אחרי שבועות של שהייה במרחבי טבע פראיים, אני מתרגשת כשאנו מתקרבות לעיירות הקטנות והנידחות של לברדור. מי האנשים שחיים בקצה הזה של העולם, במקומות שאליהם לא מגיעה שום דרך? ואיך נראים חייהם בתנאים הקיצוניים השוררים כאן?
דבי עברי זכתה להיות המלווה של סלבריטאית הקיאקים פראייה הופמייסטר במקטע לברדור (צפון קנדה) בהקפת צפון אמריקה. סדרת תוכן מדהימה שלה באאוטפאנל מסקרת את ההרפתקה:
הפרקים הקודמים:
- פרק ראשון – לחתור עם אגדה (1) – כך הגעתי למסע הקיאקים בלברדור
- פרק שני – לחתור עם אגדה (2) – חמישה שבועות בלברדור עם פראייה הופמייסטר
- פרק שלישי – לחתור עם אגדה (3): אם את לא רוצה לישון עם דובים, אל תבואי ללברדור
הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
נונאנציאווט – ארץ האינואיטים
בשטח הגדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל חיים בסך הכל כ-2,800 איש. נונאנציאווט נמצאת בצפון לברדור, סמוך לחוג הארקטי, והאקלים כאן מציב אתגרים לא פשוטים לתושביה. במהלך החורף הארוך הטמפרטורות צונחות עד ל-40 מעלות מתחת לאפס. היבשה מתכסה בשלג והים קופא.
רוב תושבי האזור הם אינואיטים. אבותיהם חיו בלברדור כבר לפני 800 שנה. הם היו דייגים וציידים שנדדו באזור בהתאם לעונות השנה בעקבות בעלי החיים ומשאבי הטבע. חייהם השתנו במאה ה-18 עם הגעת ספינות אירופיות, ואיתן דייגים, ציידים, סוחרים ובהמשך גם מסיונרים מורביים שהקימו ישובי קבע בהם התרכזו המסחר והשירותים הקהילתיים. המתיישבים האירופים השפיעו על אורח חייהם של האינואיטים, וגם הושפעו מהתרבות המקומית – כך הפכו לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של האזור.
כשנוסדה קנדה, לברדור לא הייתה חלק ממנה. רק בשנת 1949 ניופאונדלנד ולברדור הצטרפו לקונפדרציה הקנדית. אך הצטרפותן לא כללה הסדר של מעמד וזכויות האינואיטים.
בשנות ה־70 החלו האינואיטים להתארגן כדי לדרוש הכרה בזכויותיהם. לאחר מאבק ממושך, נחתם בשנת 2005 הסכם בין האינואיטים בלברדור וממשלת קנדה. ההסכם הכיר בזכויותיהם של האינואיטים על שטחים נרחבים בלברדור והעניק להם אוטונומיה בתחומים כמו חינוך, בריאות, שפה ותרבות. כך נוסדה ממשלת נונאנציאווט המנהלת שטח עצום ובו חמישה יישובים קטנטנים.
הישובים מבודדים ואין כבישים שמגיעים אליהם. הגישה אליהם, וכך גם אספקת המזון והמוצרים החיוניים, היא במטוסים קלים או במעבורת הפועלת רק בחודשי הקיץ הקצרים כשהים לא קפוא. זה גם חלון הזמן שבו אנחנו יכולות להגיע לעיירות הללו בקיאק. במהלך המסע אנו עוצרות בשתיים מבין חמשת העיירות הללו: הופדייל ומקוביק, ומסיימות את המסע בניין, העיירה הצפונית ביותר של נונאנציאווט.
אווירה משפחתית במקוביק
מהבוקר מלווה אותי המנטרה: "Makkovik, here we come".
אנחנו כבר שבועיים וחצי בשטח – חותרות, ישנות באוהל, מנותקות מהעולם. הקשר היחיד שלנו לציוויליזציה הוא מכשיר לוויני קטן, דרכו אנו מקבלות מקארל עדכוני מזג אוויר ושולחות מיקום ועדכוני טקסט קצרים למשפחה.
כבר מאוחר אחרי הצהרים. מקוביק מעבר לפינה, אבל הפינה ממש רחבה. ואז מגיעה עוד פינה, גם היא באורך כמה קילומטרים. באופק אני רואה קרחון ולשון יבשה. שם נפנה שמאלה. "איפה מקוביק?" אני משתעשעת במחשבות. "בקצה העולם, בקרחון, שמאלה."
כעבור שעתיים אנחנו עדיין חותרות. השמיים מתכהים, רעמים מתגלגלים וגשם חזק מתחיל לרדת. כשאנחנו סוף סוף מגיעות למקוביק, אין נפש חיה ברחובות המעטים של העיירה.
