הרבה מטפסים לא יחזרו לטפס על מסלול פעם שנייה. הם סימנו עליו ווי ועוברים הלאה. בניגוד לגישה זו, אני מאוד אוהב לטפס שוב מסלולים מוכרים לי. חנינא קליא כותב על גישות למסלולים שכבר טופסו.

מאת: חנינא קליא

היריב הראוי

מטפסים נוהגים לכנות מסלולי טיפוס בשמות. זה עוזר לנו למצוא את המסלול במדריך המקומי, זה מקל עלינו כאשר אנחנו מתרברבים על מעללינו לפני מטפסים אחרים אך בעיקר זה מהווה עבורנו תנאי של חיבה, התקרבות והוקרה, בהתייחסותנו לנתיב בסלע, שזכינו לטפס עליו. אם מדובר במסלול בעל מוניטין, אחד שהיווה אתגר מנטלי וגופני, יהיה הטיפוס הנוסף עליו בגדר "לו היית או חלמתי חלום". הדינמיקה ביני לבין המסלול מפגישה אותי עם יריב קשה, הוגן אך מאופק. בחזרה אליו, בקצה החד של החבל, אני רוצה להוכיח, לעצמי בלבד, שאני יכול וראוי לו.

כך היה במסלול המבולט המרכזי, על ה-Diamond Depression, שעל ג'בל צפצפה, בסיני. הובלתי אותו, הייתי מרוצה מעצמי, ללא ספק תוספת מכובדת לרשימה הפרטית שלי. אז עוד לא הרגשתי מחובר לגוש סלע זה. העימות בינינו היה כמו דו קרב ממרחק 20 פסיעות. אני רציתי להתגושש איתו פנים מול פנים, להיאבק בערבוב של חיבה ורצינות. המסלול מתאים את עצמו לכך- לא מפמפם, ההחלטות יכולות להיות מבוקרות ואיטיות, אך הריכוז בכל זאת מחויב המציאות.

כך חזרתי, אחרי שנה וחצי, כמדומני, בהיסוס מה ניגשתי להוביל אותו שוב. הפיצ' השלישי רווי במהלכים של edging על קליפות בעובי מטבע, כמה טוב שהבולטים כל כך צפופים. רק בסופו הרשיתי לומר לעצמי: "יכולת לו". רק אז לחצתי יד ליריב, בתחושה שאני ראוי לו.

פרספקטיבה משתנה על ה Flight of Fancy בואדי רם (צילום: יאיר כהן)

מפגש עם מכר וותיק

אם מדובר במסלול אנונימי, מהסוג הנחמד, שלא דורש ממך ריכוז מלא וסולח לך, אם שכחת איזה מהלך או אם שכחת פריטי ציוד חשובים בבית, כי אז יהיה הטיפוס החוזר, כמפגש עם ידיד ותיק- אחד כזה, שתמיד שמח לפגוש בך, אפילו אחרי שנים של ניתוק.

כך הרגשתי כשטיפסתי בפעם השלישית את Wounded Rock, הווריאנט היפיפה של Friday Rush, גם הוא על הצד המנזרי של הצפצפה בסיני. (החזרה הראשונה הייתה עם יואב ניר ז"ל- כדי לחבוש את החור שנותר, מהבולט שנשבר, עם דבק איפוקסי וגרגרי גרניט.)

מצאתי את עצמי צוהל וזורח וטופח בידידות על המשטחים הסלחניים סביב אותו בולט בודד, היחיד שתקעתי בחיי. (חוץ מזה לידו, השבור, החבוש). כמו אדם הטופח על שכמו של חבר נעורים. אפשר לומר על הפיצ' כמו על החבר: טוב שאתה חקוק בהיסטוריה הפרטית שלי, הוספת ממד בחיי.

טיפוס אל אהבה ממבט ראשון

וכשאני חוזר ומטפס במקום בו טיפסתי בימים צעירים יותר, שהיה אז מפגש של אהבה ממבט ראשון, דומה הדבר- כן כן – למפגש עם אהובה מימים ימימה. נכון, היא לא היפה בנשים, היא לא אהבת חייך אבל היא הייתה ראשונה, או שנייה, או שלישית- בכל מקרה מהראשונות.

ההתרגשות גדולה ואני מלטף ממש את הגרניט המחוספס ואני זורם לאורך החריץ האלכסוני המושלם ומסקרן אותי אם אותו רוק 4, שהשארתי בקפלים העגלגלים עשר שנים קודם נותר במקומו. כך היה, כשחזרתי למסלול המקורי, אותו כיניתי בהעפלה הראשונה ה-Diamond depression, עוד מסלול מקסים, מרחף גם הוא מעל המתחם של הגברים, על אותו צד, של אותו הר, באותו סיני.

וכשישבתי בbelay, בקודקוד העליון של המעוין וספגתי לתוכי את כל הכיף, הסיפוק והחיוניות של שעות הטיפוס, חשבתי- ראוי למסלול מבויש זה, נחבא אל הכלים, לא בולט ולא מזהיר, שכל המשטחים משמאלו נקראים על שמו, ראוי שיהיה לו שם משלו.

ובזמן שגלשתי, לאורך היצירה הראשונה בסיפור זה, היריב הראוי, הרהרתי אודות תחושותיי עת חזרתי אל קטע הטיפוס השני בסיפור זה, אותו ריע אותו לא שכחתי. אז גמרתי אומר לכנות מחדש את המסלול השלישי בסיפור זה , אותה אהובה מקדמא דנא, ולקרוא לו "ישיבה של מעלה", כי כך בדיוק הרגשתי בתחנה העליונה, אותה שעה שהתקבצו להם המוני בית ישראל לתפילת "כל נדרי"… ב"ספר סיני" אף פעם לא עדכנתי את הפרטים, אך ב-guidebook של נשמת הטיפוס הדברים חקוקים… בלי דירוגי קושי. 

