יום הולדת עגול הצדיק סופ״ש רומנטי מבודד. המקום הנבחר סיפק את הוייב הנדרש בשפע: שקט, שלווה וניתוק. מתחת שביל החלב באחד המקומות היחידים שבאמת רואים אותו, מצאנו אווירה שונה לגמרי מהקצב המהיר של המרכז.
אל כביש 171 – הכביש השני הכי אהוב עלי בסביבה
אזור מצפה רמון הוא אזור נהדר. כרוכב אופני כביש אני אוהב במיוחד את הרכיבות בכביש 171 אשר מוליך להר חריף על גבול מצרים. אם אתם רוצים להתנתק מהציוויליזציה, זה אחד המקומות הטובים ביותר לקבל ניתוק, ועדיין להיות במרחק חצי שעת נסיעה ממסעדה טובה. הר חריף יושב על כביש 10 שהוא הכביש הכי יפה בסביבה, אבל 171 צמוד אליו מקרוב בטבלת הכבישים הכי יפים בישראל. האיכות הנדירה של שניהם היא חווית שקט מדברי. עשרות קילומטרים, הרחק מכל יישוב.
אגב, לכביש 171 יש עוד איכות ייחודית בארץ שאליה ישימו לב כנראה רק רוכבי אופניים – לא משנה לאן תרכבו בו, משני הכיוונים הוא ירגיש בעליה. כשרכבתי שם לצדו של הכרם המפורסם לא רחוק מבה"ד 1 והיב"א, ידעתי מייד שלפה אחזור לסופ״שׁ מנותק ושקט, וכך היה.
אל תפסידו כתבות מעולות:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות משלוח פרסום ועדכונים
את המקום הקים צור שיזף
צור הוא אחד האנשים המעניינים בסביבה: טייל ומדריך טיולים המוציא גם היום הדרכות לסיני, סופר, עיתונאי, הרפתקן. סיקר מלחמות, את דאעש בעיראק, הריח פריחת אביב – ערבי בבנגזי אשר בלוב… ועוד.
הוא עשה וידאו לפני יוטיוב וטיקטוק (טלוויזיה), מגוון בטאצ׳ אקדמי, פעיל סביבתי ביפו בתקופה שעוד הייתה פחות נדל״נית ולא התקרבתם אליה, צלם, מרצה ומורה, וגם – חקלאי ויינן שיצר פה חקלאות מדברית ייחודית. איש אשכולות מהסוג של פעם שממשיך גם היום לעשות דברים מעניינים בדרך משלו. תציצו באתר שלו. יש פה לא רק את הצימרים, אלא גם אירועים נוספים, הרצאות, טעימות ועוד. אני קיבלתי חשק להצטרף לאחד הטיולים שלו, גם בשביל המקום, וגם בשביל לשמוע סיפורים מעניינים ותובנות ראויות.
בכרם ישנן שתי יחידות דיור – בקתת הבוץ, ובית הכרם. את בית הכרם המתאים ל 4 אנשים ניתן לשכור בסופי שבוע ואת בקתת הבוץ כל השבוע. הכרם מציע גם מקום לקמפינג, ואפילו רק לפיקניק מפנק בשירות המקום עם היין המקומי – או פשוט לקנות יין, זיתים, וגם ספרים עם טעמים מיוחדים בשיטת גידול וייצור טבעית. נודה ונאמר שבית הכרם עתיר אופי ויופי והוא מספק חוויה מאוד ייחודית ושונה. בקתת הבוץ בה היינו גם היא נהדרת, נוחה, שקטה צנועה ומינימליסטית – ומתאימה מאוד להתנתקות הזו אותה ביקשנו. בית הכרם נותן חוויה אחרת עם תחושת מערה בתוכו, והוא משתלב בסביבה בצורה מעודנת יותר.
שאלתי אותו על המקום: "הכל התחיל כמובן במקרה ובטעות. אף פעם לא היה לי חלום על כרם ולא הייתי בענייני יין. שתיתי יין כמו הרבה בורים אחרים ולא ידעתי מה טוב ומה לא טוב, לא ידעתי שאפשר שיין יהיה פשוט טעים". צור הגיע למקום כחלק מפרויקט שנועד למשוך אנשים למצפה (רמון) שהלכה והתרוקנה מיושביה. "היה רעיון של לנסות להביא לפה אנשים שמסוגלים לעשות דברים ולפתח את האזור הזה של הצין העליון". הוא מספר.
בהתחלה חשבו על כיוון של תיירות, אבל ענייני מנהל ובירוקרטיה עצרו את זה. כתחליף הוקצו 80 דונם לכרם… צור לא היה חקלאי, לא חשב שזה יהיה מסובך וב 2011 נשתלו הגפנים הראשונים – בעודו השליח של Ynet וידיעות אחרונות לסקר אירועים גיאופוליטיים במקומות מזמינים ונעימים כמו בנגזי בלוב, סוריה, עיראק, דאעש וכו'.
זורבה, שומר על קרן בשקיעה
הגענו וזורבה קיבל את פנינו
זורבה של הכרם – הוא כלב יפה בעל מבט טוב, פרווה עשירה ספוגה בפודרה של אדמת הלס, שנראה שכבר ראה פה הכל. למרות הוותק שלו, הוא לא איבד את הרגישות, ומתרגש מדי פעם ממשהו שראוי להתרגש ממנו. מוציא איזה נביחה על אירוע שאנחנו האנושיים חסרי אבחנה מספקת בשביל להבין או לראות.
אהבנו מאוד שהוא ליווה אותנו מיד עם הגיענו, התיישב לו בפתח בקתת הבוץ, והפגין בעלות ואחריות מסוג טוב, כאומר: זה שלי, אתם אורחים שלי, ואני שומר עליכם! אני לא מספיק מכיר את הבעלים שלו כדי לקבוע משהו בעל ערך בהקשר הזה, אבל אומרים שכלבים דומים לבעליהם. הציפורים יספקו בידור בלילה כשיטיילו קצת על הגג, זורבה אולי ינבח נביחה או שתיים במחאה על כך שהן לא ביקשו ממנו רשות.
נדמה שגם זורבה מזדהה עם המשימה שלנו: הורדת כמות הגירויים והדופמין למינימום, ובתנאים כאלה, כל גירוי הופך התרחשות למעניינת…
יין טבעי ללא ריסוס
ביושבנו עם צור ביקב – בקתה בעלת שני חלקים המקבלת קרירות מקיר שהוא הסלע המדברי בצדה האחד, הוא מספר: "היום יש פה משהו כמו 50 דונם כרם יין, עוד עשרים וכמה דונם זיתים, בוסתן ודברים אחרים. אבל די מההתחלה אני לא כל כך הקשבתי (לעצות של חקלאים), וגם בגלל החינוך הספרותי עיתונאי שלי – אז אני עובד יותר על אינטואיציה ופחות על דברים אחרים. כשאמרו לי לרסס אמרתי שאני לא רוצה לרסס, וכשאמרו לי תעשה ככה ותעשה אחרת למנוע את נזקי השטפונות, אמרתי שאני דווקא רוצה את השטפונות…" כמובן שכולם אמרו שזה לא יעבוד."
אבל מסתבר, שבזכות האינטואיציה של צור, אדמת הלס שהופכת לבטון חוררה בעשביה מסיבית (שלא רוססה) וכך הפכה לספוג השומר על המים בתוכה. אלה מצדם, עם העשבים והעדר הרעלים, משכו כמויות של חרקים טובים שמסייעים לאקולוגיה של המקום.
הכל קרה במקרה: "בעיקר כי לא רציתי לרסס. לא רציתי רעלים – לא באדמה, לא בגפנים, לא בפירות, רציתי מקום שהוא משוחרר מכל המסע הזה." המשכנו לטעום ולשמוע על המקום. קרן אהבה את היין האדום עם הטאצ' המתקתק, ואילו אני התחברתי יותר ללבן שהרגיש מעודן וטעים.
בבקתת הבוץ ביקשנו שקט ושקט קיבלנו
דממה בסביבה. ללא זיהום אור, ניתן לראות את הכוכבים ואת שביל החלב בבהירות שכמוה אין במרכז. מולכם הכרם, שזה דבר מרגיע בפני עצמו. מעבר לו גבעות עגולות ונוף רך. הזמן המועדף הוא שעת בין ערביים כשהכל נצבע בחום. אולי גם בזריחה, אבל המזרן הנוח קרץ לנו יותר. המיטה גבוהה, ובנויה כפלטת עץ ועליה מזרן משובח – לא רך מדי, לא קשה מדי. מצוין. בבוקר מתעוררים מאור השמש החודר דרך החלונות הדרום-מזרחיים, יקיצה טבעית מומלצת ללא שום חפזון.
בבית הבוץ, שהוא מתקן מלבני, פשוט ותכליתי באופיו אין מזגן, יש מאוורר. אין תנור, יש כיריים, ומקרר קטן. קפה, כולל כזה למקינטה ששימחו אותי ביחד הוא והמקינטה עד מאוד.
בסוף אוקטובר, לא הרגשנו שום צורך לא בחימום ולא בקירור – אולי אלה תכונות הבוץ ממנו עשוי המבנה. מחוץ לו יש שכשוכית אם אתם מחובבי הטבילה – אנחנו השתמשנו רק בכסאות והשולחן הקטנים, לשבת ולספוג את השקט.
זה שקט מוחלט כזה שמייצר רעש של שקט באזניים. אולי נתקלתם בכתבה על החדר השקט בעולם שאנשים מדווחים על קושי משמעותי להישאר בו מעבר ל 20 דקות? פה יש מספיק ציפורים, רוח וצלילי מדבר שיסייעו לכם לפנטז על שהייה ארוכה יותר מרצון במקום הזה – כנראה יותר זמן מאשר זה שהחיים שלכם יכולים לאפשר.
כרם מאוזן
צור מספר על השיטה האקולוגית שלו: "ב-2015 היו פה שני שלגים בחמישה שטפונות והעשבייה הייתה יותר גבוהה מהכרם. ואז באו לפה המכון לחקר המדבר שאלו אם יכולים לבדוק חרקים. אמרתי להם – תמצאו את הכרם, בבקשה. הם נכנסו פנימה לתוך העשבייה, ויצאו מאושרים: מלא חרקים. אחרי חודשיים הם כתבו דו"ח שיש לנו פה את כמות החרקים הטובים הגבוהה בנגב: חרקים טובים זה פרת משה רבנו, שאוכלות אקנמות (קרדיות זעירות היוצרות מחלות בגידולים. ג.ח.) – ולכן אין פה מחלות.
נוצר איזון, זה נהדר: אתה לא מפריע לדברים, זה מסתדר בפני עצמו. הוסיפו לזה את היובש של הנגב, אז אין פה רקבונות ואין פה קמחון (מחלת פטריה נפוצה הגורמת נזק לגידולים ג.ח.) ודברים אחרים, וכל הריסוסים האלה, הם גם מיותרים, והם גם מזיקים בסופו של דבר".
זו בעצם השיטה שהתפתחה פה. אבל המים האלה שאנחנו מכניסים לקרקע, הם לא עוזרים לענבים, כי הענבים – הם מלבלבים בסוף האביב, אז צריך להשקות בן כה וכה. אבל המים האלה כן נותנים חיות לקרקע, והעשבייה שנוצרת מייצרת רשת של שורשים מתחת לפני השטח.
הכול מחובר ברשת העשביה, ועל הרשת הזאת מתפתחת מיקוריזה (תופעת סמביוטיקה בין הגפן לפטריות "טובות" המספקות חנקן ומינרלים לגפנים). המיקוריזה אוהבת להעביר זרחן ממקום שיש למקום שאין, לכן אנחנו קוראים לכל הכרם הזה כרם מאוזן, כי אם צץ איזה מזיק, אז הטורפים הטבעיים הולכים עליו, ואם חסר משהו בצד אחד אז הדברים הטובים עוברים לצד השני.
חוץ מזה עשינו פה כל מיני סכרים וטרסות שהכווינו את מי השטפונות לתוך הכרם. אז אנחנו כל הזמן עובדים על זה שבעצם המערכת תחיה לבד. אנחנו בדרך כלל לוקחים את מה שהכרם נותן לנו. אנחנו לא מכריחים אותו ולא מאלצים אותו, כמו שעושים בכל מיני כרמים מתוך כל מיני תפיסות. התפיסה שלנו זה שהכרם טוב לו, הוא מוציא גם ענבים טובים."
בסומסומיה במצפה רמון
בתחום המסעדנות (כמו בכל עסק) נדרש רעיון ליבה מסדר, מימוש מנוהל, ועבודה עקבית וסיזיפית לשמר את האיכות – אין מקריות. זו עבודה קשה, ואת זו שמשקיעה בהצלחה נדירה הסומסומיה במצפה רמון אני מרגיש צורך מיוחד לציין.
וחשוב שתדעו שהמלצה כזו ממני אינה דבר של מה בכך – כי שבעתי ממסעדות עד קרוב לסלידה מוחלטת מכולן. בישראל עם ההתייקרות חסרת הסבירות, התרחקה התועלת מהעלות לרמות בלתי נסבלות ולא ראויות. יוקר המחיה הישראלי פשוט גורם לכל מסעדה כמעט לאכזב אותי, והן מרגישות כמתאמצות לשכנע אותך להתנזר ולחדול לגמרי מאכילה בחוץ.
אבל לא בסומסומיה – ליגה אחרת. זו פעם שניה בשבועיים שהגעתי לשם ואני חושב שזו אחת המסעדות הטובות בארץ, לא פחות: היא תמיד מלאה, תמיד טעימה במיוחד, והשירות שמח ואנושי. מתחילים בפינוק של שוט אלכוהול (על חשבון הבית), וממשיכים למנות גדולות, עשירות בטעמים, מפנקות במיוחד וצוות מושלם. נהנו מכל רגע בכל ביקור. כדאי להזמין הרבה זמן מראש ב Tabit…
"אם אתה לא מפריע לדברים, זה מסתדר בפני עצמו"
זה הרעיון שמעלה צור בתור העיקרון המסדר של צור שיזף בכרם הנהדר שלו. ואגלה לכם שאני קצת סקפטי לגבי הטענה הזו, ובכלל לגבי אווירת ה"לא להתאמץ מדי" של צור… המקום טוב מדי בשביל הטענה הזו. אבל יש בזה חן משעשע קצת של ענווה מתוך גאווה, של צניעות ברמה כזו שברור שהיא מגיעה מתחושת ניצחון ברורה.
מצד שני, כאורחים, נופשים, ומטיילים – אפשר בהחלט לאמץ את השיטה. כנראה שהכרם של צור השרה עלינו את התימה בביקור הזה: הלכנו הפעם על קו של הפחתת מאמץ קוגניטיבי, מיעוט קושי פיזי, וללא הפקת לו"ז מורכב ואהבנו את רוח האיטיות שפשטה בנו. יש כרם, יש בקתת בוץ, יש מיטה מצוינת, מרפסת אל הנוף, למרגלותיה נח לו זורבה. יש שניים בבקתה, לא צריך שום דבר יותר.
"חלק גדול מהתפיסה פה זה שהכל קורה פה. ואנשים באים" אומר צור. אין הרבה יקבים טבעיים בארץ, ויש צור שיזף אחד בלבד. קפצו לכרם, צאו מפה עם חוויות מלילה שקט במיוחד במקום מרגיע וזורם. בקבוק יין, אולי גם זיתים ולאבנה, ריבה וקרקרים. ואת השורה התחתונה אצטט ממנו לכתבה: "הפידבקים שאנחנו מקבלים מאנשים אצלנו זה שהם חוזרים, שזה הדבר החשוב בעצם בסיפור הזה".
בבית הבוץ, שהוא מתקן מלבני, פשוט ותכליתי באופיו אין מזגן, יש מאוורר. אין תנור, יש כיריים, ומקרר קטן. קפה, כולל כזה למקינטה ששימחו אותי ביחד הוא והמקינטה עד מאוד.
