כיוצאי מדינה אדומה יש לנו קושי לבקר במדינות ירוקות אבל בולגריה היא אחת האמיצות שפתחו לנו את שעריה. אז הגענו אליה לטרק מטורף והנה סיפורו:
מאת: עזרא שהרבני
אאוטפאנל בטלגרם- הצטרפו לערוץ פה
כסף מזרז תוצאות
הליך היציאה מחייב הצהרת בריאות ובדיקת קורונה שאליה צריך להתייצב עם דרכון ואמצעי זיהוי נוסף, בעבור 297 שקלים תקבלו תשובה תוך ארבע שעות, עדות נוספת לאכסיומה שכסף מזרז קבלת תוצאות. הבדיקה היא לא משהו, מטוש לנחיריים ועוד אחד ללוע כדי לעורר סדרה הגונה של אפצ’י, מה שגורם לחשד סביר שאתה הוא מפיץ הקורונה ולכולם להתרחק ממך במעלית.
יש חשש מה עד לקבלת התוצאות שהרי אם תצא חיובי החופשה המתוכננת תוחלף בשבועיים בידוד. בנוסף החזרה לארץ בבוקרו של סגר ראש השנה מעלה את התהייה האם ניתן יהיה לחזור. ישנם כמובן רגשות אשם להשאיר את כולם מאחור לטבוע בביצה המקומית שלנו, אבל לא צריך להתייחס לחופשה הזאת יותר מאשר עליה אל מחוץ למים שאיפת אוויר וחזרה לתחושת המחנק.
הרביעיה שהתגבשה
גיא שותפי להרפתקאות ראה את הסגר המתקרב והפעיל לחץ על ינקו הרומני לבנות טיול וכל שנותר לי היה להצטרף. את גידי חברו לצוות מהשייטת שאיבד לאחרונה אבא וחבר הוא הזמין כדי להוציא אותו לכמה רגעים מהדכאון, אבל אל דאגה פוליטיקלי קורקט זה לא שם המשחק פה ובדרך חזרה בטרמינל בסופיה הוא כבר טרח להנחית אותו למציאות “אתה זוכר שאבא שלך מת?…”
גידי מוגדר כחיה לא לומדת, לא משנה כמה הוא טס בחייו, בטרמינל הוא תמיד יצפצף ויאלץ לעבור בדיקה גופנית. אם הוא ידרוך על חרא של פרה סביר להניח שהוא זה שידרוך שוב, אם הוא יאכל חביתה לא מבושלת ויקיא, סביר להניח שיזמין למחרת את אותה המנה. מקרה קלאסי של אי שפיות: לעשות אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות (אלברט איינשטיין).
ההכרה שהאדם הוא בסה”כ צינור מעיים עטוף שכבות בשר ועור נחתה עליו באחת מסצינות ההקאות והשלשולים שגרמו לארבעה סוסים לדהור אליו ולנסות להבין מה מתרחש. שני השייטים קיבלו בהבנה את האין מקלחות בבקתות ונהגו בדרכם שלהם לרחוץ בסוף כל יום גם במי הנחלים והאגמים הקפואים משל היו בקישון.
בצד השני של המתרס ינקו הרומני
עם עבר מפואר בטרקים, קפדן ביותר ויבבן משקל, כל דבר אצלו מדוד בגרמים, סט אחד מכל דבר, אין ספיירים. היה אך משעשע לגלות שדווקא הוא ישכח את המכנס במקלחת שבבקתה ויגלה זאת רק בבקתה הבאה.
לבת שלו מור ולבעלה הבולגרי עסק בבורוביץ להשכרת ציוד סקי, היא התחתנה רק כדי לגלות שבבולגריה אם שם בעלך הוא דימיטרוב, שם משפחתך יהפוך לדימיטרובה, חפשו אותה בפייס mor yanco dimittova והאתר שלהם בפייס,ollie moly snowsport. מור סיפקה לנו את המנהלות הנדרשות: SIM מקומי ובלון גז, החלפת כסף, מונית לבורוביץ ואיסוף בסיום מרכבל שבעת האגמים לסופיה דרך עצירה במעיינות החמים.