אני נשארת לשמור על הקיאקים בזמן שפראייה הולכת לחפש לנו מקום לינה. הגשם ממשיך לרדת, קר לי ורטוב. פראייה נעלמת בין בתי העיירה. מה הסיכוי שמישהו יפתח לנו את ביתו במקום הנידח הזה?
תוך עשר דקות פראייה חוזרת עם חיוך – "בואי, נחתור למעגן השני".
שם מחכה לנו בארב, ביתה ממש על המעגן, היא תארח אותנו בשמחה תמורת תשלום סמלי.
הבית חם ונעים. על הקירות תצלומים של משפחת אנדרסן – בארב, ג'ו, חמש בנותיהם ונכדים בגילים שונים.
אנחנו ישנות בחדרה של הרלי, הצעירה מבין חמש בנותיהם – בחורה אינואיטית בת 22 שהם אימצו כשהייתה בת 4. היא וג'יילין, נכדתם בת ה-23 יארחו אותנו, שכן בארב וג'ו יוצאים מחר לחופשה במעבורת שתגיע למקוביק בבוקר.
אני מתענגת על המקלחת החמה. דרך חיבור האינטרנט, אני קוראת בשקיקה שבועיים וחצי של תקשורת מהחיים שהשארתי בארץ. בגדי המסע זוכים סוף-סוף לכביסה ובארב מפנקת אותנו בארוחת ערב טובה.
אנחנו מצטרפות למשפחה שיושבת בסלון הבית. בארב מספרת שהיא פגשה את ג'ו בסוף שנות השבעים, כשהגיעה למקוביק כאופר. מאז היא כאן. היא עובדת במכרה ניקל ונחושת קרוב לעיירה ניין. היא מגיעה לשם בטיסה, נשארת שבועיים ברצף, ואז חוזרת הביתה לשבועיים חופש. היא דוקא מרוצה מהסידור. גם הרלי וג'יילין עובדות במכרה.
למחרת אנחנו פוגשות במשרדי הממשל של העיירה את ג'רמיין, ביתם של בארב וג'ו, ואמא של ג'יילין. היא מציעה להסיע אותנו לסיור בעיירה. תוך דקותיים אנחנו חולפות על פני בתיה של מקוביק ובית הספר. היא עוצרת בגבעה שצופה על העיירה להשקות את ערוגת הירקות שלה. זה פרויקט חקלאות קהילתי שמתאפשר כאן בחודשי הקיץ הקצרים, לפני שהטמפרטורות צונחות והכל קופא.
היא מראה לנו את מסלול ההליכה – 1.5 ק"מ, שבו היא רצה מדי בוקר. אנו חולפות על פני הכנסיה והמוזיאון, ואז היא מתנצלת במבוכה ואומרת: "זהו, זו כל העיירה".
מקוביק היא עיירה קטנטונת – סך הכל חיים בה 350 איש. הרבה מהם נושאים את שם המשפחה אנדרסן – שמו של צייד, דייג, וסוחר נורבגי שבשנת 1860 היה ראשון המתיישבים, והקים כאן תחנת מסחר יחד עם אשתו ממוצא אינואיטי.
כשג'ואן אנדרסן פותחת במיוחד עבורנו את המוזיאון המקומי, שנבנה במקור על ידי מיסיונרים מורביים כבית ספר ופנימיה לתושבים האינואיטים, היא מבקשת שנחתום בספר האורחים. "אני בטח האורחת הראשונה מישראל", אני אומרת. להפתעתי היא ניגשת לספריה ומוציאה משם ספר ואומרת לי, היה כאן ישראלי בשנת 1962, אנתרופולוג שחקר את חיי האינואיטים. איזה צירוף מקרים! זה ספר של שמואל בן-דור שניהל את המחלקה שבה למדתי את התואר שלי באנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון.
השמועה על הגעת שתי קיאקיסטיות לעיירה מתפשטת במהירות. הקופאית בסופרמרקט מזהה אותנו. בסניף הדואר המקומי, שבו אנו שולחות לגוז ביי ציוד מיותר, הפקיד מציין : "אהה, אתן הקיאקיסטיות".
ואז נשמעת דפיקה בדלת הבית – זה רג'י אנדרסן, דמות בולטת בקהילה. הוא שמע שאנחנו כאן ורוצה לפגוש אותנו, בידיו דג מעושן שהכין בעצמו. זו תהייה ארוחת צהריים מצויינת מחר, כשנמשיך במסע צפונה.