אחרית דבר עובדתי: הרשויות המצריות כבר לא מרשים לטפס מעל המנזר של סנטה קתרינה. כלומר, שלושת המסלולים שבסיפור זה אינם כבר ברי טיפוס בעידן הנוכחי. חבל, הם אחלה מסלולים. אני בעיקר מצטער בשביל הדור הצעיר, שלא יזכו כנראה להתענג עליהם. אני שמח שלא התעצלתי אז וחזרתי אליהם לסיבוב שני. 

פעולת תגמול

יש מסלולים, שכשאני יורד מהם אני נשבע שלא אחזור אליהם, לא אמליץ עליהם לחבריי ואפילו לא לאויביי, (אם היו לי כאלה). מסלול אחד כזה נמצא על ג'בל אום עג'יל, במרחב של ואדי רם שבירדן.

המסלול נקרא Edge of Zernouk el Daber, הוא אכן עולה מהקצה של ערוץ צר ועמוק שפירוש שמו הוא "הלוע של הצבוע". בחרנו בו, אני ושותפיי שלמה ואדם באפריל של שנת 2004 כי רצינו לטפס מסלול של החבורה האוסטרית: פרשט, האופולטר ובוגנזברגר, מחלוצי הטיפוס בואדי רם של שנות השמונים. המסלול הוא רק 350 מ' אורך והדירוג הכללי שלו הוא רק D. Sup. ואין אף פיץ' שמדורג יותר מחמש מינוס. עוד יתרון של המסלול הוא שהירידה ממנו היא דרך הגלישות של הביוטי, נתיב שכבר הכרנו. נשמע פשוט. כל זה בתנאי שנמצאים על המסלול. אנחנו סטינו ממנו כמעט מתחילתו והיינו off-route עד סופו.

היינו צריכים לסגת בתום השליש הראשון של המסלול, העסק הריח לא טוב, אין עגינות, הסלע לא איכותי, אבל בינתיים לא יותר מדי קשה פיזית ואנו לא רוצים להודות שההר גדול עלינו. אז זה קרה, מצב שחולמים עליו ומתעוררים שטופים בזיעה קרה, שאין דרך להימלט אליו, לחזור על עקבותיך, שהדרך היחידה היא למעלה וכל מה שמפריד ביני לבין המוות המיוסר היא כרבולת סלע דקה, המשמשת כ"עגינה" ו"אחיזה" גם יחד. נהיר וברור לי, שדריכה חזקה מדי ואותה גבשושית אבן חול תימעך כמו נמלה תחת סוליית הסנדל. אני יודע שהתנועות מעלה בהישג ידיי ותחת מטריית ההגנה של עגינות טובות לא הייתי מהסס לרגע. אך מה אם אפול, שבריר השנייה של חוסר ריכוז או חולשה, כשבריריות הסלע, מה יעצור אותי? הרצועה הכרוכה סביב אותו סנפיר סלע? עוצמת הנפילה תפורר את העגינות המדומות שהנחתי בזו אחר זו. הנפילה שלי תהיה ארוכה וכואבת ותתלוש גם את חבריי מעמדת האבטוח, אי שם תחתיי. לא יהיה מי שיספר את הסיפור האווילי והאומלל הזה.

דקות ארוכות עוברות  ואני קפוא אל מול זיזי הגבישים החוליים ואינני מסוגל לעשות את הצעד הגורלי. מעלה רגל שמאל, מתחיל להעמיס את האחיזה הארורה, מוריד את הרגל חזרה. מנסה לתכנן צעד אחר ומבין שאין מנוס, אני חייב לעמוד על אותה אחיזה. אינני יודע כמה זמן עבר אבל בסופו אמרתי את המילים, בקול, בבהירות, לעצמי: אם אתה נופל אתה מת…ותאמינו לי, הייתי באי אלו מצבים, הסתכנתי פה ושם, פחדתי בטעם יבש ומעופש ואף פעם, אף פעם לא אמרתי את המילים האלה. איך שהוא זה שחרר אותי, זה גרש את האדישות, השלמתי אם זה שאצליח במשימה. אהיה קל ועדין, שכרבולת הסלע לא תחוש כאב בדריכתי, איכות תנועתי תהה כרפרוף הרוח בין עלים, כתנועה מזערית של סנפיר הדג במים שקטים. 

כך היה, תאמינו או לא, המשכנו לטפס, אני וחבריי. הם בשקט ובאמונה שותפים לא פחות, כי על אף שבאותם רגעים, החבל בינינו לא יכול היה להועיל, קו החיים שחיבר אותנו העביר זרם בוטח אל נפשי ולבסוף גם אל גופי.

אחרית דבר שיש בו תיקון: אחרי כמה שנים הבנתי, שצריך תיקון לחוויה האיומה על ה"קצה של זרנוק אל דאבר". חזרתי עם שלמה, הקפדנו להישאר על המסלול ולא לסטות ממנו. נתנו כבוד למסלול ולהר וזכינו ביום מאתגר ומהנה. יצאנו בשלום מהלוע של הצבוע, שאפילו האיר לנו פנים. הפכנו אויב לאוהב. 


שמרו על קשר! אנחנו מבטיחים לשלוח דרישת שלום רק אם יש לנו משהו מעניין לאמר:

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים