אל האררט שבטורקיה

בימים בהם פוטין נפגש עם ארדואן והאייטולות באדמת איראן, אני מוצא את עצמי על מטוס של טורקיש בדרך להיפגש עם חבורת רוסים כדי לטפס על הר בטריטוריה הכורדית בטורקיה – האררט. שתי אצבעות מגבול איראן ואם זה לא מספיק, האזור מוצף בארמנים שאינם נמנים עם חובבי ציון מאז המערכה האחרונה מול האזרים בנגורנו קרבך.

האררט נמצא בטורקיה, קרוב למשולש הגבולות עם איראן וארמניה. במהלך ההיסטוריה הרבה ידיים החליפו בעלות עליו. אילו רק ידע לספר, אימפריות נופלות וההר נשאר. אלכסנדר מוקדון כבש אותו מהפרסים ואחר כך הפך האזור לשדה קרב בין האימפריה הרומית לפרסית, הביזנטים והסלג’וקים. אפילו הגאורגים בימי תמר המלכה ודוד הבנאי, ואיך אפשר בלי להזכיר את העות’מאנים ששלטו בו עד שהתפרקו במלחמת העולם הראשונה.

הארמנים רואים בהר כשלהם ולמרות שהוא בטריטוריה טורקית הוא נחשב לסמל הלאומי שלהם. ישנו ברנדי מפורסם בשם אררט שמיוצר במדינה וקבוצת הכדורגל של עיר הבירה ירוואן, נקראת אררט-ארמניה. כיום נותר להם רק להסתפק בנוף של ההר המשתקף בכל בית בעיר הבירה. 

ההר מזוהה כמקום מנוחתה של תיבת נוח, כפי שכתוב בסיפור המבול: “וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל, הָרֵי אֲרָרָט”. סיפור המבול זה לא פטנט שלנו, ישנם לא פחות מ-200 סיפורי מבול שונים בתרבויות שונות. חוקרים מזהים את מקור השם מסנסקריט ולפיה משמעותו “מקום קדוש” ואחרים כמקום גבוה בארמנית –  “אר”.  אררט הינו הר געש בגובה 5137 מטר וממש לידו נמצא “אררט הקטן” בגובה 3,915 מטר.

על רוסית עברית ומה שבניהם

בטיול הקודם שלי עם 7 summits, היה ניצוץ של אנשים מכל העולם. הפעם אחרי שהאזרחים של פוטין הפכו לשנואים ביותר בעולם, נשארנו לבד עם הרוסים ועם קבוצת ווטסאפ שהתנהלה ברוסית ואנחנו בגוגל טרנסלייט שהוא לא היורם הכי גאון. כבר בהתחלה התפתח שם דיון על חתולים. גם דוברי השפה בארץ לא הצליחו לעזור, החשד שלי היה נעליים או קרמפונים. פניתי לאנסטסיה שהכריעה: кошки means crampons וזה לא נגמר בזה: base camp הפך למחנה תקיפה ומובילים יקרים הוא תרגם למנהיגים יקרים. לקח זמן עד שנפל לי האסימון להתחיל לתרגם מרוסית לאנגלית, שם המשמעות הייתה יותר נורמלית: leaders.

הדרך אל ואן

יומיים לפני הטיסה אני מקבל ווטסאפ מש’ שגם הוא מגיע מצוייד ברעות הקרדיולוגית. אנחת רווחה, הרי ברור לכולם שבגבהים האלו עדיף קרדיולוגית ולא וטרינר. בעקבות ש’ נסעתי לאלברוס ויום אחרי שפגשתי אותו ברואנדה, נתקלתי בגורילה.

הערוץ שלנו יעדכן אתכם על כתבות מעולות:

טיסת בוקר לאיסטנבול, ערב רב של תורכים, ערבים ישראלים, מושתלי שיער וקונקשיונרים לארצות הברית. הגברת בדלפק מודיעה שאת המוצ’ילות צריך לאסוף באיסטנבול ולעשות צ’ק אין מחדש. מתכון לבעיות, ואכן, כצפוי המוצ’ילה של נועם לא הגיעה. אילו רק הייתה לנו את הטכנולוגיה החדשנית שש’ הצטייד בה, air tag על המזוודה המשדר מיקום. לידינו בשדה בתור ל baggage claim, קבוצה של יוונים הבאים לטפס את ההר. ביניהם אני מזהה דמות מוכרת, מנהל בקתת פטרוסטרוגה מהטיפוס לאולימפוס. גם הוא שותף לאותה צרה של מוצ’ילה אבודה. מסתבר שטורקיש איירליין היא החברה המובילה באובדן ציוד. מחשבה מדמה מציאות, כאילו נועם ראה את הנולד ועשה בארץ ביטוח לאובדן כבודה כך שלא התרגשנו לשלוף את האשראי בואן ולבצע מסע רכש נרחב. 

ואן – קווים לדמותה

טיסת פנים של שעתיים חוצה את כל טורקיה ממערב למזרח אל ואן עיר צמודת אגם, כמה עיר? יותר ממיליון, כמה האגם ענק? כמו רבע מדינת ישראל. העיר הייתה מרכז חשוב לארמנים שבנו סביבו מנזרים וכנסיות, זו ששרדה הכי יפה נמצאת על האי alkadar.

היום רוב התושבים בואן הם כורדים/איראנים. שום בליל ג’יבריש שאני מוציא מהפה לא מצליח לפצח את נהג המונית הכורד. הוא פורק אותנו במלון עם דגלי איראן טורקיה וביניהם דגל בצבעי אדום לבן שחור עם כיתוב אללא הוא אכבר.

התפילה טובה משינה

בכניסה למלון צמוד המסגד’ משפט מוטיבציה: Work hard in silence, let your success be your noise. צריך לשלוח לכאן את המואזין שהעיר אותנו בשלוש וחצי לפנות בוקר שיקרא את משפט המוטיבציה/ אין יקיצה טבעית במדינות מוסלמיות וכאן השמש עולה עוד יותר מוקדם, אז הקריאה היא עמוק אל תוך הלילה. الصلاة خير من النوم “התפילה טובה מהשינה” שקורא המואזין זה ה sleeping is overrated של המטיילים.

ואן טורקי

למרות הקידומת הנשמעת הולנדית Van Kedisi, הוא חתול מקומי שהתביית ונקרא ואן טורקי. החתול השורד שחי בסביבה מדברית קשוחה הפך לסמלה של העיר והוא מהחתולים הבודדים בעולם שאוהבים לשחות במים. תכונה נדירה זו זיכתה אותו בכינוי “החתול השוחה”. כמו במגנט עיניו בד”כ בצבעים שונים. בקשה אחרונה: אם בעקבות קריאת שורות אלו תתקלו בחתול לבן עם ראש חום, אל תזרקו אותו לבריכה כדי לבדוק אם הוא מואן, סביר להניח שאין לו שורשים טורקים.

לימה אין פתח ניקוז, האזור הוא הררי געשי ולמעט ואן, בקצה המערבי של האגם יש עיר בשם Tatvan. מעל העיר הר געש Nemrut עם לוע מכתש ובו אגם ההר המהווה אתר סקי בחורף עם נוף לאגם ואן. המים כל כך מלוחים, לא לשתייה גם לא להשקייה שרק דג מליח אחד יכול לשרוד פה את מליחות המים. מתקן התפלה דיי מתבקש פה. כיאה לימה גם כאן יש אלפי עדויות על מפלצת בגודל 15 מטר, תאמינו או לא זה בדיוק מה שמנע מאיתנו להיכנס לטבילה. 

הלילות בואן

הלילות בואן הומי אדם, כל קבאב הופך לסלון קבאב, כל שווארמה בוטיק, בתי תה עם קירות עטופי שטיחים וזולות ישיבה. ממכר אלכוהול בטורקיה הוא נדיר אבל סרגיי המדריך של 7summits שייך ליודעי הדבר ומוליך אותנו ל Cafe Terrace לערב של שתיית בירות לפני הטיפוס.

אחרי ליטר בירה כהות חושים היא אפקט מקובל ובירידה מהמונית במלון נועם מגלה שחוץ מציוד הוא איבד גם את הדרכון. לוקיישן מושלם לאבד דרכון, רגע לפני שאני מזעיק את תמר רביניאן אנחנו מפרססים את המונית למסעדה. צפירת הרגעה הדרכון נמצא על ידי המלצר הטורקי. 

הנני כאן, איראן

יום ראשון, הבנקים סגורים ואנחנו נטולי לירות טורקיות עולים על הכביש אל ההר. הכביש רץ צפונה על שפת האגם וברגע שהוא נגמר פונים ימינה כשעל השלט מופיע לראשונה Iran. רעות ואני בשורה הראשונה במיניבוס משתלטים על עמדת הצילום ומפיקים שלל תמונות של שילוט התנועה. לאורך הכביש הארוך ל Dogubiyazit אנחנו עוברים שתי עמדות חיילים עם קלאצ’ים פלוס עמדת משטרה בכניסה לעיר. בסנריו החרדתי שלי, הם פותחים את הגלריה בפלאפון ועוצרים אותנו על סמך צילום שלטי חוצות. 

הכניסה לעיר Dogubiyazit מעלה את מפלס החרדה. אנחנו קילומטרים בודדים מגבול איראן מקווים שאם נצטרך פינוי מוסק שהטייס ידע באיזה מדינה לנחות. אנחנו פוגשים את אברהים יעקוב ומוסא המדריכים הכורדים המקומיים. בניגוד למדריכים באפריקה שם השמות מהברית החדשה, כאן השמות הם תנ”כיים. הצוות מפנק באבטיח עם גרעינים, מים וצידה לדרך. אנחנו מחליפים מיניבוס מרווח לדולמוש (מיניבוס שטח) ויורדים לחצי שעה נסיעת שטח אל תחילת המסלול. שם אנחנו פוגשים את הסוסים, כל צ’ימידן לשק, שני צ’ימידנים לסוס.

ישראלים רוסים וכורדים יצאו לאררט

בהרכב ארבעה ישראלים, שמונה רוסים, איברהים הכורדי וסרגיי המדריך. בין הרוסים טיפוס שמן במיוחד שכונה האפסנאי. האפסנאי הוא מאלו שבאים לעשר דקות ומדברים רבע שעה ומצויד בכובע טמבל לבן של Dead Sea. הוא לא הפסיק לדבר בקולי קולות באוטובוס ובהליכה, צריך היה להגביר שיפועים כדי שיתנשף וישתוק אבל בהפסקות אחרי הורדת הדופק הוא כאילו נטען מחדש וחזר לקשקש. כדי להתרחק ממקור הרעש האנושי, רעות פותחת חזק ואנחנו אחריה מתחילים לטפס את הר הגעש הבולט כל כך במישור האינסופי.

חברת אררט טרק

תוכנית הטיול היא להגיע למחנה בגובה 3200. ביום למחרת עליה למחנה התקיפה בגובה 4200 אליו עולים פעמיים להסתגלות לגובה ואז טיפוס לילה לפסגה. המדריכים עם חולצות של החברה המקומית Ararat trek,  על שרוול החולצה רשימת ההרים אותם הם מציעים לטיפוס: 

• Damavand 5610 ההר הכי גבוה במזרח התיכון שנמצא באיראן
• Ararat 5137 ההר הכי גבוה בתורכיה
• Bazarduzu 4466 הר בקווקז
• Aragats 4090 ההר הכי גבוה בארמניה 
• Kazbek 5047  הר בקווקז בגאורגיה 

החברה היא הספק המקומי של המבקש לטפס באררט. כולם משתמשים בשירות שלהם, גם החברות הישראליות. אז למה הישראלים גובים כפול מ 7 Summits, רק אלוהים יודע. המדריכים שולטים בהר, העסק הוא משפחתי, שלושתם אחים, לכולם קשרי משפחה/ מוביל הסוסים למשל הוא הדוד, איברהים המדריך מוביל בקצב הרגוע שלו.

הבדוואים הכורדים באררט

בערך באמצע הדרך בגובה 2700 אנחנו מגיעים אל המשפחה/ מעין התיישבות בודדים, מספר יורטות במישור מדומה, להקת ברווזים משוטטת וסוסים מסביב. ביורט הראשון הילדים רצים אל אברהים בחיבוקים, האישה מציעה את מרכולתה, גרבי צמר ופחיות קוקה קולה. כשקמים מהמנוחה, הילדים לא משחררים את איברהים מהחיבוק והוא מנתק אותם בעדינות, אחרי הכל אבא צריך ללכת לעבודה. 

1200 מטר טיפוס על פני שמונה קילומטרים מובילים אותנו לקמפ הראשון. באוהל האירוח לצד תרמוס התה, עמדות הטעינה מחכות לגנרטור, גם אנחנו. הצוות מקבל אותנו בארוחת ארבע ואנחנו מקבלים את האוהלים, שניים באוהל עם סלון מפריד. האוהל אמור להיות הבית לשלושה לילות כשאת הלילה לפני הפסגה ישנים במחנה התקיפה.

הבשורה המרה

בטיפוס לקמפ אני מקבל הודעה שאבי במצב קריטי מונשם בבית חולים. ריקנות עצומה, הסיטואציה בעייתית, אני בחור של הישמור. התיק נמצא על אחד הסוסים הרחק ממני ואני צריך לקחת החלטה אם לרדת או להמשיך. מדובר ב lose lose situations, כל ההחלטות גרועות. אחרי ארוחת הערב אני יוצא מהמחנה לחפש את השקיעה כדברי הנסיך הקטן “יפה שקיעת שמש ללב עצוב”.

“אין מקום שהוא רחוק מדי”

ריצ’רד באך משתלט עלי אחרי לילה טרוף מחשבות עם “אין מקום שהוא רחוק מדי” ואני מחליט לרדת. בבוקר עם אפס לירות אני פותח במסע חזרה הביתה, זורק את הצ’ימידן על סוס ויורד את שמונת הקילומטרים. אחרי איחוד עם התיק ממשיך עם הדולמוש ל Dogubiyazit. מכאן אני מפעיל אנשי קשר לחפש טיסה מערים קרובות: איגדיר, אגלי, נאדה, יוצא שלוש שעות עם מונית לשדה התעופה בואן רק כדי לגלות שאין טיסות לשבוע הקרוב. השדה מפוצץ אנשים כמו תחנת הרכבת בדלהי, רשימת ההמתנה דו ספרתית ושוב הנסיך מתפרץ “אפשר לחוש בדידות גם בקרב בני אדם”.

אקספרס של חצות – חוצה טורקיה במונית

נהג המונית מציע לנסוע לאנקרה, מרחק של 1300 ק”מ וכך אני מוצא את עצמי במסע גרוטאראלי עם הנהג הכורדי מ Dogubiyazit. חוצה את טורקיה במונית דאצ’יה דאסטר חבוטה, חלונות פתוחים וסיגריות בשרשרת. מרעננים את עצמנו במי קולון בריח לימון, נמנעים לשתות כדי לא להשתין וכשהאפליקציה מתריעה לתפילה אנחנו מתחזקים בתפילת ערבית ושחרית. אני פותח “בביסמיללה אל רחמן אל רחים ומוחמד רסול אללא” והוא עונה לי “משאללה”. לוקח לנו שעתיים להקיף את האגם, שם גם נגמרה לי הגלישה בסים המקומי והוכרזתי בבית כמנותק קשר. כשעברתי לגלוש על ההוטספוט של הנהג, הייתי צריך להתמודד עם הפוביות של העורף.

כמו בלימודים אני לא מביט רחוק, תמיד למטרות קרובות, לעיר הבאה. מגיע ל Mus עיניים ל Bingol, מגיע ל Elazig עיניים ל Malatya, בערך ב Kayseri יותר מ 12 שעות בדרכים מתחילים לראות את אנקרה בשלטים. אחרי 20 שעות אנחנו נפרדים בחיבוק בשדה התעופה באנקרה.

איי לאב יו טרמינל 

הירידה מהמונית לטרמינל באנקרה היתה כמו להגיע לקרקע בטוחה. שם הסתבר, שגם כאן אין טיסה ישירה לישראל וכך נותרתי להשתעשע עם הגוגל מפס במה היה קורה אילו ניתן היה לנסוע במונית ישירות הביתה. דרך סוריה וירדן. בדיקה קצרה מראה שאם היה שלום הייתי מגיע הרבה יותר מהר.

במטוס באיסטנבול מתיישב ליד סוחר בגדים בדואי מחורה שמספר על עסקיו, שוב אני נזכר ב”נסיך הקטן”: “תוכל להתרומם מעל לחברה המטילה שעמום בשטחיותה ובעיסוקיה הטפלים. תוכל להישאר ברום הרקיע ככל שתחפוץ, למשך הלילה, ולאורך הזריחות, וכשיתחשק לך לרדת. בקשתך תתמלא מיד ותחוש בדידות נעימה וחסרת דאגות.” אחרי 36 שעות של מסע אני מגיע אל מיטתו של אבי בבית החולים בילינסון. עוברים עוד 36 שעות ואני מקבל תמונות של המשלחת יחד עם המשלחת האיראנית בכיפת הקרח של פסגת אררט.

אבא

מוקדש לאבי שנולד ב 1926, היה חבר במחתרת הציונית בעיראק ונשלח לגלות. השתחרר וניהל מחנה עולים באיראן, היה ממקימי מושב בית עזרא ולימד את כל העולים עברית תחת העץ. ידע ערבית על בוריה, ניהל משק חקלאי ועבד במשרד המשפטים כמתורגמן בממשל הצבאי בעזה עד להסכם השלום. 

כתב וצילם: עזרא שהרבני
צילום פסגה: רעות שביט