המסורת חיה בהופדייל
כשבוע אחרי שעזבנו את מקוביק, אנחנו מגיעות לפנות ערב להופדייל. למראה הבתים הראשונים של העיירה אני מגייסת את שארית כוחותיי וחותרת במרץ. בתיה של הופדייל משתרעים סביב המפרץ, ואנו תוהות לאיזה כיוון לפנות. סביב מתחם הכנסיה המורבית העתיקה יש משטח ירוק ואנו חושבות שאם לא נמצא מקום לינה אחר, נוכל להקים שם את האוהלים. אבל בסיבוב קצר בעיירה פראייה מוצאת לנו ולקיאקים סידור הרבה יותר מוצלח.
ממש מעל החוף שבו אנו יורדות לבסוף עם הקיאקים נמצא, בצירוף מקרים מדהים, ביתו של ראס – בונה הקיאקים המסורתיים של העיירה. כך יוצא שאנחנו מאחסנות את הקיאקים שלנו לצד קיאק אינואיטי מסורתי עשוי משלד עץ ומכוסה בפרוות כלבי ים שליז, אשתו של ראס, תפרה.
ראיין, בנם של ראס וליז, עוזר לנו לעלות את הציוד לטנדר ומסיע אותנו לבית הכומר, בו מתאכסנים אנשי כמורה כשהם מגיעים לעיירה. אנו פוגשות שם את שרה, שבהעדר כומר קבוע בעיירה הקטנה והנידחת, מתפקדת כראשת הקהילה. היא זו שהציעה בנדיבות להעמיד לרשותנו את הבית שמשמש גם כמרכז קהילתי. הבית נעים ונוח. אחרי מקלחת טובה וכביסה, אני נכנסת למיטה ומיד נרדמת.
בבוקר אנחנו מגיעות לבית הירוק, כך מזוהה ביתם של שרה והארי, בעלה. הארי מתפקד כרגע כבייביסיטר לנכדות, ואנו קובעות להיפגש איתו מאוחר יותר לסיור בכנסייה ובמוזיאון. העץ לבניית הכנסייה ושאר מבני הציבור העתיקים הובאו במאה ה-18 על ידי המיסיונרים המורביים באוניות מאירופה, וכאן הורכבו במאמץ משותף של המתיישבים האירופאים והאינואיטים. יש במוזיאון פריטים היסטוריים מרתקים, כמו מחברת ובה שורות צפופות בכתב יד של מדידות מטאורולוגיות וימיות, וגם קיאק אינואיטי עתיק.
משם אנו נוסעות עם הארי לסיור. אני מתפעלת מהערימות הגדולות של עצי הסקה ליד כל בית. הארי מספר שהכמויות הללו יספיקו עד ינואר, אז קופא הים ואפשר לנסוע עליו עם אופנועי שלג ומזחלות לאיים שכנים ולהביא משם מלאי עצים חדש. אלא שבשנים האחרונות, עם התחממות האקלים, הוא אינו קופא כפי שקפא בעבר, והתנועה עליו נעשית מסוכנת.
אנחנו עוצרים בבית הקברות המקומי, שעל קבריו פרחי פלסטיק צבעוניים – הגיוני במקום שבו רוב השנה הטמפרטורות צונחות מתחת לאפס. הארי מתעכב ליד קברו של נער, חבר משפחה, שנהרג כשאופנוע השלג שלו שקע במקום שבו הקרח לא קפא מספיק. סיפורו ממחיש את השפעת ההתחממות הגלובלית על חיי היומיום של תושבי האזור.
משם אנו ממשיכים בנסיעה במעלה ההר לאטרקציה מקומית: שלד של מבנה בטון מתקופת המלחמה הקרה, ששימש בסיס אמריקאי להתרעה על פעילות סובייטית. יש כאן תצפית מרהיבה על מרחבי הים ועל מאות האיים הפזורים סביב.
בחזרה מהסיור, אנחנו פוגשות את ג'ים. כשהוא שומע שהגענו לכאן בקיאק הוא נזכר בנוסטלגיה שבילדותו חתר בקיאק המסורתי של סבו. הוא כיהן בעבר כראש העיירה בת 600 התושבים ומתמודד שוב בבחירות שייערכו כאן בעוד חודש. הוא מספר על השתתפותו במאבק להכרה בזכויות האינואיטים, שהוביל בשנת 2005 להסכם עם ממשלת קנדה והקמת נונאטסיאווט, ממשל אוטונומי של האינואיטים באזור לברדור. המבנה המודרני במרכז הכפר הוא בניין הפרלמנט של נונאטסיאווט – הוא בנוי כחצי כיפה, בהשראת צורה של איגלו.