במסעדה הוכיחה מור יכולות של מקומית כשגמעה Shkembe– מרק המבושל בחלב ומכיל קיבה של פרה. זה מבחן כניסה לעם הבולגרי להתמודד עם המרק הזה, אנחנו הסתפקנו בצ’ופסקה- סלט בולגרי שזה בעצם סלט יווני בלי זיתים.
אל שבעת האגמים
הטרק המדובר הוא טרק שבעת האגמים בהרי הרילה, אם כי השם חוטא קצת למקום: בהרים פזורים יותר ממאה ועשרים אגמים שנוצרו על ידי קרחונים וככאלה נחלים יוצאים מהם ולא ההיפך. הטרק אורכו כ80 ק”מ אם כי אנחנו הגריאטרים בחרנו באופצית העליה ברכבל מבורוביץ, מדלגים על מדרגת הטיפוס הראשונה. הגבהים: בין 2000 ל 3000 במנעד טמפרטורה של 17-20 ביום 3-5 מעלות בלילה, שינוי מרענן לסחוניה דל מות שהשתלטה על הארץ בשבועות של לפני ראש השנה.
מה עשה סבא שלך בשואה?
רגע לפני הטיסה בודקים כמובן מה הבולגרים עשו במלחמה. מסתבר שהמלך לא פחד להתעמת מול הנאצים ולשמור על היהודים כך שאף יהודי בולגרי לא הגיע למחנות (כמובן, אם לא ניקח בחשבון את יהודי תראקיה ומקדוניה שאותם הבולגרים כן גרשו). אחרי המלחמה רוב רובם עלו לארץ והקימו את מכבי יפו וסמי בורקס. ומה קרה למלך? ובכן הוא נפרד מהעולם בדרכים עלומות (ע”ע הרעלה).
פינה חמה יש לנו לבולגריה גם מאותו מונדיאל 94 בו הנבחרת הלאומית עם סטויצ’קוב לא מיצמצה מול המשפט הידוע ש “כדורגל משחקים תשעים דקות ובסוף גרמניה מנצחת”, ביצעה מהפך והדיחה את גרמניה הגדולה כבר ברבע גמר ונתנה לנו חצי גמר מהסרטים בלי הסיכון שהגרמנים יחזרו עם הגביע.
המרחק הקצר
יש יתרון גדול למזרח אירופה: עולים על הבוקר לטיסה ובצהריים כבר מתחילים לצעוד. ובכל זאת למטיילים ותיקים יש ביקורת על התזונה בבקתות וכבר בראשונה על שפת אגם מבינים למה: וסילי המארח מגיש מרק עוף דלוח פושר בקערות חד פעמיות וממשיך בשלו ללעוס בשלווה מקלות בייגלה על הצד עם מה שנשאר- השיניים הטוחנות. בקיצור אין כמו פלאן b לנשנש בוטנים ובייגלה עם בירה משולחן התצוגה שבבקתה. אין אנגלית בבולגריה ולכן התקשורת עם וסילי היא בעייתית, מיד עולה התהייה שהבחירה בדובר רומנית לטיול בבולגריה היא לא משהו.
אל פסגת הר מוסלה
בהר מוסלה ביקרו כבר בהמערכת שלנו באאוטפאנל – קבלו את הזווית של שחר אלוש שבחר לצעוד ברגל מסופיה הבירה אל ההר. הבוקר השני זימן לנו טיפוס אל הפסגה הגבוהה ברכס, פסגת המוסולה בגובה 2925 שהיא בעצם הפסגה הגבוהה בכל הבלקן.
הבוקר נפתח בערפל כבד, אולם בכל צעד נפרש אגם נוסף, ארץ אלף האגמים או בבדיחות הדעת ארץ האגם הנודד – תפקיד דמיוני שיחסנו לוסילי מהבקתה שדילג לנו אותם מפינה לפינה. סימון השבילים הוא כדגל בולגריה: חץ לבן ירוק אדום.
עם העליה בגובה אנחנו נפרדים מעצי האורן והאשוח אל שיחי הערער ובגבהים שמעל הכל כבר חשוף. בשביל אל הפסגה נטועים עמודים המעידים שיש כאלו שמגיעים לטפס גם בחורף, כיאה לפסגה מספר רוג’ומים מאבן וחותמת דיו להעיד שהיית כאן.
אופי המסלול
פעילות אמורה לארוך כ 6-8 שעות ביום כדי שתהיה את היכולת להתאושש ליום שלמחרת. המסלול ממוסלה עד לפסגת המליוביצה הוא טרשי, אגרסיבי וטכני מאוד המאפשר הליכה בקצב של מכסימום 2-3 קמ”ש מה שמעלה את אורך הפעילות לעשר שעות ויותר מה שבא על חשבון זמן ההתאוששות
המוביל בחר בדרך המיושנת של לדקור נקודות על המפה, וכך התארך לו המסלול ביותר מעשרים אחוז ל 26 ק”מ עם אלף חמש מאות טיפוס. עומס היתר גבה מחיר מברך שמאל שלי, מחייבת רגל שמאל ישרה מקובעת, מה שקל מאוד לביצוע רק במדרון מתון כשלרגל שמאל אפשרות לעשות תנועות מגל, הליכה כזו עם רגל ימין כציר, גרמה לי לסטות ימינה כל פעם מהדרך ואז לתקן חזרה.
הכאב היה חדש ולא מוכר, תמונת ווטסאפ לפיזוטרפיסט שלי העלו את החשד למיניסקוס עם המלצה למנוחה ומשככי כאב. היות ומנוחה לא הייתה אופציה, עוצמות הכאב לא שככו עם אביטרן ואדוויל. היאוש לא הפך יותר נוח אלא רק התגבר ובשלב כלשהו שקלתי לפרוש אבל לא היה לאן. העלתי את עצמי לרשימת ההדחה אבל ההרים לא קיבלו את זה, אפילו חשבתי לאכול את אחת מפטריות הענק שיש לשביל להציע ומה שיוצא אני מרוצה… בסופו של יום בבקתה על שפת אגם, מסתבר ש ezera (עזרא) זה אגם בבולגרית ושם הבקתה ribni ezera זה אגם הדגים, ואני מזל דגים, מה שגורם לי בהחלט להרגיש בבית.
מליוביצה
מליוביצה הייא הנקודה היחידה מתחת ל 2000 מטר בכל המסלול. לאחר ירידה קשה אליה על בולדרים (תוצאה של מפולות סלעים) מגיעים אל הבקתה הכי מושקעת, מקלחות מים חמים באותה הקומה ואפילו מכונת אספרסו חדישה, במטבח. בדרך הצטרפו אלינו כלבי רועים שכל מבוקשם היה חברה ועשו לי דה ז’ה וו לכלב, שחצה איתי את הפס של האגמים הקפואים.
לשניהם היו רצועות ולשניהם היה מקצוע: כלבי צאן. השניים הללו פשוט נטשו את עמדתם, עזבו את העבודה באמצע היום והמשיכו איתנו כברת דרך נכבדת, קילומטרים רבים שכללו הפסקת קפה בנקודת נוף עם קליטה משובחת. מדי פעם היה צריך לכעוס על הזכר שניסה לאחוז ברגל תורנית ולאונן עליה (כמובן שהרגל של גידי הייתה המבוקשת ביותר) אבל בשורה התחתונה הם לא העיקו במיוחד. לא ברור מה הטריגר של השניים האלו לחזור ומתי הם לוקחים החלטה. הנוהל שלהם כנראה להצטרף לטרקרים שמגיעים מהכיוון ההפוך. אני רק לא רוצה לדמיין את פניו של האיכר שגילה שהם לא היו כל היום וחזרו רק כדי להחתים כרטיס של סוף יום עבודה.
בקתת איוון וואזוב
גולת הכותרת של הטרק היא הדרך ממליוביצה לביקתת איוון וואזוב ע”ש הסופר הלאומי. הדרך פוצחת בטיפוס של שבע מאות מטר המתפרשים על שלושה קילומטר (שיפוע ממוצע מעל 20%), טיפוס על סלעים מעל נחל תת קרקעי ומשם הליכה על קו רכס עם תצפיות אל מנזר רילה מחד ואגמים מצד שני. בירידה הארוכה אל הבקתה, רועים עשרות סוסים המעלים את החשד שהם המקור לקציצות הבשר והנקניקים המוגשים בבקתות.
סיומו של יום בבקתה שהיא לא הכי מפנקת אך באווירה היא המנצחת מכולם. הבקתה בנוייה הודו סטייל, מנהל אותה שאנטי באנטי בשרוול בורדו, שיער ארוך ועטור זקן. פריק מזדקן המקשקש מילים בעברית ערבית והינדו, מבין בקפה ערבי מבושל ונותן הרבה צבע לבקתה נטולת האינטרנט והמקלחות. הבחור מחלק את חייו בין חצי שנה נדודים בהודו וחצי שנה ניהול בקתה. יש לו תיאוריות קונספירטיביות על הקורונה ודעה על כל דבר. היות ואכלנו טיפוסים כאלו בלי מלח ההמלצה לקחת אותו במינונים נמוכים כי הסיפור שלו יכול להיות מעייף. את פסלו של איוון וואזוב פגשנו בללה האחרון במידרחוב בסופיה ומיד גידי המסתבך עורר תקרית בינלאומית כשענד לו מסכה חד פעמית
הבקתה היא היחידה בגובה מעל אלפיים מטר המאוישת גם בחורף כבר מעל שלושים שנה. פה תמצאו את האוכל הכי הכי בכל הרכס והיא מהווה צומת שבילים מרכזית, קרובה יחסית לשבעת האגמים ובסיס יציאה למנזר רילה שבעמק. לאתר הבקתה בפייס.
שבעת האגמים
כעת גולשים אל שבעת האגמים המתויירים- כאן כבר לאגמים יש שמות ושלט. למרות שברזומה שלנו עשרות אגמים גילינו שאנחנו עדיין מסוגלים להתרגש מאגם העין (העמוק ביותר) אגם העדשה (גבוה ביותר) ואגם הכליה (הצורני ביותר).
צפיפות התיירים מאלצת אותנו להתכוונן אל הרכבל כדי לגלוש למטה. בדרך אנחנו תורמים את המפה וטיפים נוספים לישראלים שבונים על המסלול ההפוך הם מצידם עושים בארטר ונותנים לנו כרטיסים לרכבל.
מכאן אנחנו ממשיכים למעיינות החמים ספרביה באניה כדי להרגיע את השרירים ומחר כבר נוציא את המסיכה החד פעמית ונחזור אל הקורונה. מאז השתלט וירוס על העולם, השקל נחלש ביחס לליבה המטבע המקומי, וזה גורם לנו להחליט לא להמיר את הליבות שנותרו בשקלים ולקוות שישאירו לנו את בולגריה ירוקה ואולי נחזור לכאן בחורף.
בולגריה היא זולה, לא אפרט כמה רק אומר שאתם יכולים להתפרע על האוכל קבלו כמה דוגמאות למחירים: 1 ליבה המטבע המקומי שווה כ2 שקלים
- סים מקומי מאפשר אינטרנט חופשי ברוב הדרך עלותו כ-15 ליבה.
- מונית לבורוביץ’ עלותה כ-80 ליבה
- לינה בבקתה עלותה כ-20 ליבה,יש סדינים ושמיכות, אין צורך בשקי שינה (לאתר בקתות בולגריה)
- מונית לשדה 15 ליבה ( לרגע חשבתי ששמעתי לא טוב ונתתי חמישים כי מה ההבדל בין פיפטין לפיפטי, רק נון סופית)
- כניסה למרחצאות בספרביה באניה – 20 ליבה, אם תגיעו אחרי חמש המחיר יורד לעשר, הכל טוב היום ארוך ויהיה לכם מספיק שעות אור להרגיע את הפסוריאזיס.
הגעתם עד לפה? כנראה שמעניין אתכם אצלנו… הצטרפו וקבלו עוד כתבות:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
