הצלם והפאנליסט יוג'ין לויט לקח את בנותיו המתבגרות אל עיר הקסומה פריז. השיטה פשוטה – ללכת לאיבוד ברחובות פריז, עם יעד לראות מעבר למה שצריך לראות ולטעום מעבר למה שצריך לטעום.
כל יום מגלים יעדים חדשים המתאימים לפער הגילאים ביני לבין המחליטות באמת. העוגן היחידי שקיבלתי לעצמי זה ההופעות של ההרכב האנגלי Archive, שהולידו בכלל את הטיסה – פה אין פשרות.
הקונספט היה לי ברור מראש
את טיול ההכנה, או יותר נכון טיול ההבנה איך מטיילים בחו״ל עם בנות עשרה, כבר גיבשתי לפני שנתיים עם הגדולה. אז זה היה אחד על אחת עם הגדולה במילאנו. הפעם זה נולד בצורה קצת הפוכה: שיגעון ועומס ימי מילואים בשנה וחצי האחרונות דחפו אותי לחיות בשביל להנות ולא לוותר על פינוק בכל רגע אפשרי. באפריל שנה שעברה צצה לה הכרזה על הופעות מחווה לאלבומים הראשונים של ההרכב האנגלי Archive. בלי לחשוב פעמיים רכשתי שני כרטיסים, יום אחרי יום בהיכל ההופעות המגניב של פריז – זניט.
ככה היעד ננעץ ללא שינוי ונוצרה המסגרת בתאריכים הרצויים. רטיסי טיסה וההרכב הנוסע, נקבעו שבועיים לפני המועד. ככה זה כשאתה מילואימניק די פעיל בתקופה האחרונה. זה מאוד גוזר על אופן ההחלטות שלך והיכולת לתכנן קדימה, וגם על ההתנהלות שלך בטיולים בעולם.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
הרשימה השחורה
ויש עוד איזה עניין כשהשם שלך נמצא ברשימות השחורות של הארגונים האחראים להציק ולרדוף אחר אלו שהיו מאחורי הגדר: חוץ מלחסום את הפלטפורמות לאלו שלא חברים, יש לנקוט בעוד כמה צעדים שאפשר לכתוב עליהם סט שלם של המלצות. הדבר העיקרי והטוב שיוצא מכל הסיפור הזה הוא הימנעות שיתוף ברשתות החברתיות בזמן אמת ולהנות מהחופשה כמו שצריך – רק אני והבנות. יש לזה גם מעט דברים חיוביים: בשדה התעופה פתחו מסלול מיוחד למילואימניקים ומשרתי כוחות הביטחון. אפשר לדלג על התור לבידוק הביטחוני ולעבור במסלול המהיר באזור של כניסת VIP ישר לצ׳ק אין. הכל תלוי בעומס בשדה, לנו זה חסך חצי שעה של השתרכות בתור.
איך מגיעים אל פריז
לעיר עצמה יש שני שדות תעופה בינלאומיים: שארל דה גול המרכזי ואורלי המשני. אל תטעו, גם אורלי הוא שדה לא קטן, אנחנו עדיין מדברים על אחת הבירות הכי מושכות באירופה. כל שדה נמצא בקצוות נגדיים של העיר כאשר שארל דה גול צפון מזרחית ואורלי דרומית. כמובן שחברות תעופה מרכזיות יגיעו לשדה המרכזי וחברות לואו קוסט יעדיפו את אורלי.
יש שתי דרכים עיקריות להגיע מהשדה לעיר כמו בכל מקום. רכבות או מונית:
משדה התעופה אורלי – הדרך הזולה עם מטרו 14 משדה התעופה אורלי עצמו. זה לוקח כ-40 דקות למרכז העיר או עד שעה אם יש צורך להחליף רכבת לרובע מסויים. האפשרות הסבירה היא עם מונית במחיר של 40-50 יורו תלוי בשעה.
משדה התעופה שארל דה גול – הדרך הזולה פה קצת יותר מסובכת כי יש צורך לקחת רכבת ולהחליף למטרו. זה מאריך את הדרך לשעה ומוסיף כמובן התעסקות בסחיבת מזוודות. מונית תהיה טיפה יותר יקרה מאורלי על אותו זמן נסיעה.
איפה ישנים בפריז
פריז מחולקת להרבה רובעים ממוספרים – זה שבמרכז עם המספר הכי נמוך והכי מפונפן, הוא גם הכי יקר. טיפה לצדדים והמחירים עדיין בשמיים. מעבר למעגל הפנימי, לגבי רובעים שמספרם מעל 20 – עדיף כבר לטוס לפקיסטן.
אז איך באמת בוחרים אזור נכון ומלון מתאים? בהחלט משימה לא פשוטה שלקחה ממני הרבה מחשבה. בדרך טבעית התחלתי את החיפוש בכל הרובעים הממוספרים עד 10. הם ממש המרכז של העיר וצמודים לנהר סן והאתרים היפים. אין כמו לקום בבוקר ולצאת ישר לשוטטות ברגל מפתח המלון. מצד שני, במקרה שלי, הייתי מחויב לשתי הופעות בארנה Zenith שנמצאת ברובע 19.
ֿ
ההופעות מתחילות בערב ונגמרות לקראת חצות. הדבר האחרון שרציתי, זה לנסוע במטרו עוד חצי שעה עם כל ההמון שיוצא מההופעה. לאחר בדיקה זריזה, רובע 19 נראה כאפשרות לא רעה למציאת מלון. על בסיס תעלת מים לה ווילט יש לא מעט מסעדות, ברים ובתי מלון. זה 15 דקות הליכה מהארנה והאזור מלא בצעירים צרפתיים. אזור ממש חמוד לאלו שרוצים להתנתק קצת מהעומס של המרכז – ממש שקט, תיירותי להפליא. הבונוס הנוסף זה המלון, במקרה שלי הולידיי אין אקספרס שעלה 120 יורו ללילה לשלושה בחדר אחד. זה בערך חצי מחיר ממה שניתן למצוא במרכז העיר.
מסתערים על רחובות העיר פריז
בוקר ראשון אחרי לילה קצר וכולם במתח לצאת לכבוש את העיר. מטרו מספר 7 נמצא 5 דקות הליכה מהמלון ואין צורך להחלפות באמצע. אותו קו מטרו היישר למרכז התוסס של פריז. נסיעה בודדת חד פעמית עולה 2.5 יורו אבל מי שבאמת עצלן ולא מתכוון לצבור יעדים חדשים לצעדים באפליקציה, יכול לקנות חופשי שבועי.
תשע בבוקר עם מינוס 4 בחוץ והעיר ריקה גם במרכז, שמש שעולה לאט לאט בבירה האירופית, מלטפת את הארכיטקטורה בפואטיות עדינה. חום לא נקבל ממנה אבל אבל את התנאים לצלם את הנסיכות בהחלט כן.
הגדה הדרומית
קתדרלת נוטרדאם – גותיות צרפתית קלאסית. אמנם לא לגמרי על הגדה הדרומית, אבל גם לא צפונית. הקתדרלה נמצאת על אי בין שתי הגדות. לקח איזו מאה שנים לבנות את יצירת הפאר הזו עם הקדשה לעם הנבחר פה בארץ – מארי הבתולה, הלא היא אמו של ישו. ב 2019 המקום עבר אסון לא קטן כשפרצה בו שריפה ושרפה את כל הגג של המבנה המרכזי.
לקח לצרפתים כמעט חמש שנים לשחזר את הקתדרלה והיא נפתחה שוב לקהל הרחב רק בסוף 2024. הסיור העצמאי בפנים מספיק כדי להתרשם מהפאר. זו הליכה עם כיוון השעון בתוך המבנה, סוג של תערוכה חצי אמנותית חצי דתית, במיוחד לאוהבי המבנים העתיקים עם תקרות מצוירות וחלונות צבעוניים.
האזור של הגדה הדרומית מלא במסעדות ובתי קפה. אם מחליטים ללכת ברגל עד מגדל אייפל – עוד נקודת ציון שהנסיכות רוצות לסמן עליה ווי, ניתן לדלג עם המטרו (כולל החלפת קו), או בהליכה של שעה בסמטאות פריז הקלאסית. אנחנו ביום הראשון לרגליים בלי הרבה מחשבה מחליטים לצעוד. ניתן ללכת על בסיס נהר הסן, שפת הנהר מלמעלה או מדי פעם לרדת לשבילי גישה המקבילים למים. אפשרות נוספת, לחתוך לסמטאות של רובעי 5-8 ולהנות מקרואסון ושוקולד חם באחד מבתי קפה הפזורים.
מגדל אייפל
אישית, לא יודע מה כל כך מיוחד בגוש מתכת המתנשא לגובה של 330 מטר. מה שכן מעניין זה שהמגדל היה אמור להיות בכלל בברצלונה ורק בסוף הוחלט על פריז. בכלל כל הקונסטרוקציה העשויה מפלדה היתה סוג של טאבו באותם זמנים. בזמן הבניה המגדל יצר לא מעט קיטור נגד. במבט אחר, ניתן לומר שיש פה סוג של פיילוט ליעול בניית גשרים מבחינה הנדסית שדי הצליח גם במהירות בניה וגם בחוזקה שלה. סיפור מעניין סביבו הוא מודל המימון שבו היזם, שהאמין במוצר שלו, השתתף בחלק גדול מהעלויות תמורת הכנסות עתידיות ממכירת הכרטיסים לכניסה אליו, וזה היה רווחי במיוחד עבורו.
אבל אם כבר לבקר את המגדל האייקוני, מאוד מומלץ לחזור אליו גם בערב אחרי שהחושך יורד. כמו בחג המולד ועץ אשוח, הוא מתמלא בתאורה צהובה ואף מרקדת לסירוגין. כיפת המגדל מאירה באור זרקורים לכל הכיוונים והאווירה הרבה יותר קסומה משעות היום בזמן שאתה מנסה לעשות סלפי בין קבוצות תיירים סיניים בכל עבר.
הגדה הצפונית
ללא ספק זו הגדה היותר מעניינת ומכילה בה את רוב נקודות העניין הפופולריות של פריז. אנחנו הצלחנו לדגום מעט ממנה ביום שוטטות הראשון והשארנו את העיקר ליום השני עם השלמות ביום השלישי.
לובר – אחד המוזיאונים החשובים, הגדולים והותיקים שיש בעולם. זהו מוזיאון המבוסס על ארמון עתיק. מה שאני הכי אוהב בו, חוץ ממיקומו ברובע אחד, מרכז פריז. זה את השילוב שלו בתוך העיר. הכניסה דרך פירמידת הזכוכית כל כך מפורסמת שאין שום צורך בשלט שיסביר לאן הגעתם. זה כבר מוטבע מספיק חזק כדי לדעת שאתה פה, זה זה.
כל המרחב מסביב מוקף בארמון עצמו המקיף את הכניסה עם רחבה פתוחה מאוד. יש צורך לקנות כרטיסים מראש לפי שעות והכניסה כמעט ללא תור, כך שההמתנה די מינימלית בחורף אירופאי. עלות כניסה למבוגר 25 יורו, כל מי שמתחת ל 18, בחינם. במוזיאון עצמו אפשר לבלות יום שלם, אבל עם בנות מתבגרות כנראה שפחות. לפי נחיל התיירים אפשר למצוא בקלות את הדרך למונה ליזה, אבל מי שבא לשם בפעם הראשונה, כנראה יקבל את אכזבת חייו. הציור די קטן, מוגן על ידי זכוכית שגם טיל נ״ט לא יחדור. שתי מערכות של גדר והמון סיני שבא לתת סלפי.
אני אישית נהנתי מהאווירה בתוך המסדרונות. חוץ מהיותם מסדרונות המוזיאון, הם קודם כל מסדרונות של ארמון עתיק. התקרה גבוהה עם גג זכוכית חלבית המאיר את החלל בתאורה אחידה. אפשר לחלוף על פני כמה יצירות מפורסמות פחות וכאלו שיותר, מדי פעם להתיישב על ספסל אמצע ופשוט להנות. אישית יותר נהנתי לצפות ביצירה של אז׳ן דלקרואה – החירות מובילה את העם. אותו סמל נצחי שבא גם לידי ביטוי במיני מהפכה פה בארץ. או מהציור הקלאסי של ז׳אן לואי דויד – מות מארה. לעמוד לצידם ללא שום התקהלות, מעצים את החוויה הרבה יותר מאשר להציץ דרך מסדר כתפיים תיירותיות על אשתו של פרנצ'סקו, הלא היא ליזה.
הפלורנטין של פריז
כל האזור הסובב את מפגש הרובעים מאחד עד ארבע, מלא ברחובות קטנים עם חנויות מגוונות. חלקן ממותגים ידועים ולא מעט מהן בוטיקים ייחודיים. בתי קפה וברים פה ממש מיוחדים והאווירה על אף התיירות המרובה, מזכירה קצת את פלורנטין.
שווה מאוד ללכת לאיבוד בין חנויות שונות, לעצור לאכול המבורגר מבוקש עם המתנות שמגיעות ל 40 דקות, או סתם להיכנס לחנות של פריטים יפניים ממש בזול. לאוהבי השוקולד, ניתן להצפין טיפה למוזיאון השוקולד לסיור מעמיק על נפלאות הקקאו.
בין השער לנהר
בכיכר שארל דה גול נמצא עוד מונומנט אייקוני של העיר – שער הניצחון. על בנייתו הורה בזמנו נפוליאון לאחר ניצחון בקרב אוסטרליץ. אמנם יש מניפה של 12 רחובות שיוצאים מהשער, אבל המעניין מבניהם הוא שאנז אליזה המפורסם. לאורך שני קילומטרים יש מלא חנויות של המעצבים הגדולים אבל בתור אחד שבא מתחום האופניים, כל מה שראיתי לנגד עיניי זה את המסלול של השלב האחרון בטור דה פראנס. בדיוק פה חבורה של משוגעים רוכבים את הסטייג׳ האחרון בהקפות אחרי שהם כבר גמעו אלפי קילומטרים בשבועות שלפני כן.
ההופעה
את הלהקה הכרתי עוד במרתפי בצלאל בזמן פיתוח סרטי שחור לבן במעבדה. החיבור היה ישר, סוג של פינק פלויד מודרני המשלב טריפה הופ אלקטרוני. המעקב לאורך השנים היה הדוק וכך גם הרצון לראות אותם בלייב. רגע אחד בין סבבי המילואים, החברה הודיעו על שני מופעים עוקבים של האלבומים הראשונים. כל יום שני אלבומים. בלי לחשוב פעמיים הזמנתי כרטיסים בתקווה שהתאריך יהיה פנוי מרישום במערכת הצבאית להפעלה נוספת.
אולם המופעים של זניט ברובע 19 של פריז, מספק חוויה איכותית מבחינת כמות האנשים והסאונד שהיה. כל ערב לפני ההופעה, דאגנו למלא את הבטן במבשלת בירה מקומית. שילוב נכון בין אוכל סבבה, בירות מעניינות (או גזוז לבנות) ואווירה חורפית עם נוף לתעלה הזוהרת במגוון אורות של השתקפות.
שורה תחתונה
פריז בחורף זו חוויה בפני עצמה, אמנם כל הירוק היפה של צמחיית העיר עומד ערום לגמרי מצד שני זה גם די משפיע על כמות התיירים היורדת לסף של יותר מדי מהסף של הקיץ – בלתי נסבל. על טיול הורה בנות בכלל אין מה להרחיב, זהו קונספט מומלץ עם נסיון כתוב עוד ממילאנו.
מאת: יוג'ין לויט