בערב האחרון שלנו בהופדייל אנו עוברות בבית של ראס וליז לבדוק האם ראיין יוכל לעזור לנו להחזיר את הציוד בטנדר למחרת כשאנו עוזבות. ליז מזמינה אותנו להיכנס לביתה. היא מראה לנו צילום של האיגלו שראס בונה בכל שנה בחורף למפגשים קהילתיים, ומשמיעה לנו את הצליל העמוק של התופים המסורתיים שהיא מייצרת. כשאנו עומדות להיפרד היא פותחת את המקפיא ונותנת לנו דג מיובש ודג שהיא עישנה מעל עלי פירות יער. בזמן שאנחנו נהנות מהדגים בסעודה האחרונה שלנו בבית הכומר, מתקשר הארי וגם הוא מציע להביא לנו דג מעושן.
בבוקר אנחנו מעמיסות את הציוד על הטנדר של ראיין. נפרדות מהקיאק המסורתי של ראס ומורידות את הקיאקים שלנו לחוף. ראס נותן לנו מתנה אבן לברדורייט – אבן חן מקומית שמנצנצת בגוונים של כחול. ליז מצלמת בטלפון ומנופפת לנו לשלום בזמן שאנחנו מתחילות לחתור ומתרחקות מהחוף.
ניין – נקודת הסיום
חמישה שבועות מתחילת המסע בבלאק טיקל, אנחנו מגיעות לנקודת הסיום בעיירה ניין. יום שבת בצהרים, השמש זורחת. שורה ארוכה של דייגים עומדים עם חכות על המזח. משפחות מנצלות את מזג האוויר הנעים ויוצאות לשייט בסירות. כשאנו נוחתות עם הקיאקים ליד הממשה מישהי שואלת: "אתן תתארחו אצל אבא שלי?" זו בתו של הנרי ווב, איתו יצרנו קשר עוד כששהינו בהופדייל. לא היינו בטוחות שהנרי הבין שאנחנו רוצות להתאכסן אצלו, וגם לא ידענו לומר לו מתי נגיע, כך שלא באמת סגרנו את הנושא.
"כן, נשמח להתארח אצלו. איפה הוא גר?", אנחנו שואלות. היא יוצאת עכשיו לשייט, אבל מתקשרת לדוד שלה, שמגיע תוך דקות בטנדר. בכמה סבבים הוא לוקח אותנו, את הציוד ואת הקיאקים לביתו של הנרי ווב. אנחנו יושבות על ארגז הטנדר מאחור וצועקות בכל פעם שנראה שהקיאקים עומדים להתנגש בעמוד בצד הדרך.
הנרי, בן 82, פותח לנו את הדלת במאור פנים ומראה לנו את הבית שבו נתארח. הכול מאד בסיסי, אבל יש מים חמים, חיבור לאינטרנט, וגם מכונת כביסה ומייבש במרתף הבית. הוא מציע לנו קפה ומוסיף: "הוא כבר מוכן". אני שמחה להיענות להזמנה. אנחנו מורידות בכניסה את המגפיים המכוסות בוץ מההליכה בדרכי העפר של העיירה, ונכנסות פנימה.
סביב שולחן פינת האוכל, הנרי מספר שהוא דור רביעי לציידים ודייגים בניין. סבא-רבא שלו הגיע לכאן מאירלנד באמצע המאה ה-19, בזמן הרעב הגדול, כשמחלה השמידה את כל יבול תפוחי האדמה. למרות מראהו האירופי, הנרי מגדיר עצמו כאינואיט. שש בנותיו ובנו גרים גם הם בניין, עם משפחותיהם.
ביום ראשון אני שומעת את פעמוני הכנסייה בזמן שאנחנו שוטפות את הקיאקים והציוד. עד שאני מתפנה וצועדת לכנסייה, המיסה כבר הסתיימה ואחרוני המתפללים יוצאים ונועלים את דלת הכנסיה. כשהם רואים את האכזבה על פניי, הם אומרים: "תבואי בפעם הבאה". הם נפרדים ממני ועולים על טרקטורונים, שניים, שלושה ואפילו ארבעה אנשים על כל כלי. זהו אמצעי התחבורה הנפוץ כאן בחודשי הקיץ.
אישה מבוגרת שנשארה במקום מתעניינת ושואלת מאיפה אני. "אני יכולה לחבק אותך?" היא שואלת. "מעולם לא פגשתי מישהי מישראל".
בזמן שאני צועדת חזרה, אני מקבלת הודעה לטלפון. ג'ון גאודי, כתב בתוכנית הבוקר של רדיו CBC בלברדור שמע שפראייה ואני נמצאות בניין, והוא ישמח לראיין אותנו לתוכנית שלו. מי חשב, כשהתחלתי את המסע בעיירה הנידחת בלאק טיקל, שבסופו אהפוך לסלבריטאית ברדיו המקומי.
מאת: דבי עברי
צילומים: דבי עברי
צילום שער: פראייה הופמייסטר
לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:















