זמן של חשבון נפש בפאתי 50: אורית הרגישה שהגיל ומציאות חוברים יחד לצורך בלתי נשלט לרדת דרומה, למצפה רמון. חופשת בדד של יוגה במדבר שוטטות וקצת מדיטציה.
יש הרבה דרכים לחוות את המדבר, הפעם בחרתי להתחבר לבדד. להתמודד עם הקושי למצוא שלווה ולנסות לשמוע מה אני באמת רוצה, בלי רעשי רקע. תכננתי חופש. יוגה, שוטטות ומדיטציה (לפחות כמה שאצליח לשרוד בה).
בואו איתנו למקומות יפים! הצטרפו לניוזלטר:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
חופשת בדד במצפה רמון
חופשת בדד שונה מאוד מחופשה עם חברים. יש בה מקום בדיוק למה שאתה רוצה ומרגיש בזמן שמתאים לך. מצד שני אתה אחראי על הזמן, על העניין בחופשה ועל הביטחון שלך. אין מי שישמור, אין מי שיעזור בעת צרה ואין עם מי להעביר את הזמן. לכן מתכוננים אחרת: חושבים מראש על רעיונות, על מקומות, על פעילויות וכמובן מביאים אמצעי בידור ועניין.
היעד עצמו צריך גם להתאים למודל- ידידותי, לא בודד מדי ולא עמוס מידי. חשוב לידע אנשים איפה תהיה ולקחת פחות סיכונים כשאתה לבד. בחרתי לרדת דרומה אל מצפה רמון: מקום עם אנשים ועם אופציות ולא באמצע המדבר עם אוהל (הרעיון המקורי). מצפה רמון אהובה עלי: היא אוחזת זכרונות ישנים וחדשים ומשתנה כל הזמן. חצי עיר.. חצי פאסון.. חצי חיוך.. עיר לא ברורה. לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות וגם לא פתוחה מדי בסופ”ש. יושבת לה בפאתי אחד המקומות היפים בארץ: מכתש רמון.
אל החאן
סיימתי את ענייני בחמישי בערב ולצערי יצאתי מאוחר, כי בחושך פחות רואים את הדרך. בדרך כלל באזור משאבי שדה, איפה שהכביש מצטמצם מ-2 נתיבים לאחד, החיוך מתחיל להתפשט מאוזן לאוזן. אבל בחושך, זה היה יותר מרומז, יותר מתוך ידיעה. בסופן של שעתיים של מוזיקה והרהורים הגעתי אל החאן הנבחר – אור-חאן ברובע הבשמים. זהו בדיוק מסוג המקומות שמתאימים לחופשת בדד עם בטחון של חברת אנשים. מקום מסודר ומאובזר עם אופציות גם של לבד ושל יוגה והרהורים, וגם קצת חברותא לפי הרצון והקהל המזדמן. הקהל היה מגוון הפעם: משפחות עם ילדים קטנים, שביליסטים שבאו לנוח בשבת לפני שממשיכים את המסע, וקבוצת אופניים שבאה לישון בין יום טיול ליום טיול.
ישנתי בדורמיטורי (לינה משותפת) כמו בני 20 בטיול אחרי צבא. יש לך מזרון שמיכה כרית מגבת . A.k.a. פינה משלך. מקלחות ושירותים משותפים וכן מטבח מצויד ומשותף. בהחלט מספק. התלבטתי אם לעבור בלילה השני לחוות האירוח “חץ בשקט”. גם בה יש גם לינה בדורמיטורי אבל במאהל שנמצא ממש במדבר. קמים בבוקר ויוצאים אל הטבע. כיוון שהכרתי את רובע הבשמים פניתי אליו.
דורמיטורי (לינה משותפת)
יש לצורת הלינה הזאת יתרונות וחסרונות בחופשת בדד. מצד אחד חסרה פרטיות (שאולי לא תמיד נחוצה) ומצד שני אתה יכול לווסת את כמות הלבד והביחד שמתאים לך. תמיד יש אנשים חביבים שמוכנים לחברותא ואם בא לך לקרוא ספר בשקט, אף אחד לא יפריע. אין מחויבות.
נפלתי שדודה אל מצעים נעימים תחת קורת גג. לא קר ואפשר להכין נס קפה. ברקע מוזיקה טובה. מה עוד צריך בחייו האדם? קמתי בבוקר בעצלתיים. זו חופשה ובחופשה צריך גם לנוח. התמתחתי קשות. קפה של בוקר במרפסת של החאן בפינת הקקטוסים, שקט שכזה. כשיש פנאי אפשר למצוא יופי בהרבה דברים.
התייעצתי עם המקומיים (כלומר עובדי המקום) איפה יש מקומות אופציונליים ליוגה וכמובן היו לי כמה רעיונות מוקדמים. גרתי באזור זמן מה ואני די מכירה את המדבר. אבל טוב להתייעץ ולפעמים זה רק מחזק את מה שחשבת מלכתחילה. מספר רעיונות ויעדים התבטלו מהר: גב ילק שטף לפני שלושה חודשים ועכשיו הוא בעיקר מעופש. חוד עקב קצת ווינדי מדי – עדיין חורף. מיצד עין סהרונים נשאר כאופציה מאוחרת.
חשבתי להתחיל במצוק אבל אחרי שהצלחתי לאבד דרך במצפה (מסתבר שאפשר) החלטתי לחסוך זמן להתחיל במכתש למטה, באתר אבן רוח ומים. המקום פשוט להגעה על הכביש שיורד למכתש, יש שילוט ברור וחניה, והפעם לא חיפשתי הרפתקאות. היו הרבה תכנונים וציוד וסחבתי הכול אל האגמון הקטן, אל שפת המים. החיבור בין המים והמדבר תמיד קסום ולא מובן מאליו.
מצאתי משטח ישר יחסית, פרשתי מחצלת, הפנתי גב לאנשים שהיו שם והתחלתי.
יוגה במדבר
נדרשת משמעת פנימית. להמשיך? הרי אפשר לוותר כל רגע… מן מחשבה טורדנית. בדד זה לא רק הלוגיסטיקה, הציוד, הבטיחות והחברה אלא זה משהו עמוק בפנים בו אתה מבין שהכל תלוי בך ורק ובך. אתה לא יכול להישען כי אין על מי. אוזרים כוחות וקדימה, כי יודעים שבסופו של דבר זה יהיה מעולה. עשיתי את הסדרה הראשונה באשטנגה יוגה, ברכות השמש, פדה אנגוסטה האסנה, פרסריטות ועוד. הרבה צ׳אטוראנגות וחם. אומנם חורף אבל ללא צל השמש קופחת.
זה מעניין להתבונן בתנוחות שונות ועצמך על רקע המדבר ולא בסטודיו. התנוחות מקבלות נוכחות אחרת והמדבר עצמו מקבל יופי שונה. הפוך ונושם, כאן ועכשיו והרוח והשמש והזיעה. איך שהוא בשלב מסוים אתה מתחיל להרגיש את הפעימה שלו.
יוגה זה State of mind, הגבלה של תנודות התודעה. לפטאנג’לי יש הרבה סוטרות (משפטים), זה הכי מדויק לדעתי. הקטע הכי משמעותי זה להשקיט את ההכרה, את הרעש התמידי שקיים בראש -אצל כולנו. להפוך למתבונן על חייך שלך. התנודות נרגעו קצת, התמתנו קצת ונהיה קצת פחות צפוף בפנים. קצת יותר מרווח. בשאוואסאנה הגעתי לרגיעה פנימית המיוחלת. סוף סוף קצת שלווה מדברית אמיתית.
מי ישתנה: אנחנו או המציאות?
היו תוכניות לפק”ל קפה וספר ושינון שמות בסנסקריט, אבל השמש להטה באמצע החורף והחלטתי לפנות למקום עם צל וקפה להמשך העמקה אינטלקטואלית. כשהגעתי לרכב התברר שגם מרפי חובב יוגה ידוע שכן אותגרתי בפנצ’ר בגלגל הקדמי של הרכב. הבדד מתברר הוא עוד יותר אתגרי כשיש תקלות ודברים לא עובדים כמו שתכננת. אחרי שעיכלתי את הנעשה, החלטתי שאני יכולה למצב והוצאתי את הכלים הנדרשים. החלפתי גלגל בנחת עם קצת עזרה בכיוון פתיחת הברגים מבעלי היקר (לשירותכם: נגד כיוון השעון). הגלגל הוחלף ופניתי להמשך טיפול בפנצריה המקומית, תרומה לתעשיה המשגשגת של מצפה רמון.
הפנצ’ר תוקן, הרכב פונק בשטיפה והכל בשלווה מדברית ראויה. אם יש משהו שהיוגה מלמדת אותנו זה שהמציאות זו המציאות. אם זה פנצ’ר או חוסר גמישות בתנוחה. זה קיים ומה שאנחנו יכולים לשנות – זה אותנו ביחס אל המצב הנתון. כשהיוגה נותנת קצת מרווח נשימה אז המציאות פחות לוחצת ואנחנו מתמודדים יותר טוב.
אאוטפאנל בווצאפ:
Walkabout
Walkabout הוא מושג אוסטרלי אהוב: הולכים בשביל ללכת. ללא מטרה או להשיג משהו. פשוט זורמים והחיים מביאים את מה שקורה. שוטטות.
הליכה ויוגה הולכים טוב ביחד. גם מבחינת זמנים, משאבי אנרגיה וגם מבחינת חווית הכאן ועכשיו. המדבר עוטף את הכל בשקט שלו, במרחבים ונותן מקום לנשום. בדרך כלל אני יותר בלטייל, לעשות קילומטרז, לטפס על ההר. הפעם זה משהו אחר, וויב אחר.
התלבטתי לגבי מספר מקומות. אולי סתם במצפה? באזור הטיילת על המצוק המערבי ממרכז המבקרים? באזור נחל ארדון בואך הר ארדון או באזור פרסת נקרות? הפור נפל על טיילת הפסלים לאורך המצוק בצד המזרחי למצפה רמון, נקודה שאני לא מכירה, שזה תנאי התחלתי מעולה לשוטטות. יצאתי לשוטט לחצי שעה וחזרתי אחרי שעתיים וחצי שזה הגיוני סך הכול.
אאוטפאנל באינסטגרם
אפילו מזרון זה מותרות
המדבר מדהים והטבע כאומנות לשמה, לא מעייף לעולם. יחד עם עננים ושמיים כחולים, אין יפה ממנו. גם הפסלים המוצבים שם בשלל זוויות והקשרים משתלבים יפה במקום ובזמן. תוך כדי שוטטות חיפשתי מקומות להניח מזרן ליוגה. סה״כ הדרישות לאימון יוגה אינן מורכבות: צריך מקום ישר יחסית ושלא יהיו אבנים שדוקרות. היו כמה משטחים פוטנציאלים, בקצה עם נוף מדהים. הבעיה, חששתי שבצ’אטוראנגה הראשונה אני והסלע עלולים ליפול למטה.
השטח לא זרם איתי ולא מצאתי כלום, עד שהגעתי לאחד מפסלי האבן שהיו מוצבים שם שפשוט זעק יוגה. בסיס אבנים שטוחות וגדולות מספיקות למזרון, עם הפנים לשמש! ותודה לעיריית מצפה רמון ושות’. כמובן לא התאפקתי ועשיתי ברכות שמש היישר אל השמש העולה, כי ליוגה תכלס – לא צריך כלום. אפילו מזרון זה מותרות.
תרגול נשימות יוגה במדבר
אחרי התרגול ישבתי בנחת לתרגל נשימות (יש הרבה סוגים), שזה סוג של מדיטציה או מדיטציה זה סוג של נשימה? בקיצור זה קורה יחד. אתה יושב ומתרכז בנשימה שלך: בכניסת האוויר וביציאת האוויר. וכמובן רכבת המחשבות שועטת ללא הרף. אין טעם להילחם במחשבות. צריך לתת להן לחלוף.
אחת האופציות היא כל פעם שמגיעה מחשבה או קול או משב רוח – אתה ממסגר אותה. קורא לה בשם. כמו “מחשבה” “קול” וכו’, וחוזרים להתרכז בנשימה. ואז אחרי זמן מה מתפנה מקום – נוכחות.
גם ביוגה אתה מבין שהמחשבות זה לא אתה. ההבנה הזאת מטורפת ומנוגדת לדרך המחשבה שאנחנו מחונכים עליה. אנשים מרגישים אשמים בגלל מחשבות. אבל לפעמים הן בכלל לא שלנו. הגיעו מבחוץ. מאיפשהו. אנחנו זה מה שאנחנו בוחרים לעשות ולא מה שחולף בנו.
יוגה במדבר, יוגה בעיר
רגועה ושלמה יותר חזרתי לחאן לארוחת בוקר ״מפוארת״ וקפה. נחתי, קראתי, התקלחתי, פיניתי מטלטליי ויאללה לרדת למכתש לתרגול. בשבת – יותר מלא סביב. אנשים מטיילים. משפחות, זוגות ואפילו כמה בודדים נוספים כמוני. היוגה קוראת לי לסדרה אחרונה – בטרם החזרה. אנשים באו והלכו. אורחים לרגע. קצת הרימו גבות או סתם השתעשעו. ירדו הצטלמו ונכנסו חזרה לאוטו. ואני בשלי.
בצהריים הבדד די נעלם עם כל האנשים שמסביב. יצאתי מהמוד, חזרה למרכז, לבית, למשפחה, לילדים, לכביסות, לאוכל, לעבודה, לכלבים ולחתולים. ככה זה, כל דבר טוב נגמר. וגם רע. צריך לזכור…
מאת: אורית שטרן
סטודנטית למדעי היוגה, מדריכת פילאטיס, טכנולוגית וטכנופובית, אדם של ניגודים ומדבר.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
לתגובות כנסו אלינו: לאאוטפאנל באינסטגרם וגם אאוטפאנל בפייסבוק
