כשהתחלתי לטפס, לפני כמעט ארבעים שנה, אי שם בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת, המוטו עדיין היה: המוביל לא נופל (הנפילות הזכורות לי לטובה חלק שני. אל החלק הראשון)

כתב: חנינא קליא
צילם: חנינא קליא וטל שוסטר

השנה 1992. אני נשלח יחד עם מיכה שיק, כנציג של המועדון האלפיני הישראלי, לקורס בין לאומי ב ENSA. הבית ספר הלאומי לסקי ואלפיניזם נמצא בשמוני שבצרפת. לקורס מגיעים נציגים מכל מיני מדינות קטנות או "מפגרות", שהאלפיניזם עוד לא מפותח בהן דיו. הצרפתים רוצים לעודד ולתמוך במועדונים אלפיניים בארצות אלה. מלבד ישראל היו נציגים מיוון ורומניה, סלובניה וקפריסין, בולגריה ואפילו נציג מאיראן. הגעתי שבוע לפני הקורס על מנת להתאקלם ולהתחמם. החלטנו לעלות לכמה ימים של טיפוס סלע במסלולי מולטי פיצ' מעל ה"מר דה גלאס", הקרחון הנחשולי שמנקז כמה מהפסגות במסיב של המון בלאן. עלינו ברגל לבקתה של רקין, Refuge du Requin עמוסים בציוד, חוצים קרווסים בנעלי פלסטיק קשיחות וקרמפונים. הקרינה חזקה, האוויר בגובה 3000 מטר קצת דליל.  אחרי שש שעות מפרכות, אנחנו מגיעים לבקתה מותשים. 

לחצו פה: ערוץ הטלגרם של אאוטפאנל לעדכונים על כתבות חדשות! 

אבל היום ארוך, חבל לבזבז אותו ברביצה מול הנוף המטריף, על כוס בירה צוננת ובוטנים. צ'יק צ'ק עולים על רתמות, מסדרים את סט ההובלה ויוצאים למצוק הקרוב לקנח את היום בכמה פיצ'ים של גרניט טהור. אני מוביל את הפיצ' הראשון ובשליש העליון שלו מניח "רוק" מס' 9 בריא והגון. הסדק מעל מתרחב ואני עובר מנעילות ידיים לאגרופים. הסדק משתנה שוב ועוביו לא מתאים לידיים וגם לא לאגרופים.  אני נכנע, יוצא בחפץ לב לנפילה, בידיעה שהסלע חזק וטוב והעגינה יציבה בסלע. רק רגל ימין, שנעולה בסדק, לא יוצאת משום מה בתזמון הנכון. אני שומע קנאק והכאב לא מאחר לבוא. אדרנלין לא חסר ואני חוזר לטפס ומסיים את הפיצ'. גולשים למטה. את הדרך חזרה לבקתה אני עושה בשילוב של קפיצות על רגל שמאל, הליכה בהישענות על כתפו של מיכה וזחילה. אחרי לילה ללא שינה והפנמה שאכלתי אותה, מתחילים לגשש איך לכל השדים והרוחות אני מגיע למטה לעמק. שומרת הבקתה מעדכנת שמגיע מסוק אספקה ונוכל לרדת בו. כך זכינו בטיסה מרהיבה במסוק אלואט, היישר לבית חולים של שמוני. צילם הרנטגן הראה סדק באחד מעצמות הקרסול וכך הסתיים הקורס עוד טרם החל.

ולכל אלה שמבואסים אספר, חזרתי בקיץ 93 לאותו קורס, ממלמל לעצמי כל יום, כל היום: לא להיפצע, לא להיפצע ואכן לא נפצעתי, טיפסתי שלושה שבועות ברצף, על סלע, שלג וקרח.  הלזה ייקרא דביקות ונחישות או שמא סתם מזל של טירון?

"רוק 9". פעם היינו משחילים רצועות או חבלים באבני העיגון, מה שהוסיף צבע לסט ההובלה.

עם חתימת הסכם השלום עם ירדן אנחנו מגלים את קירות האבן חול האדירים של ואדי רם. אחרי עשור של היכרות אינטימית אני מתחיל להדריך בואדי. אחד המסלולים האהובים עליי נקרא רג'ם אסף, מסלול קלאסי להובלת לקוחות ללא רקע בטיפוס, לפסגת ג'בל רם. אין על המסלול קטעים טכניים קשים אבל מרגישים בו את הגובה, יש תצפיות יפהפיות למרחבי מדבר ואם לא ממהרים, אפשר לבלות לילה בקרבת הפסגה, מה שמוסיף מאוד לחוויה. כשמרווחים טיול שכזה, צריך לקחת יותר מים, ציוד לינה ואוכל. בקיצור, יוצאים לדרך די כבדים.  השנה 2005. אני יוצא עם ארבעה חבר'ה חביבים לטיול פסגה שכזה. בשליש העליון של המסלול יש מקטע טיפל'ה תלול. בהגיענו לשם, חולף על פנינו זוג צרפתים ומתברר, שהוא מדריך טיפוס משמוני והיא חברתו.

קמלוט 3, אב-טיפוס תוצרת Chouinard, פריט לאספנים.

מחליפים כמה מילים ואני אומר לו שגם אני מדריך, מישראל. העניין הוא שיש פער עצום בין מדריך כמוני ואדם כמוהו, מבחינת ניסיון ורוחב יריעה. זה כמו להשוות בין שחקן כדורסל בנ.ב.א. לשחקן שכונתי מוכשר. פתאום אני מתמלא בחוסר ביטחון וכשאני עולה על הפיצ' התלול הכל מתבלבל לי. התרמיל מקשה עליי, אני לא סגור על המהלכים והנתיב המדויק. אני דוחף פנימה קמלוט מס' 3, מעליו גגון קטן, מתחיל להתרומם ונופל, מתהפך עם הראש למטה והתרמיל בולם את המכה בגב. אוי לבושה, מדריך שנופל לנגד עיניהם של חניכיו. כשהם מגיעים אליי לתחנה בראש הפיצ' אני מבהיר להם את חומרת המקרה. הם לא לוקחים את זה קשה ומנחמים אותי. אני לא בטוח, שאם אשאל אותם היום, הם בכלל יזכרו את האירוע. עד כדי כך חרוטה בזכרונם ההרפתקה ועוצמת המקום.

זריחה ג'בל רם

זריחה מג'בל רם, בבוקר שאחרי הנפילה

אהבתי מאוד להדריך טיפוס בואדי רם. עוד יותר אהבתי להקדים ולרדת כמה ימים לפני ההדרכה, להוריד חלודה, להתחמם על הסלע, להיות מפוקס וחד לקראת ההדרכה. אז לקראת ההדרכה של פסח 2011 נסעתי עם חברי שלמה לכמה ימי הכנה. ביום השלישי שלנו בואדי, אחרי יומיים של מסלולים ארוכים, נחנו בשעות הבוקר ועלינו לפייס המזרחי של ג'בל רם לכמה שעות של טיפוס, בצל של אחה"צ. בחרנו מסלול עם שם מיוחד, שמעיד אולי על אלה ש"פתחו" את המסלול, שני צרפתים ואנגלי. שמו: Mad Frogs and Englishman. הפיצ' השלישי מתחיל במערכת סדקים, עובר גג קטן ומסיים על פייס עדין שמדורג 6a/b EXP ה EXP בא לציין את המונח exposure והכוונה שקטע זה חשוף לנפילה ארוכה, עגינות לא יימצאו  בשפע. אני עולה את הסדקים, עובר את הגג ומגיע לפייס ומה אני מגלה? שהוא אכן נטול עגינות, או לפחות נטול עגינות ראויות לספוג נפילה. אני מוצא מיקום לרוק קטן ומקליפ אליו חבל אחד. קצת מעליו מוצא חריצון קטנטון, משחיל פנימה RP מזערי ומקליפ אליו את החבל השני. ה RP הוא פריט ציוד שהומצא באוסטרליה, על מנת לאבטח את המובילים בסדקי הגרניט הדקים של Arapiles. לבטח לא חשבו, שמתאים להשתמש בהם בסדקוני האבן חול של ואדי רם. בשביל מה צירפתי RPs לסט אבני העיגון שלי ברם? קודם כל כי הם לא שוקלים כלום. שנית, יש מושג כזה ערטילאי: עגינה פסיכולוגית. כלומר עגינה, שמונחת טוב בסלע אבל לא שווה כלום ובכל זאת, יותר טובה מכלום.

אני חוזר לפייס העדין, החשוף, הלא מאובטח. אני נמצא מטר או שניים מעל ה RP, שלמה אי שם, 30 מטר מתחתיי, לא רואה אותי, יש לא מעט חיכוך של חבלי הדאבל על הסלע והוא נותן לי די הרבה slack, כמו שצריך. משהו משתבש אצלי ברצף התנועות, האחיזות קטנות מדי לטעמי. אני מפנים שאני הולך ליפול ומספיק להתריע בפני שלמה בצעקת "נופל". באינסטינקט מוטעה אני שולח יד לרצועה שמחברת בין ה RP לחבל, למזלי ניסיון זה לא צלח. אני בטוח במאת האחוזים- ה RP הולך להישלף ואולי גם הרוק שתחתיו. ואז אני נעצר, בלימה רכה של שלמה, שנזרק קדימה ולמעלה אבל לא מאבד אחיזתו בחבלים. חבלי הדאבל הדינמיים ספגו את רוב עוצמת הבלימה, אבני העיגון לא נתלשו, כאילו לא הרגישו את המכה. כל העומס מונח כעת על אותו RP חביב. אני בסדר, קצת נחתכתי באצבעות. בעודי תלוי על ה RP אני חובש את אצבעותיי ואז מטפס שוב, בוחן בדרך את העגינות שעשו את עבודתן.

ה- RP שספג את המכה, שימו לב לגודלו ולקוטר הכבל, להלן "נס ה- RP"

אפשר לומר קצת מזל, אבטוח מיומן של שלמה וציוד עמיד. זה יכול להיות פתיח לבדיחה: שני צרפתים, אנגלי ושני ישראלים מטפסים במצוק תלול, 100 מטר מהקרקע. ישראלי אחד נופל… 

הנפילה

אני משמאל ושלמה מימין, "זקני המצוק", בימים צעירים יותר

מאי 2017, סוף עונת הטיפוס בואדי רם. תהליך החניכה של האחיין שלי נעם בעיצומו. בדיוק שנתיים קודם ירדנו לחמישה ימים אינטנסיביים, טבילת אש  של בן אחותי על קלאסיקות ומאז הוא השתפשף בלעדיי והתקדם לעבר עצמאות. "זקני המצוק" יכולים לשגר את הגוזל, לתת לו את הפיצ'ים הקשים ולנוח על זרי הדפנה. ביום השלישי שלנו בואדי אנו בוחרים לטפס מסלול פחות מוכר, במפנה הצפוני של ג'בל בארא. שם המסלול La Rose du Desert, נקרא לו "שושנת המדבר", והוא טופס לראשונה בשנת 86 ע"י הצמד הצרפתי Duverney & Monnet. לא הצלחתי לאסוף מידע על המסלול, יותם וג'ניה אמנם היו עליו כמה שנים קודם אבל נטשו באמצע בגלל מזג אוויר סוער. אורכו סה"כ 200 מטר והוא מדורג TD Sup. הקו נראה מאוד מרשים מלמטה, עולה תחילה במערכת סדקים ועובר לטרוורסה אלכסונית מחייבת. כמה שנים קודם גם אני ושלמה ערכנו גישוש ראשוני על המסלול אבל נסוגנו אחרי שני פיצ'ים, לא הרגשנו שאנחנו מוכנים לאתגר. חמושים כעת בנשק סודי ושמו נעם, יצאנו בחדווה והתרגשות ל"משימה הנועזת". לא שיערנו בתחילת היום, שנוכל בסופו להוריד את המרכאות.

אחרי שני הפיצ'ים הראשונים, שנעם מוביל בקלילות, אנחנו מגיעים לקרוקס הטכני של המסלול, פינה של 50 מטר, מחולקת לשני מקטעים. נעם מתחיל להוביל, לא מרגיש טוב עם הצעדים ומעביר לי את השרביט. אני לא יכול לאכזב את תלמידי המובהק, לוקח נשימה ואכן נותן הצגת תכלית ראויה. מחוזק בהשראת הדוד, נעם מוביל את הפיצ' השני בבטחה. בסוף שני הפיצ'ים הקשים, שלמה מכריז שהספיק לו. אנחנו מחליטים לבצע משהו די הזוי. שלמה גולש ומתמקם במדף סלע בתחתית הפינה, לחכות עד שנשוב. מכאן המסלול עולה באלכסון חזק ימינה וזה מחייב אותנו לסיים את המסלול, לחזור בסופו שמאלה ולגלוש חזרה לשלמה, שנשאר נטול חבל על המדף. באותם רגעים לא יחסנו לזה חשיבות אבל במבט לאחור, זה היה מעשה חסר אחריות לחלוטין, אלטרואיזם מצדו של שלמה ואגואיזם טהור מצידנו.  

המחבר וממשיך דרכו.

הפיצ' החמישי, על סלב תלול, מסתיים בתחנה מאסיבית, גשר ענק בסלע. מכאן אפשר לגלוש חזרה אבל אם אנחנו ממשיכים, חייבים לסיים את המסלול. אנו מחליטים להמשיך ואני יוצא לדרך. טרוורסה אלכסונית, מדורג  5 EXP.  אתם כבר יודעים מה הכוונה, שאין הרבה עגינות. אז זהו, טעיתם, אין בכלל עגינות. בגלל הנתיב הכמעט אופקי של הפיצ'- גם למס' 2 אסור ליפול. כשנעם מגיע אליי לתחנה אני נושם לרווחה, עוד פיצ' אחד של +5 לפנינו אבל לפחות הוא לא מדורג EXP ולא טרוורסה, אולי הסיוט מאחורינו? הפיצ' מעודד בתחילתו, עגינה טובה על היציאה אבל ככל שאני מתקדם, אני מבין שהצרפתים התעצלו לרשום את שלוש האותיות שמציינות את מימד החשיפה. אני מוצא כמה עגינות פסיכולוגיות אבל שום דבר שראוי ליפול עליו. כאילו כל הנפילות הזכורות לי לטובה מזדקקות למקטע טיפוס אחד, על משטחי אבן חול צהבהבים, גלים גלים בים של סלע. המוטו מתחילת דרכי בגבהים מהדהד בראשי: המוביל לא נופל.

 


אהבתם? יש לנו דיוור פעם בשבוע-שבועיים עם תוכן מעולה:

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים