אחד התחביבים שלי הוא “לרוץ לאיבוד”. הלכתם פעם לאיבוד בריצת שטח? חשבתם פעם לתכנן ריצה שבה תלכו לאיבוד בכוונה? הנה מדריך קטן לתכנון ריצה שרובה בסימן שאלה, אך עדיין שומרת על כללי הבטיחות, טומנת בתוכה הנאה גדולה, משחררת ומוציאה מתחום הנוחות. מוכנים לאתגר? בואו נצא לדרך…
מאת הפאנליסט: שחר אלוש
במקור בפאנל הריצה: runpanel.co.il
למה בעצם לרוץ לאיבוד?
האמת היא שזה יכול לנבוע ממגוון סיבות:
- עצלנות לתכנון מקדים מעמיק של מסלול ספציפי
- חוסר רצון להסתכל במפה כל דקה, כדי לראות שאני עדיין במסלול שתכננתי
- חופש הבחירה. יש משהו משחרר בלרוץ לאן שבא לי באותו הרגע
- נתקלים בדברים שלא ידעתם שיהיו
- ניתן לבחור בדרך לפי הרגשת הגוף לפנות ימינה לסינגל עלייה קשוחה, שמאלה לשביל לבן או ישר לתוך היער במקום שאין כלל שביל
- יש הרגשה הרפתקנית כשרצים ללא יעד ספציפי
- המחשבות תוך כדי שונות לחלוטין
- סיפור טוב מובטח, אז קבלו אחד בהמשך הכתבה…
אומנם רצים לאיבוד, אך בטיחות היא מספר אחת!
בריצות שטח, כשאני יודע שאני הולך לרוץ במרחק של בין 10-1000 ק”מ ממקום שיוכל לסייע לי, אני בהכרח משקיע מחשבה ב”מה יכול להשתבש?”, ודואג למזער את הבעיות העתידיות כמה שיותר. זה אומר שלפחות אדם אחד יודע שיצאתי להרפתקה הזאת, מכיר את “מגרש המשחקים” שאליו נסעתי ועדיפות לחלוק עימו שיתוף למקום שאני נמצא בו ב”לייב”. ולכן, חשוב שיהיה עליכם טלפון טעון במלואו. מי שיודע שהטלפון שלו ישן עם בטריה שמועדת לפורענות, שווה לקחת בנוסף בטריה ניידת קטנה לחירום (לא לשכוח גם כבל קצר). קחו גם קצת מזומן למקרה חירום.
הכרת השטח הכללי חשובה, ובניית “מגרש משחקים” מוגדר מראש עם גזרות. דבר זה ימנע מכם להיכנס ללחץ כל 10ד’ ולעצור לוודא שאתם עדיין במגרש המשחקים, ולא מחוצה לו (מתקרבים לאיזה כפר). לדוגמא: לא להגיע לכביש 6, לא לחצות את הנחל, לא לראות את לטרון או לא לצאת מקו היער. אם סיימתם את הריצה ללא הסתכלות על מיקומכם, עשיתם עבודה טובה!
איך מצטיידים ומה לובשים?
- מים- אל תסתמכו על נקודות מים בדרך, שכן אין לכם באמת מושג לאן תרוצו. קחו איתכם 20% יותר מהמים שאתם חושבים שתשתו במהלך כל הריצה.
- אוכל- קחו דברים טעימים, מגוונים וטיפה יותר מאשר אתם חושבים שתצטרכו. שיהיה למקרה חירום שתפגשו רץ אחר, מה, לא תציעו לו גם עוגיה?
- ביגוד- טייץ ארוך או שרוולי שוקיים מומלצים נגד צמחייה, קוצים, חרקים ושמש. גם כובע רחב שוליים עוזר בהרפתקאה כזאת. בתקופות קרות יותר, תמיד תדאגו להצטייד במעיל דק נגד גשם, ועדיפות גם לחולצה ארוכה דקה נוספת בתוך שקית ניילון (וזה למקרה שתנקעו רגל ותצטרכו לשבת ולחכות לחילוץ, טמפרטורת הגוף צונחת בשנייה שמפסיקים תנועה). התאימו את קיט הלבוש לעונה כמובן וקחו טיפה אקסטרה ליתר ביטחון. חיזוק טוב נוסף למקרה חירום היא “שמיכת מילוט” (שוקלת כלום, אך מחממת כמו תנור)
- עזרה ראשונה- דבר נוסף מומלץ הוא משרוקית חזקה! שיכולה להזעיק עזרה, להבריח חזיר בר או לעזור לכם בשיפוט משחק כדורגל שתיפלו עליו באמצע הריצה, מי יודע? ארזו קצת פלסטרים, אגד אלסטי, 2-3 פד גזה וטיפה סרט דביק לעת הצורך. בריצות לילה, קחו פנס אמין עם בטריות להחלפה ונצנץ אחורי חזק. גם וסט זוהר מומלץ תמיד.
יש משהו קסום בלרוץ לאן שבא לי…מוכנים?
כן, אל תפחדו! כבר למדתם את השטח, אתם מצויידים, הצבתם גבולות ריצה ואתם מוכנים לזה! פשוט רוצו לתוך היער, פנו ימינה/שמאלה/אל תפנו, זה לא באמת משנה. רוצו אחרי ציפור, ענן ספציפי, בעקבות ריח טוב שתפס אתכם. רוצו בעלייה, ירידה, בסינגל צר, בשביל רחב, בתוך צמחיה רטובה, בוץ או כל דבר שיתחשק לכם להרגיש ברגליים. פשוט רוצו לאן שבא לכם, תרגלו ריצה “ללא מטרה”.
עצם היציאה שלי לריצה כזאת, מעצימה אותי
מי שמכיר אותי יודע שבמקור אני מגיע מעולם הטרקים וההרים. במשך שנים עשיתי עשרות טרקים לבד, וחלקם היה עם כיוון כללי ולא על דרך ספציפית. כשהייתי מגיע לאגם גדול, יכולתי לבחור אם לעבור מימינו או משמאלו (בידיעה מראש ששתי הדרכים אפשריות). אמנם הכרתי את השטח מראש, אך כשהייתי מגיע לאגם עצמו בחיים האמיתיים, הייתי בוחר מאיפה ללכת. התחושה של “חוסר התכנון” וריצה ספונטנית נותנת תחושת שליטה, ביטחון ולא ניתן שלא לחשוב על העובדה ש”על שילוב הפיתולים הספציפיים שאני רץ היום, כנראה שאף אחד לא בחר אף פעם”. תשתחררו מהמרחק שכבר עשיתם, מהזמן ומכל חיבור לריצות מתוכננות אחרות.
התחושה שמלווה אותך במהלך לקיחת החלטות ובחירת הדרך, היא מעניינת וניתן לחוות אותה אם באמת יוצאים לרוץ במקום חדש ואינו מוכר. וישנם מקומות כאלה כמעט בכל מקום בארץ. שלא תבינו אותי לא נכון, אני אוהב לרוץ על נתיבים מוכרים ומתוכננים היטב את רוב ריצותי, אך לעיתים היציאה אל הלא נודע, עושה לי טוב.
המחשבות בריצה מסוג זה שונות לחלוטין!
כל רץ למרחקים מכיר את השאלה המוכרת של הקולגות מהמשרד “על מה אתה חושב תוך כדי כל כך הרבה זמן?”. אני יכול להעיד שחלק גדול מהמחשבות שלי באימונים ותחרויות, זה בנושא המרחק, זמן, התחנות, הסיום, והאם אני עומד ביעד שלי/תחרות? וכו’…
במהלך “ריצה לאיבוד” אין את המחשבות האלה, והן מתחלפות במחשבות אחרות לחלוטין. אני חושב על המשפחה, על הטבע, על הפניה שנמצאת 100 מטרים לפני והאם בא לי/לא בא לי לקחת אותה. אני פתאום מסתכל על איזה עץ שנראה שונה מהאחרים, ולא יכול שלא לתהות איך הזרע שלו לפני 300 שנה התעופף דווקא לפה, ואיזו ציפור אולי שמטה אותו…בקיצור הזייה! מאוד ממליץ לכם לרוץ לנסות!
סיום הריצה, איך חוזרים לאוטו?
אני יוצא מנקודת הנחה שהגעתם עם רכב, שאתם צריכים לחזור אליו. לאחר שרצתם כ70% ממה שתכננתם (מרחק, זמן או חשק), פתחו מפה והתחילו לכוון חזרה לכיוון הרכב. אין ברירה אלא להפר את השלווה ותחושת השחרור ולנווט. עשו זאת ב2 שלבים:
- בהוצאתה הראשונה של המפה, בחרו נתיב כללי שיביא אתכם לקרבת הרכב. זכרו למשל איפה השמש/ירח או אנטנה כלשהי ורוצו בהתאם לכיוון הכללי הנכון.
- ההוצאה השניה של המפה, כבר תכננו היטב את הדרך לכיוון הרכב. אל תשכחו להרים את הראש מהטלפון, כי הנפילות הכי מעצבנות קורות בסוף הריצה, כשהמבט לא ממוקד.
במידה ואתם קצת יותר הרפתקנים, ולרשותכם יותר זמן, ניתן לחצות שמורה. הכוונה היא להגיע עם אוטובוס/רכב/טרמפ לצד אחד של שמורה, ולדעת שאתם צריכים לסיים בצד השני. וכמובן, תנו איזו תמונה טובה של סוף ההרפתקה!
המלצה למקום מצוין בו תוכלו ללכת לאיבוד
“מצפה מודיעין” הוא מקום מצוין להשאיר את הרכב ולצאת לאיבוד. אפשר לרוץ שם בין 3-200 ק”מ. בנוסף, ניתן לבצע שם את סגנון “לחצות שמורה”, להתחיל ממצפה מודיעין ולסיים בתחנת רכבת “פאתי מודיעין”. יש שם אלפי מסלולים שונים שתוכלו לבחור, כשהקצר בינהם יהיה כ10ק”מ והארוך, אין סופי.
סיפור טוב מובטח מכל ריצה כזאת, אז הנה שלי…
כן, בכל ריצה כזאת תחוו דברים שבריצה מתוכננת לא בהכרח תחוו. ומכל חוויה כזאת צומח סיפור. במהלך הרפתקאה כזאת בפולין בקיץ האחרון היינו צריכים לרדת במורד ואדי מסלובקיה וחזרה לפולין. בתכנון המקורי מהירידה מהפס ועד הנחל (כ14ק”מ), היה די “פרילנס”, שכן אין איפה לטעות בתוך הואדי. בשלב מסוים החלטתי שזה יהיה רעיון טוב לחתוך דרך העצים, לחצות את הנהר ולצאת בצידו השני ישירות לפולין. החצייה של הנחל הייתה יחסית עמוקה, אבל הסתדרנו. בצידו השני הגענו לקטע של 150מ’ של יער סבוך ובו היה משהו שנראה כמו שבילון דק שעוקף את הקטע הסבוך מהאיזור הצפוני. התחלנו ללכת בשביל כשפתאום אחד מאיתנו שם לב שאנחנו הולכים על עקבות ענקיות של דוב!
במבט מעמיק יותר, העקבות היו ממש ממש טריות. פתאום הייתה דממה, כולנו היינו דרוכים והתחלנו לחזור על עקבותינו עם פחד אימים בעיניים (אני אף הרמתי מקל, כאילו זה יעזור לי). בשנייה שהתאפשר לנו חתכנו לתוך האזור הסבוך, שהתנועה של דוב שם, היא פחות טבעית. לקח לנו כשעה לחצות את החלק הסבוך (אני מזכיר, הוא היה רק 150 מטרים). נשרטנו, נפלנו ובעיקר שקשקנו מהמחשבה שכל רגע יכול לבקר אותנו דוב חום ששוקל מעל טון!
לסיכום
“ריצה לאיבוד” לטעמי היא חוויה אדירה, שגם מובחרי הרצים וגם מתחילים יכולים להנות ממנה! כן, זה לא מתאים לכל אחד, ודורש שחרור מלא מהקונספט המוכר. הריצה עשויה לחבר אתכם לצד שלא הכרתם, ואני משוכנע שרובכם תאהבו! ואפשר גם להקריב רק חלק קטן מריצה מתוכננת לטובת העניין כדי להתנסות.
אני אומר, צאו לנסות…אין מה להפסיד! ריצת איבוד נעימה.
___________________________________________________________________________
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
