אומרים שחודש בהודו משנה אותך, אבל לי הספיקה נסיעה אחת לבד לרישיקש בגיל 50 כדי להבין שלפעמים, הדרך הכי טובה למצוא את עצמך היא פשוט להפסיק לרוץ. אורית שטרן בסדרת כתבות על נסיעת יוגה לרישיקש – כל מה שצריך לדעת. פרק ראשון:
אם יש משהו שאנשים שמטיילים באמת מבינים זה שיש מגוון רחב של סוגי טיולים – יש טרקים, הליכות, אופנים, אופנועים, אתגרי, בטן גב, מוזיאונים, השכלתי, נהנתני, קניות, מועדונים ועוד ועוד. כולם קוראים לזה טיול וכולם מהנים וטובים אבל יש ביניהם הבדל של שמיים וארץ וההבדל הזה מודגש במיוחד כשזה קשור להודו.
חופש, יוגה ומשבר גיל 50: למה לנסוע להודו דווקא לבד?
נסעתי ספציפית להודו רישיקש. מסע שהוא קצת לקצה העולם ורחוק מאוד מהחיים הרגילים. המטרה – לעשות יוגה. להתנתק, לחשוב, לחזור לעצמי ולגלות מה לעזאזל עצמי רוצה אחרי כל כך הרבה שנים של התעסקות בעצמי של אנשים אחרים. נסעתי לבד להיות מדויקת לעצמי.
אל תפסידו כתבות מעולות – ניוזלטר פעם בשבוע:
הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
אני שייכת לז'אנר הטיול של אנשים עם אלרגיה לקבוצות מאורגנות. כאלו שיגידו לך מתי אפשר לעשות פיפי. תכלס עצם המחשבה הזאת יוצרת כזה לחץ אצלי בשלפוחית שאין סיכוי שזה יקרה. אם אתם גם כמוני אתה מבינים שבגלל השלפוחית תמיד נצטרך להשתפשף על התחת של עצמנו. ביוגה זה נקרא טפאס – חיכוך. והוא אחד הניאמות שהן הנחיות להתנהלות אישית. מיצג משמעת עצמית כוח רצון ונחישות. זוהי האש הפנימית שמניעה אותנו להתמיד גם כשקשה או לא נוח .לבעור. להשתפשף על החיים. . ומתוך היכרות גם לפעמים לעלות דרגה ולקפוץ לבריכה של החיים בלי לדעת אם יש מים או אין כנראה נגלה…. ככה זה – יוגה.
מי שמארגן לעצמו את הכל לבד עדיף שיבחר גם במודל של המלצות ממקור מהימן. זו שאלה פילוסופית נפרדת, מה זה מקור מהימן ואמין? במקרה שלי נעזרתי במירה אולמן מורה ליוגה שמוציאה ריטריטים נפלאים לרישיקש והיא עצמה הומלצה ע״י עוד מקור שהוא המורה שלי ליוגה והוראת יוגה – עופר בן גד, שנחשב כמובן לפי היוגה כמקור מוסמך שזה אפילו יותר ממהימן ביוגית מדוברת.
מסע להודו שכולו רק יעד אחד מכיל יתרונות וחסרונות. לא עשיתי וי על כלום כולל הטאג' מהאל. מצד שני זכיתי לחוות מקום טיפה מבפנים. התאוריה אומרת שכדי לחוות מקום, תרבות וארץ צריך מינימום חודש. זה הזמן שנדרש כדי להבין מי נגד מי, מה טוב ומה רע, מה בטוח לעשות כדי לא לחטוף דיזינטריה ומה ואיפה מותר לאכול. רק אח״כ אתה מתחיל להנות, להתרווח ולהרגיש שזה קצת שלך, הדברים שאתה גילית. השהיה במקום והיכולת להרפות מהצורך לרדוף אחרי העוד, או מה שנקרא ביוגיסטית מצויה – הרפיית המאמץ.
היעד שנבחר לטיול היא העיר רישיקש. בתרבות ההמונים העיר נחשבת לבירת היוגה הבינלאומית. בתכלס לחובבי היוגה הרציניים היא ככה ככה. העיר כבר נהייתה מסחרית למדי שזה טוב ורע תלוי מה מחפשים. בגיל 50 אני מחפשת גם קפה טוב וקצת אוכל מערבי אז זה התאים.
מניו דלהי לרישיקש: המסע בדרכים והדיסוננס הנשי ביוגה
כיוון שאני "פחדנית הודו" ידועה עוד מימי ה"אחרי צבא" שחגתי סביבה אבל לא העזתי להגיע אליה, ארגנתי לי נחיתה רכה יחסית כי בסופו של יום, עולם שלישי זה עולם שלישי. דרך מירי ארגנתי לי מונית אמינה ומלון נהדר ברישיקש וחבר עזר לסדר לי מלון בדלהי ליום הנחיתה.
מטוס ועוד מטוס (כי זול מתחיל ב-ז׳) והגעתי ב-4 לפנות בוקר לדלהי כדי לגלות שהמונית של המלון שהזמנתי בבוקינג הגיעה כמובן לטרמינל הלא נכון. סיקי זקן נחמד חיכה לידי ונתן לי הגנה מפני נהגי המוניות המציקים. כשהגיעה המונית לבסוף פתחנו בנסיעה למלון שהיה אמור להיות שתי דקות מהטרמינל (מתברר שבהודו פחות אפשר לסמוך על בוקינג להזמנות) דרך רחובות חשוכים, סמטאות צרות, בתים נוטים ליפול וכבישים של רוחב של מכונית אחת עם מראות מקופלות עם ערמות אשפה מסביב. הלב ירד לתחתונים. אם לא הייתי יודעת שהמונית קשורה למלון ושאני משלמת שם אז יש לו אינטרס שאגיע בחיים, הייתי בטוחה שחוטפים אותי.
הגעתי לחדר מלון בסטנדרטים הודים גבוהים אבל מערביים נמוכים. מיד הסתגלתי למצב הישרדותי. של לגעת בכמה שפחות דברים שקשורים לחדר. התקלחתי במים קרים כמובן, החלפתי בגדים וישנתי בתוך הציפה שהבאתי מהבית.
אחרי שנת לילה של עילפון קמתי לבוקר מאוד לא רעננה. קפה דלוח ויקר, מים במחיר מופקע והנה אני מחכה לבואה של המונית שתיקח אותי במסע לרישיקש. מסע של 6 שעות בלבד. האופציות האחרות הזולות יותר היו רכבת ואוטובוס. אבל החלטתי להתפנק ב-200 שח. ולקחת ספיישל. אמא שלי הייתה גאה בי.
נהג המונית ניווט את דרכו בתוך קקפוניה הצפירות שהיא דלהי. לדעתי בהודו האיתות מחובר לצופר כי כל פעם שהם מאותתים לעקיפה הם צופרים והם לא מפסיקים לעשות את זה. מצד שני הצפירות הם מהזן של "אני כאן" נחמדות כאלה ולא ה״יאללה יאללה סע כבר״ המוכר לנו.
לאט לאט אנחנו מצפינים ועומס כלי הרכב יורד, הבניינים מתרווחים ומתמעטים ואנחנו יוצאים מהעיר. נוסעים בכבישים בין עירוניים, מדי פעם כפר, עיר/שער אגרה לכביש, מצבור בתים והמון המון שדות של קני סוכר.
בדרך חושבת על העובדה המוזרה שהגעתי עד הודו אבל ההודים עצמם לא מעניינים אותי. בכלל קשה לי עם חברות מסורתיות, מקובעות שמעמד האישה בהם מוטל בספק במקרה הטוב ולרוב לא ברור אם בכלל היא ראויה למעמד כלשהו. כמה דיסוננס יש בעובדה שהיוגה שמקורה בהודו, אותה שיטה שנחשבת ונתפסת כל כך אינטליגנטית וחכמה ואנושית, בעצם ביטלה נשים ברוב שנות קיומה. בדיוק אותה היוגה שהעולם המערבי עף עליה (ובעיקר הנשים) היא משהו שעד לא מזמן אסרו על נשים לעסוק בה, ללמוד או לתרגל.
אל תפסידו עוד כתבות מעולות מאאוטפאנל – הצטרפו לקבוצה השקטה שלנו:
נוסעים ונוסעים, שש שעות זה הרבה זמן. בדרך הנהג כמובן מנסה למכור המשך טיול לרג'סטאן. אני מהנהנת ואומרת בפעם הבאה. עכשיו רק רישיקש, מספיק לפעם אחת. להסתפק במה שיש – גם את זה היוגה מלמדת אותנו.
נתתי את השם של המלון לנהג המונית – Shiva Yog Sthal אבל זה עדיין הודו והכביש חסום. לפי הנהג זה רק 200 מטר ימינה ושמאלה ושם. כן כן כן. משלמת ויורדת, מתחילה ללכת, ימינה ושמאלה ואין, כמובן. 500 רופי לקטנוע ונהג שמנמן מביאים אותי אחרי נסיעה של 20 דקות בלי קסדה. מלא תיקים. עם צפירות וגשר שמיועד רק להולכי רגל ובסופו עלייה תלולה לפתחו של המלון. בדקתי. הגעתי. כולי בהיי!
סקירת היעד: אקלים, דמוגרפיה ודרכי הגעה לרישיקש
רישיקש (Rishikesh), השוכנת למרגלות הרי ההימלאיה בצפון הודו, היא הרבה יותר מעוד עיר על גדות נהר הגנגס. עבור מיליוני מבקרים מרחבי העולם, היא נחשבת למוקד עלייה לרגל רוחני, ואולי יותר מכל – לבירת היוגה העולמית הבלתי מעורערת. מבחינה מקצועית, אני כבר לא בטוחה שמגיע לה הכתר. אבל היא עדיין מוקד משיכה חזק עם מוטיב רוחני שמשולב חזק בחיי העיר.
העיר ״נהנית״ מאקלים: סובטרופי. קיץ חם ולח, עונת מונסונים משמעותית (יולי–אוגוסט), וחורף קריר ונעים. אוכלוסיית העיר עצמה מונה כ-102,000 תושבים (על פי מפקד האוכלוסין הרשמי האחרון מ-2011). עם זאת, בשנת 2017 הורחבו גבולות העיר והיא הוגדרה כ"תאגיד עירוני" (Municipal Corporation), וכיום ההערכה היא שאוכלוסיית המטרופולין המורחב עומדת על כ-300,000 תושבים. לעיר יש "אוכלוסייה צפה" עצומה. מאות אלפי צליינים הינדים, לצד עשרות אלפי תיירים בינלאומיים, פוקדים אותה מדי שנה.
רישיקש נחשבת לשער הכניסה להרי ההימלאיה ("Garhwal Gateway") ולכן היא מקושרת היטב. דרכי ההגעה הנפוצות ביותר הן:
- טיסות (הדרך המהירה ביותר מניו דלהי): שדה התעופה הקרוב ביותר הוא ג'ולי גרנט (Jolly Grant Airport – קוד: DED) בעיר דהראדון, הממוקם כ-20 קילומטרים מרישיקש (כ-45 דקות נסיעה במונית). ישנן טיסות יומיות סדירות וקצרות מדלהי ומערים מרכזיות נוספות.
- רכבות: לעיר תחנת רכבת חדשה ומודרנית בשם Yog Nagari Rishikesh (קוד: YNRK), וכן את התחנה הישנה (RKSH). עם זאת, תיירים רבים בוחרים להגיע לתחנת הרכבת המרכזית בעיר הסמוכה הרידוואר (Haridwar), הנמצאת כ-25 ק"מ דרומית לרישיקש, ומשם לקחת מונית או אוטובוס מקומי (נסיעה של כחצי שעה), בשל תדירות רכבות גבוהה יותר מדלהי.
- כבישים ואוטובוסים: רישיקש מרוחקת כ-240 קילומטרים מבירת הודו, ניו דלהי. הנסיעה באוטובוס תיירים (סליפר/וולוו) או במונית אורכת לרוב בין 5 ל-7 שעות, כתלות בעומסי התנועה. לי זה לקח שש שעות במונית ספיישל.
שורשיה של העיר נטועים עמוק בכתבים ההינדים (הפוראנות). על פי המסורת, האל ראמה עשה במקום זה מדיטציית כפרה לאחר שניצח את שד הראוונה, והעיר נחשבת מאז ומתמיד למקום מושבם של חכמים (Rishis) העוסקים בפרישות ובמדיטציה. לאורך מאות שנים שימשה רישיקש כנקודת היערכות ולוגיסטיקה קריטית עבור צליינים שיצאו למסע ה"צ'אר דהאם" (Char Dham) – מסע עלייה לרגל אל ארבעת המקדשים הקדושים הגבוהים בהרי ההימלאיה.
הפיתוח העירוני המשמעותי החל רק במחצית השנייה של המאה ה-20. ההכרה הבינלאומית שזכתה לה העיר בשנת 1968 בעקבות ביקור להקת הביטלס, הפכה אותה מכפר צליינים הודי מסורתי לתעשיית תיירות רוחנית גלובלית, מה שהוביל לפיתוח תשתיות, בניית כבישים והקמת מאות בתי הארחה ואשראמים מודרניים.
תרבות יוגה, פסטיבלים ואורח חיים קדוש ברישיקש
הקשר בין רישיקש ליוגה הוא עתיק יומין, אך הוא התבסס משמעותית בתודעה המערבית בעשורים האחרונים. העיר מציעה סביבה ייחודית המוקדשת כולה לתרגול, לימוד ורוחניות. העיר משובצת במאות אשראמים ובתי ספר ליוגה המציעים תרגול בכל סגנון אפשרי – החל מהאטה ואשטנגה איינגר דרך ויניאסה, תרפיה ועד לקונדליני ויוגה טיפולית ועוד.
וכמובן יש עוד נלווים רבים כמו טיפולים איורוודיים, סאונד הילינג, יוגה ערסלים אקסטטיק דאנס ועוד..
מדי שנה, במהלך חודש מרץ, מארחת העיר את פסטיבל היוגה הבינלאומי באשראם פרמארת' ניקטן, המושך אליו מורים בכירים, גורואים ומתרגלים מכל קצוות תבל לשבוע של סדנאות, הרצאות ותרגולים משותפים.
ובחודש אוקטובר, בדיוק כשהייתי שם חגגו את חג הדוסרה שזה היום העשירי שחותם את פסטיבל נברוטרי ונחשב לאחד החגים השמחים והגדולים בהודו. הוא מסמל את ניצחון הטוב על הרע – ספציפית את ניצחונו של האל ראמה על מלך השדים ראוונה. לקראת הערב, נהוג לערוך ברחובות תהלוכות גדולות ולהעלות באש בובות ענק של ראוונה לקול מוזיקה ותרועות הקהל. יש עלייה לרגל לעיר של הודים שלבושים במיטב מחלצותיהם המנצנצות של הבנות והשעונים המוזהבים של הבנים. הרחובות מקושטים. יש מלא הופעות, תפילות, טקסים וזיקוקי דינור.
העיסוק ביוגה ברישיקש אינו מסתכם רק בתרגול פיזי (אסאנות), אלא באורח חיים שלם. רישיקש מוגדרת בחוק ההודי כעיר קדושה. המשמעות היא שהמקום כולו צמחוני (ללא בשר או ביצים) וקיים איסור על מכירה וצריכה של אלכוהול. תזונה סאטווית (טהורה) זו נחשבת לתומכת טבעית באורח החיים היוגי. מדי ערב בשקיעה, מתקיימים על גדות נהר הגנגס טקסי אש והודיה מרשימים, המלווים בשירה ומזמורי מנטרות המעצימים את החוויה הרוחנית של השוהים בעיר.
הנוף ההררי, צליל המים הזורמים של הגנגס (שבאזור זה נחשבים לנקיים וקרירים במיוחד), והאווירה הכללית, הופכים את העיר למרחב אידיאלי להתבוננות פנימית ולריטריטים של שתיקה ומדיטציה.
בפרק הבא: אספר לכם עוד על העיר לתייר המערבי עם עצות פרקטיות למי שמגיע לרישיקש, ונכנס קצת יותר לחוויות היוגה שלי במקום.
מאת: אורית שטרן
מורה ומתרגלת יוגה, מלווה ותומכת במדריכי יוגה בתחילת דרכם, מדריכת פילאטיס וסאונד הילינג. טרקרית והייקרית, אופנוענית בדימוס. טכנולוגית טכנופובית, אדם של ניגודים, של ים ושל מדבר.
לחצו פה לעקוב באינסטגרם ולהגיב על הכתבה outpanel.co.il@
