בשטח. זה מאפשר לי לשקול היטב, בעצמי, בכל רגע את האיזון בין לקיחת סיכונים לבין האחריות הקבוצתית. במרחב הזה, מחמוד הדליל רואה שאני על קוצים. הוא מראה לי את הדרך. הנאקב שנמתח מקצה הירידה מהאום שומר אל מחנה הלילה לוקח אותי לריצה מדליקה ורציפה מעל ואדי רומחאן ובתוכו. טכנית לפרקים וזורמת בעיקרה. בין שרידי מנזר עתיק לשדות אופיום שניקצרו כבר העונה. מראות נפלאים וקצב מדוייק בשבילי, מה שהופך סופית את היום הזה לאחד המדהימים שחוויתי בשטח.
מפסגת ה-ת׳בט רואים במרחק את האום שומר
סוף דבר?
לא נסחפתי במה שנכתב למעלה. אולי אף המעטתי. מילים הן תמיד קצת מוגבלות. איך מסבירים אהבה? בערב ההוא שכבתי באוהל, מתקשה להירדם בתוך העוצמות האלה. בבוקר קמתי בדממה, התחברתי לאוזניות והתחלתי לנוע בקצב המדבר. מצאתי את עצמי על סלע עצום מעל המחנה, רוקד בסוג של טירוף אל מול הזריחה שבאה. מעין שיא רגשי שהציף אותי לחלוטין. היום הבא קישר אותנו במתינות אל הפסגה הבאה, הליכה קלה לצד הגמלים והרבה ידע שזרם אלינו ממויש.
סיני, גם בסוף הקיץ, מלאה צמחיה עשירה והמון ריחות עולים ממנה עם כל מגע וחיכוך, מציפים עוד סוג של שיכרון. הליכה בין שדות אופיום, לאורך קילומטרים של צינורות פלסטיק מכוערים, עורקי מים חיים לגידולים, שמקורם בורות מים. הבורות. הלב הפועם של חיים במדבר ואותם חופרים הבדואים ושומרים עליהם באדיקות. חנינו למרגלות א-ת׳בט ולמחרת חלקנו טיפס עליה. עוד פסגה קשוחה שסיפקה גם היא אתגר ואדרנלין. על דרדרת של סלע וולקני חד ומתפורר נאחזנו בסכינים עד הפסגה.
היה זה לילנו האחרון בהרים. הפרידה מהמדבר, מהבדואים שמילאו את ליבנו, אף פעם אינה פשוטה. סגירת דלת אחת ופתיחת פרק החופים שהקל במעט על החזרה. ניפרדנו מההרים בעינינו אבל ליבנו כבר החל מחשב לאחור את הפעם הבאה.
פרח האופיום היבש, שעבר חליבה. צילום: שהם רז
איך לטייל בהרי סיני
זה לא מאוד מסובך לארגן טיול בהרי סיני. החוק המצרי מחייב במדריך (“דליל”) שיחד איתו תוכלו לבנות את המסלול המתאים לכם. היציאה לטיולים היא מסנטה קתרינה מהכפר אל מילגה, מרכזם של הבדואים משבט הג׳בלייה. בכפר שני מרכזי נסיעות, סוכנויות, איתן תוכלו ליצור קשר מראש כדי לסגור את כל הפרטי הטיול; פוקס קאמפ פרג׳ ושיח מוסא. אתם צריכים צוות שכולל את הדליל, טבח ואנשי גמלים. גם הגמלים עצמם, כמובן, לפי מפתח של גמל לציוד של ארבעה אנשים. אוכל וציוד מטבח, עליכם, מרכישה בסנטה והשלמות שכדאי להביא מהארץ. לאום-שומר למשל, המורכבות עולה. לוגיסטיקת רכבים לכניסה לשטח וביום ההרים האחרון יציאה עם ג׳יפים לכייון החופים, עמוק מתוך השטח. תוכלו למצוא מסלולים שונים באינטרנט ולתאם מול הדליל. הפופולריים ביותר הם באזור ההר הגבוה, ג׳בל קתרינה וחבריו.
אפשרות אחרת היא באמצעות מפעילים שונים שמוציאים טיולים מאורגנים לסיני. אינני יכול להמעיט בהמלצה על גיא שילה ומויש מעוז שיחד יוצרים צוות מדהים להפקת טיולים בסיני. מעטים האנשים המכירים כמותם את השטח, ההתנהלות וכל מה שנדרש כדי להוציא לפועל טרק מדהים בהרים. לטיול כזה אפשר לצאת בראש נקי, כשהם דואגים ממש לכל מה שנדרש עד הפרט האחרון. רק לבוא ולהנות. לקראת טיולי החורף ותחילת האביב מויש פירסם את רשימת הטיולים המתוכננת. אני כמובן, מתכוון להיות בלפחות אחד מהם, רצוי אחד מאתגר במיוחד.
- אל פרטי הטיולים בדף של מויש מעוז
- אתר הטיולים של גיא שילה, אוהבי סיני – (לא תמיד מעודכן)
קישור לסירטון
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
