כשהתחלתי לטפס, לפני כמעט ארבעים שנה, אי שם בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת, המוטו עדיין היה: המוביל לא נופל
אז עוד לא היו מסלולים מבולטים בארץ, הטיפוס הספורטיבי היה בכלל בחיתוליו האירופאיים וכמעט מיד התחלתי להוביל עם אבני עיגון, בסגנון המסורתי. באנגלית זה נקרא Traditional climbing או בקיצור “טראד”. אנחנו מכנים את העגינות, שמונחות בסלע “אבני עיגון” לזכר העגינות הראשונות שאכן היו חלוקי נחל סביבם השחילו חבלים.
מצטרפים לווצאפ של אאוטפאנל!
הצטרפו עכשיו לקבוצה השקטה שלנו וקבלו את כל הכתבות החדשות על עולם האאוטדור.
כל העגינות בשימוש כיום עשויות ממתכת, המוביל מכניסם והמטפס השני “מנקה” את המסלול בדרכו מעלה. בהינתן שהעגינות יושבות טוב בסלע והסלע יציב, במקרה של נפילה, החבל יימתח בין המאבטח למוביל דרך העגינה העליונה והנפילה תיעצר. לך תסמוך על זה…
מצויד בחבל הובלה כתום/ירוק של אדלריד (אני זוכר עדיין את הריח המתקתק שנדף ממנו), שהביא לי הדוד מאמריקה, בטבעות, סטופרים והקסים, שהזמנתי בדואר מקטלוג של חברת Chouinard, לימים חברת BD, יצאתי לבדוק את המצוק הביתי בגוש עציון. אני עולה על מסלול, מניח סטופר קטן בחריץ, מתרומם מעליו, מתפמפם, צועק Falling ונופל. העגינה נשלפת ואני מגיע לקרקע, נוחת על המאבטח שלי ושנינו יוצאים מזה בנס בפציעות קלות. אולי בזכות נעלי הליכה קשיחות, ששימשו אותי כנעלי טיפוס, רק נקעתי את הקרסול. מזל שזה היה גראונדר, כי ליפול על רתמת סוואמי מאולתרת מחגורת בטיחות סביב המותן היא לא החוויה הכי נעימה.
לאחרונה ביצעו עבודת בילוט במצוק והכשירו קרוב לחמישים מסלולים ספורטיביים, להלן “מצוק האבות”. מסקרן אותי לגלות את מקום הפדיחה, הפעם בטח אקליפ את הבולטים הנוצצים, לא בא לי להתגרות בגורל.
הסטופר שנשלף, תוצרת חברת Chouinard האגדית
מצוק בית הספר שלי, מה שהצרפתים מכנים Ecole D’escalade היה המצוק בגיא בן הינום, מתחת לסינימטק בירושלים. הייתי מגיע לשם באופן קבוע בימי שישי, מטפס עד שהתקרבה שעת כניסת השבת וממהר לטרמפיאדה בקצה שכונת תלפיות על מנת להגיע לבית הוריי בגוש עציון, לפני שאמי הדליקה נרות. האוטוריטה המקצועית באותם ימים היה אנדריאה ענתי, אז מדריך טיפוס “צעיר”, בשלהי שנות ה- 40 לחייו. לא הייתי חניך שלו במובן הרשמי של המילה אבל מספיק היה להתבונן עליו בעת שטיפס ושרק, שרק וטיפס, מניח את העגינות במדויק הסדקים, תנועה שקטה ופדנטית על הסלע, עבודת חבל אומנותית, שהעבירה ביטחון בחניכיו.
אנדריאה מודל 2020, במצוק כבארה, ליד זכרון.
לאחרונה זכיתי לטפס עם אנדריאה וחברתו עדינה במהלך טיול טיפוס שהם ערכו בצפון. מאז הפיכתו לסלב, בעקבות כתבה ביומן שישי של ערוץ 12, הוא נהנה מהכרכור סביבו אבל מגיע לו, הוא באמת אגדה בחייו.
עם אנדריאה ועדינה במצוק היונים
אחד המסלולים המאתגרים באותם ימים בגיא בן הינום היה “המולך”, סדק רחב ותלול, מוסתר חלקית בצמרתו של עץ, בצמידות למסלול G, שאותו לא חיבבתי, בהיותו קשה לי מדי. היינו מתאמנים על המולך בטופרופ והסיפור היה ש Pete Livesy, המטפס האנגלי הנודע, עלה אותו בסולו. יום אחד החלטתי להקריב את עצמי למולך בהובלה. עדיין מצויד בנעלי הליכה כנעלי טיפוס, עדיין מתהדר ברתמת סוומי סביב המותן, אני עולה עד הקרוקס, מניח בסדק הקס 9 אימתני, מתגבר על הצעד הקשה… ונופל. ישר לתוך העץ. הקשר שמחבר את החבל לרתמה מחליק לאחור, הגוף שלי מתלבש כצורת האות ח”ת, כמו תולעת שמורמת במקל. טוב, לפחות שיפור מהנפילה הקודמת, לפחות לא הגעתי לקרקע…
“הקס” 9, פריט ציוד מוזיאוני
מתישהו בשנת 87 בהיותי כבר מטפס עאלק מנוסה בן 27, פגשתי ילד חיפאי בן 17, עילוי של ממש בשם יואב ניר. הייתי משנורר אוטו מאבא שלי ומרחיק לכת עד הכרמל כדי לטפס איתו. אז כל מצוקי הכרמל היו פתוחים לטיפוס, נחל מגדים צפון ודרום, קיר ספונים ונחל ספונים, נחל גלים ושוויצריה הקטנה. יואב שלט בכולם, הקדים את זמנו בתעוזה ומעוף, חזק בגופו וקר ברוחו. המשכנו לטפס יחד, בארץ ובסיני, הוא תמיד דרש מעצמו וגם ממני את המיטב, האיץ בי להאמין בעצמי ולא לפקפק.
בחודש פברואר 1989 ירדנו ליום טיפוס שגרתי בנחל תמרים, בצפון מדבר יהודה. לאחר שטיפסנו את המפל הראשון בשני פיצ’ים, דרך החריץ הימני והארובה החלקה, המשכנו למפל השני. יואב העביר לי את קצהו החד של החבל ואמר: הובלה שלך, וכך מצאתי עצמי 40 מטר מעליו, מטר משפת המפל, ארבעה מטר מהעגינה האחרונה שהנחתי בסלע, כפות ידיי מזיעות, רגליי כמכונת תפירה, מפומפם לחלוטין. עוצמת הנפילה תלשה את העגינה העליונה והרימה את יואב באוויר.
הדינמיות של האבטחה מנעה כנראה מה”טריקם חצי” הורוד, שהונח בכיס סלע מזערי, להיתלש ועצרה את נפילתי. ההרגשה הייתה כמו גלישה במגלשת מים מטורפת, רק בלי המים. כך מצאתי עצמי שוב, כ- 12 מטר מתחת לנקודת היציאה שלי לנפילה זו, הארוכה ביותר עד אז ולמען האמת גם מאז ועד היום. הודות לסלע החלקלק, מצבי היה טוב, שפשופים בלבד. יואב הוריד אותי ועלה לנקות את מעט העגינות שנותרו במקומם, כשהוא מסתמך בסופו של דבר בעגינה הבודדת, שבלמה את הנפילה שלי, להורדה. ישבנו וחשבנו וצחקנו, על המזל הגדול שהיה לי.
“טריקם חצי” ורוד, אביזר גאוני שמתאים במיוחד לכיסי בלייה באבן גיר
הסכמנו, שהדבר החשוב ביותר, כשנופלים מסוס זה לעלות חזרה על גבו. החלטנו בכל זאת לעלות על סוס אחר, מימין (מצפון) למפל יש מישור החלקה ויואב במעופו זיהה קו עדין המזגזג מעלה. הוא הוביל בסגנונו הנועז, מאבטח את התקדמותו ב”רוקים” קטנים ומיקרונאטים בלבד. אני עליתי אחריו בחירוק שיניים, מעורער עדיין מהחוויה הקודמת. למסלול קראנו On Beyond Zebra, שמו של ספר ילדים, פרי עטו של סופר הילדים הנודע ד”ר סוס. המסלול דורג 5.11 בדירוג אמריקאי והוא יפה ועדין ומומלץ, להבדיל מהמפל מדרום לו. מי שעובר בסביבה יכול עדיין להבחין בפרוסיק דהוי, ממנו גלשנו בסוף המסלול, שלבטח לא זכה לביקור נוסף מאז ימיו של גדול מטפסי ישראל בכל הזמנים, יואב ניר, זכרונו לברכה.
כתב: חנינא קליא
צילם: חנינא קליא וטל שוסטר
חנינא – חי ונושם בגליל. מזקני השבט של של קהילת הטיפוס הישראלית ומדריך טיפוס למחיתו. למד ללכת על סלקליין בגיל 55 ומשתמש בזה ובטיפוס על עצים, ככלים להעצמה אישית, בעבודתו בחינוך מיוחד ומסגרות טיפוליות.
הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו!
רוצים להתעדכן ראשונים בכל הכתבות החדשות ביותר? עכשיו זה הזמן! לחצו על הקישור והצטרפו לקהילת האאוטדור שלנו.
