הביתה אל הטבע – שלושה ימים בניתוק מהציביליזציה

החורשה ברמות מנשה הדיפה ריחות של אקליפטוס, שמש הסתיו שלחה את קרניה וריצדה על פני זרזיפי מים של נחל גחר. החנינו את הרכבים בצד הדרך ופרקנו את הציוד למסע של חיבור לטבע בעונת הסתיו, שהייה של שלושה ימים בניתוק מהציביליזציה ככל האפשר.

טל ניב, המדריך האגדי שלנו, קיבל את פנינו בסיפור על סטוקינג וולף, גשש אינדיאני שיצא לטיול חניכה ובמסגרתו חיפש את יעודו בעולם. לאחר כמה ימים של הליכת בדד ללא אוכל ומים הוא רואה פתאום עץ ומתוך העץ נשלחת אל הגשש יד ואז עוד יד, האם הרעב והצמא גורמים לו לדמיין? בזמן שטל ממשיך בסיפור, מאחוריו בתנועה של ידיים, לאט לאט גוף שלם מתגלה מתוך ההסוואה ולעיננו מופיע ג’אן-שי, העוזר של טל. כולו מחויך ומלא בוץ, עלים וענפים מכף רגל ועד ראש, הוא היה ממש מול העיניים שלנו ואנחנו לא ראינו. כך, לאחר שקיבל לחלוטין את תשומת ליבנו, ישבנו לשיחת היכרות.

ששה אנשים, ארבעה גברים ושתי נשים, טווח גילאים 21 עד 60 (זה אני), כל אחד מרקע שונה ומטרות שונות שהציב לעצמו במסע היער, אך המשותף לכולנו הוא האהבה לטבע והרצון להתחבר אליו עם מינימום מסננים.

התמזגות

מתחלקים לשתי קבוצות, מסתבר שלשניים יש ניסיון קודם בהסתוות ולכן כל קבוצה זוכה באחד מהם. בגלל הגודל הפיזי המצומצם שלי, בצבא תמיד נידבו אותי להיות על האלונקה במסעות. גם כאן ממשיך במסורת ומתנדב להיות זה שמסווים אותו. בשביל למצוא מקום ראוי, צריך לחוש את היער ולדמיין איך הכל יראה בסוף התהליך. אנחנו מתחילים ללכת לאורך הנחל, לראות עצים שעומדים בתנוחות מיוחדות, שיחים שגדלים גם לצדדים ועלים פזורים וצבורים בערמות.

לאחר בחירת המיקום אני נשכב כדי למצוא תנוחה נוחה לשהייה של שעה כאשר איברי הגוף משתלבים בנוף. זה הזמן של חברי לקבוצה להראות היצירתיות והאומנות, כאשר אני המודליסט, מקבל בהשאלה חולצה מהמדריכים ומכנסיים ארוכים בצבע חאקי מאחד החברים. אני נשכב בתנוחה הנדרשת והם מורחים אותי בבוץ מהנחל. שלב ראשון מריחת בוץ על הפנים וגם בתוך האוזניים כדי שלא יראו את התנוך, מעל העיניים ולכל אורך הגוף. אני מתחיל להרגיש את הקור של המים והבוץ, הגוף מתחיל לרעוד, מזל שחם בחוץ. כנראה חשו ברעידות שלי והשותפה מציעה לנשום ולדמיין שנכנס חום לגוף, להפתעתי הרעיון עובד ולאט אני נכנס לתצורת פסל ומתחיל להיות מחובר לקרקע.

החברים שופכים על גופי עלי אקליפטוס ומסדרים ענפים שישברו את תצורת הגוף ואני מרפה. עם ההרפיה אני מרגיש ענף שנמצא בדיוק מתחת לראש וממש מכאיב, זבובים מתחילים להרגיש אותי ומתקרבים לפנים, אני שומע זמזומים, מרגיש קור, והענף מכאיב כל רגע יותר ויותר. אני נהיה חלק מהטבע. המודעות לכך שהדרך לסוף כבר קרובה מעודדת ואני לא זז מילימטר. שקט משתרר כאשר הקבוצה שלי הולכת למפגש עם הקבוצה השניה, רק לאחר מכן יתברר שאת מי שהסתוותה שם הם גילו. שתי הקבוצות מגיעות קרוב אלי והמדריך תוחם את מקום החיפושים, מישהו מתקרב וכמעט דורך עלי עד שהם מתייאשים מהחיפושים. זהו, סופרים עד שלוש ולאט לאט אני יוצא מההסוואה. הצלחנו להתמזג עם הטבע בשטח.

אם ציפורים אינן שרות, המוות פה מולך

החל מהערב הראשון אנחנו לומדים את שפת הציפורים שמתחלפת לפי סדר היום. לקראת ערב כל אחד בוחר מקום ישיבה שאליו יגיע כל פעם. מתיישב, נשען על עץ ועוצר הכל, עכשיו אני חלק מהיער, הציפורים לא מפחדות ממני וממשיכות את שגרת יומם. קצת לפני שקיעת השמש ציפורי היום תופסות מקום לינה, קוראות זו לזו עד שמגיע השקט של הלילה. בלילה קמות ציפורי הטרף הליליות שאותן אנחנו בקושי שומעים, חוש השמיעה דרוך.

לפנות בוקר אנחנו קמים שוב, היער שקט לחלוטין, לפני צחצוח שיניים ולפני הקפה אנחנו שוב מתיישבים בפינת הישיבה ומתמזגים עם הטבע של היער. קרני שמש ראשונות עולות ועמם מתחיל היער להתעורר. הפעם מבחינים קצת יותר בין סוגים שונים של ציוצים, מי צייץ ראשון ומהיכן הגיע הקול עד שתוך כמה דקות היער כולו רועש וגועש. טל מסביר את קריאות “בוקר טוב” ואת ההבדל בינן לבין הקריאות של שעות האוכל והכי חשוב את קריאות ההתראה. הציפורים הם העיתונות והאזעקה של היער, כאשר יש אירוע, כאשר מתקרב טורף או קורה משהו חריג, הציפורים יהיו הראשונות לדווח על כך. כאשר הן מזהות בני אדם הולכים כמו בעלי בית ביער, מבחינתן מזוהה סכנה. כדי שנהיה חלק מהיער, אנחנו הולכים לאט עם פחות השפעה על הסביבה וכדי שהסביבה תירגע עלינו לעצור ולחכות.

עם התובנות האלה שיחקנו את משחק הציפורים. כמה מאתנו היות ציפורי שיר, ציפור טרף אחת ושועל אחד. ציפורי השיר מנסות לחיות ולאכול תוך כדי בדיקה מתמדת של מקורות סכנה ואפשרויות בריחה. כך הסתבר שציפורים משתפות פעולה ולעיתים ממנות שומר כדי להתריע על טורף. אני ציפור שיר, מלקט ומצייץ צייץ צייץ וכל כמה שניות מסתכל לכל עבר כדי לזהות סכנות. לפתע שועל מתקרב אלי, אני זועק בכל רם צייץ צייץ ומצביע על מקום הסכנה. כל מי שבקירבתי צועק יחד איתי ואז השועל מבין שהפסיד את ההזדמנות והוא עוזב את המקום. ממשיך ללקט אוכל ופתאום ענף נשבר תחתי, קפצתי בבהלה. קשים הם חיי הציפור.

כך כל בוקר וכל ערב התיישבנו בפינתנו והקשבנו לקול הציפורים, התחלנו לרשום מה אנחנו שומעים ולהשוות כדי לגלות דפוסים חוזרים, כל זה ללא צורך בזיהוי שם הציפור אלא רק שמיעת הקול וניתוח המאפיינים. עולם שלם פתח את דלתו בפנינו ואנחנו הכנסנו רגל מהססת קטנה פנימה.

היה היה פעם

“לפני יותר ממליון שנה, האדם מצא דרך לשלוט באש. כמה מאות אלפי שנים לאחר מכן הוא מצא דרך להדליק אש ומאז פחתו דאגות ההישרדות שלו והתחיל השגשוג האנושי”. כך פתח טל ניב את השער ללימוד הדלקת אש ללא גפרור. חפרנו בור קטן ובו פירמידה של סוגי עלים וענפים ברמת דליקות שונה, פתח הבור פונה לכיוון הרוח ועם גפרור אחד אנחנו מדליקים מדורה נאה. 

לאחר מכן הגיע הפרק של הדלקה בעזרת חיכוך של שני עצים. למרות שראינו והבנו את הטכניקה של גלגול עץ עגול ודק על בסיס של עץ עם חור בקצהו, הביצוע לא היה פשוט בכלל. ניסינו לגרום לרמץ קטנטן לבעור עד שהידיים כאבו לנו, שיתפנו פעולה כמה אנשים יחד וחוץ מקצת חום לא בער כלום. אבל טל הצליח תוך כמה שניות, שלחנו מבטים מלאי התפעלות וטל הרגיע אותנו וסיפר שכדי להגיע למיומנות הזאת הוא התאמן שעתיים בכל יום במשך חודשיים עד שיצא לו דם. אחרי תרגול ארוך, הכל נראה פשוט.

ניסינו את כוחנו לסתת אבני צור כדי ליצור חץ וגילינו כמה לא פשוט ליצור צורה מדויקת שתתאים לצייד. לפעמים מגיעים ממש קרוב לצורה וברגע האחרון הכל נשבר, כמה שהצור חזק, כך הוא שביר בקלות. תוך כדי סיתות דמיינו כמה לא פשוט להכין כלי אחסון או כלי אוכל. לפחות החץ נשאר לנו למזכרת. “ראיה רחבה”, “שמיעה רחבה”, מושגים שנותנים לנו דרך אחרת לראות את הסביבה בכלל ואת היער בפרט. מתחילים את ההליכה בראיה ושמיעה רחבה, תשומת לב למרחב, מה רגיל, מה שונה, מה מושך תשומת לב. ענפים שבורים, ציפורים מתריעות, עקבות בעלי חיים.

פתאום מישהו שם לב לעקבה על השביל, עוברים לראיה ממוקדת, האם רואים ציפורניים, כמה אצבעות, איך נראית כרית כף הרגל. ולמרות כל הסימנים צריך להמשיך ולהטיל ספק, להסתכל סביב ולראות עוד תמיכה או סתירה למה שחשבנו בהתחלה. העקבות הם לא רק על הקרקע, גם חיכוך בגזע עץ, ענף שבור, צואה גלויה או מוסתרת ועוד המון פרטים קטנים שאנחנו טעמנו רק טיפה מהם. הציידים של ימי קדם היו חייבים להכיר כל סימן כי אחרת לא היה להם בשר לאכול ובעולם המערבי ישנם מומחים למעקב שמסייעים בחיפוש נעדרים ובמעקב אחרי האויב.

מחסה לילה בטבע

הערב יורד ומתארגנים לשינה. כל אחד מהמשתתפים הביא את רמת הפינוק שלו מהבית, החל משינה באוהל ועד שק שינה על מחצלת. אני הבאתי הפעם מזרון וכרית, פינוק אמיתי שמתאפשר בגלל הקרבה לרכב. הקדמונים, אנשי היער, ידעו לבנות מחסה שמגן מפני גשם ושמש וגם אנחנו בנינו אחד כזה. מעמידים שלד מענפים עבים, אותו מרשתים בענפים דקים שתי וערב ומעל הכל שכבה עבה של עלים מסוגים שונים שאותה דוחסים כל הזמן עד שהיא הופכת אטומה. לא ירד לנו גשם בשהות שלנו ולכן לא בדקנו את העמידות, אבל אחד החברים ישן במחסה ונהנה מחום ומבידוד.

עוד לא אכלנו שום דבר

מתחילים את הבוקר בקפה או תה, אפשר להוסיף תמר או צימוק, מסתבר שאפשר להסתפק בזה עד שעות הצהריים. כאשר מחליטים על ארוחת צהריים, כל אחד מוצא לו תפקיד, מי שחותך ירקות, מי שאופה פיתות על הסאג’ ומי שיוצא ללקט בטבע נבטים מסוגים שונים שצומחים בהמוניהם בחורשה. הנבטים מלאים ויטמין C ומוסיפים לטעם של הסלט. על העלה של הנבט הראשון שקטפתי זחלה לה תולעת קטנה ויפה, החזרתי אותה לקרקע לפני שנתתי ביס. עוד אחד מכין טחינה עם המון שום ולימון ואחרונים שוטפים את הכלים שהשתמשנו בהם אתמול והיו מושרים כל הלילה בגיגית עם מים מהנחל. לא צריך להגיד כלום, גם מי שמרגיש חוסר חשק זמני לעזור בהכנה, מתקבל בברכה.

ארוחת הערב יותר עשירה, סיר אחד עם אורז ובסיר השני מתבשל מרק ירקות עשיר של בטטה, תפו”א, גזר ועדשים. הספיישל של הארוחה הוא קציצה ופיתה שעשויים מבלוטי אלון שנכתשו לקמח. נדרשות כמה שעות כדי ליצור כמות קטנה של קמח, אבל הטעם מצדיק את ההשקעה, ככה זה בטבע.

לוקח לנו בין שעה לשעתיים להכין ארוחה, האווירה בזמן הזה נינוחה ואנחנו עושים את מה שעשו אבות אבותינו מסביב למדורה, מספרים סיפורים. טל מסביר את חשיבות הסיפורים לפני שהיה כתב, זו הייתה הדרך להעביר מורשת, לספר היכן נמצאות סכנות והיכן אפשר להשיג אוכל. אנחנו תורמים כל אחד את הסיפור שלו, אני סיפרתי על ציפור טריסטרמית שעפה לכיוון היד שלי שאחזה סנדביץ’ ובניסיון שלה לחטוף לי את האוכל מהיד, היא נתנה לי ביס באצבע.

הלבבות נפתחים עם המדורה והלילה וגם דברים אישיים עולים ומתקבלים ללא שיפוטיות. לפני האוכל מישהו מתנדב לברך מתוך הלב את מה שהוא מרגיש ברגע. אני ברכתי את ההתקדמות האנושית שנותנת לנו חיים כמעט ללא פחדי הישרדות ולכן יכולת שגשוג והתפתחות. ישנם הממשיכים לספר אל תוך הלילה אבל אני מעדיף לפרוש וללכת לישון, החוויות המעצימות גורמות לי להירדם מיד ולישון כמו תינוק עד הבוקר.

ביום השלישי נפרדנו לאחר מעגל שיתוף חוויות ואני סוף סוף קיבלתי את הספר החדש של טל ניב “אש פנימית” שרכשתי לפני כמה חודשים, עם הקדשה אישית. מאוד קשה לסכם חווית טבע כזו, למדנו דברים חדשים, חשנו את פחדי היצורים ואת השגרה שלהם, למדנו לאכול מתוצרת היער והעיקר התחברנו כל אחד לעצמו וגם לחבורה מקסימה. בתוכנית לעשות שלושה ימים בכל אחת מעונות השנה, אולי ניפגש שוב.

אפילוג

בשבת, שבוע לאחר סיום המסע, הלכתי לטייל באזור הבית שלי. מסלול סובב ראש צורים שהלכתי כבר המון פעמים. הפעם החלטתי ללכת בהליכה מודעת, להתחיל בראיה ושמיעה רחבה ולזהות עקבות. במאמר מוסגר, חייב לציין שאני לא יודע לזהות של מי העקבות וגם לא מנסה, רק אם זה הולך על ארבע, ציפור, אדם או רכב ואת כיוון ההליכה. זמן ההליכה יותר ארוך, משתדל כמה שפחות להחריד את בעלי החיים, מחפש אולי יתמזל מזלי לראות צבי או שועל. אני הולך והדרך נראית לי לא ממש מוכרת, נראה לי שטעיתי. רק כשהתחברתי לשביל לבן הבנתי שזו הדרך הנכונה. ובכן, הליכה מסוג זה גורמת לשינוי במודעות, כאילו זאת הפעם הראשונה שהלכתי בדרך. לוקח על עצמי לנסות הליכה איטית לפחות של כמה דקות גם כאשר המטרה שלי היא להגיע ליעד ואני ממהר. ננסה לעשות זאת בטבע וגם בעיר.

מאת: ינון אלרואי

ינון – במצב קיומי של תנועה מתמדת. איש משפחה, נשוי באושר ואב לארבעה מקסימים. איש הייטק וגם ליצן רפואי מתנדב ומורה לליצנות רפואית ובנוסף מספר סיפורים. לאחרונה רץ ומתאמן מתחיל. מנצל כל רגע פנוי כדי לשוטט בטבע, לשחות במעיינות, לבהות בעצים ובשקיעה, וללכת ללכת.