מכל אתגרי מסע הקיאקים בלברדור, האפשרות לפגוש דובים בטבע הסעירה את דמיונה של דבי עברי: "מצד אחד, ממש רציתי לפגוש אותם, ומצד שני, מאד חששתי מהחוויה".
סדרת תוכן באאוטפאנל – הפרקים הקודמים:
- פרק ראשון – לחתור עם אגדה (1) – כך הגעתי למסע הקיאקים בלברדור
- פרק שני – לחתור עם אגדה (2) – חמישה שבועות בלברדור עם פראייה הופמייסטר
הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
מחשבות על דובים
לפני היציאה למסע, נתקלתי בסיפור קצר של אתגר קרת, שכותרתו "דוב קוטב". למרות הכותרת, הסיפור כלל לא עוסק בדובי קוטב. הדוב מוזכר רק על מנת להדגים כמה קשה לא לחשוב על משהו: "נסו, למשל, לא לחשוב על דוב קוטב", הוא מסביר. "מרגע שתתחילו לנסות, דוב הקוטב לא יצא לכם מהראש." ואכן, מרגע שידעתי על המסע בלברדור, לא הפסקתי לחשוב על דובים בכלל ודובי קוטב בפרט.
המקומיים שסיפרנו להם על המסע הזהירו אותנו מפני הדובים ושאלו אם יש לנו רובה להגנה. אז זהו, שהיה אמור להיות. הוא היה צריך להגיע בדואר לבלאק טיקל, העיירה ממנה התחלנו את המסע. אבל מסתבר שהדואר הקנדי לא משהו. הרובה הלך לאיבוד ולא הגיע בזמן. נשארנו עם אקדח זיקוקים, ריפוד ניילון נוסף לשקי האוכל, כדי שריח האוכל לא ימשוך דובים, ותרסיס נגד דובים, שהוא סוג של גז פלפל. ויש גם את ה"גדר", עליה אספר בהמשך.
לישון עם דובים
לקראת סיומו של היום הראשון במסע, אנחנו מתקרבות לחוף ומחפשות מקום מתאים להקמת מחנה ללילה. לפתע פראייה מצביעה על היבשה וקוראת: "!Bear". אני מביטה לכיוון, זהו דוב שחור. אנחנו מתקרבות, אך שומרות מרחק. ואז אנחנו קולטות שזה בעצם לא דוב, זו דובה והיא לא לבד, יש איתה ארבעה גורים. בחיים לא ראיתי דובה עם גורים, בטח לא ככה בטבע.
כשמשפחת הדובים נעלמת מאחורי הגבעה, אנחנו ממשיכות לחתור, עדיין נרגשות מהתצפית. פראייה מוצאת מפרץ שאפשר לרדת בו עם הקיאקים ונראה מתאים להקמת המחנה ללילה. "אולי לא כדאי לישון איפה שראינו דובים?" אני אומרת בחשש.
"אם את רוצה לישון בלי דובים, אל תבואי ללברדור", היא עונה, ויורדת עם הקיאק לחוף.
עקבות של דובים
על החוף אנחנו רואות עקבות של דובים – עקבות ענקיות, כאילו ביגפוטים מסתובבים כאן. בפעמים הראשונות אני מתרגשת, בהמשך זה הופך לשגרה – כמעט בכל פעם שאנו יורדות לחוף אנו נתקלות בהן. פראייה מוצאת צואה של דוב וחופרת בה עם מקל. יש בה הרבה פירות יער, שאריות פרווה, וצמחים. מהר מאד גם זו כבר לא אטרקציה ואנחנו מזיזות כלאחר יד שאריות יבשות של צואת דובים שלא יפריעו לנו להקים את האוהלים.
לפעמים אנו מוצאות "צעצועים של דובים", כפי שפראייה מכנה אותם – מכלי פלסטיק שנסחפו אל החוף מנוקבים בחורים שהותירו בהם שיני הדובים.
בזמן שאנו חותרות, אנחנו מבחינות בבקתה בודדה ומתקרבות אליה. אנו יורדות לחוף מצוידות בתרסיס נגד דובים. בימים הראשונים אני שוכחת לקחת אותו איתי, אך ככל שמתרבות העדויות לנוכחות הדובים, אני לא יורדת מהקיאק בלעדיו.
אנחנו צועדות לעבר הבקתה ומדברות בקול רם כך שאם יש דוב בסביבה לא נפתיע אותו. הרעיון הוא שאם הוא יבחין בנו, הוא יברח; אבל אם נפתיע אותו, הוא עלול לתקוף.
אחד החלונות שבור. נראה שהדוב כבר היה כאן. הוא הצליח לפרוץ פנימה ועשה שמות בתכולת הבקתה. בהמשך נראה בקתות שבעליהן הניחו על הקרקע מתחת לפתחים לוחות עץ עם מסמרים חדים בולטים כלפי מעלה. הבקתות הללו, בניגוד לזו, נשארו שלמות.
גדר הגנה
בכל ערב, בסיום יום החתירה אנחנו מקימות את האוהלים, ומניחות לידם את הקיאקים הריקים. סביב המחנה אנו פורשות את ה"גדר" שתגן עלינו מפני דובים.
זו בעצם לא ממש גדר. אלו חיישני תנועה מחוברים ליתדות שאנו תוקעות בקרקע. כשחיישן מזהה תנועה, מופעלת אזעקה שאמורה להרתיע דוב שמתקרב ולהתריע בפנינו על קרבתו.
בחלוקת העבודה ביני לבין פראייה, הנחת הגדר סביב המחנה היא התפקיד שלי. אני מתייחסת לכך ברצינות ומרגישה את כובד האחריות המונחת על כתפיי. במהלך המסע אני לומדת את נקודות התורפה של החיישנים: עשב גבוה או ענף שזז ברוח עלולים להפעיל אותם וליצור אזעקות שווא. משום כך, לא תמיד ניתן להגן על כל היקף המחנה, ונשארים אזורים חשופים. אני מנהלת סיכונים: מחשבת את הסיכוי שיגיע דוב מכיוון מסויים, לעומת הסיכון שאזעקות שווא יגרמו לנו לזלזל בהתרעות. מי חשב שאשתמש כאן בנסיוני כמנהלת אבטחת מידע.
הערב סידור החיישנים מאתגר. תנועה של עצים הקרובים לחלק האחורי של המחנה, מפעילה את האזעקה ברגע שאני מניחה את החיישן. הזזתי אותו, והאזעקה הפסיקה. כשאני כבר בתוך האוהל, אותו חיישן שוב מופעל, אני יוצאת, ומשחקת עם הזווית שלו עד שהוא מפסיק לצפצף.
בחזרה באוהל סיימתי את ההכנות שלפני השינה. עכשיו מגיע הרגע הקסום, רגע הכניסה לשק השינה. הפוך הרך עוטף אותי, הגוף מרפה, הנפש נרגעת…ופתאום אזעקה. "אוווף, מה עכשיו? עוד פעם אותו חיישן", אני חושבת, "אני פשוט אכבה אותו". אני כבר עם היד על הרוכסן בפתח האוהל, כשאני רואה מולי דוב שחור ענק. הוא מביט בי, מנסה להבין מה אני ומה זה צליל האזעקה שאני מייצרת. אני קופאת בהפתעה. לוקח לי כמה רגעים להתעשת ולקרוא: "!Bear" – מילת הקוד המוסכמת עם פראייה. גם היא חשבה שהרוח היא זו שהפעילה את האזעקה, ולא התייחסה אליה.
מעבר למילת הקוד, יש לנו נוהל דובים שפראייה קבעה כבר בתחילת המסע מתוך נסיונה ארוך השנים. הפתחים משני צדי האוהל תמיד מגולגלים מעט כלפי מטה ותפוסים באטב, כך שאפשר להציץ מיד החוצה. הנעלים, הפנס והתרסיס נגד דובים מוכנים ליד הפתח. מנסיונה עם דובים שחורים, כשעושים להם "בווו" הם בורחים. אני חייבת לומר שהייתי סקפטית לגבי זה.
עכשיו, כששתינו מול הדוב, פראייה צועקת מתוך האוהל: "בווו", והדוב הענק אכן בורח.
ארץ הדובים
בבוקר אנו קמות ליום שמשי, עם שמיים בהירים. אנחנו חותרות היום בדיוויס אינלט – פיורד צר ויפהפה, שמשני צידיו מדרונות מכוסים עצי אורן בצורת חרוט, כמו יער של עצי חג מולד. אנו מתקדמות בנחת עם רוח גבית קלה. הזרם דווקא מולנו, אבל פראיה מזהה אדי (זרם נגדי) בצד ימין. אנחנו נכנסות אליו, וגם הוא עוזר לנו להתקדם.
רוצים את הכתבות לטלפון?הצטרפו לקבוצה השקטה של OUTPANEL * ערוץ שקט, רק כשלוש כתבות בשבוע |
פתאום פראייה קוראת: "!Bear" – נקודה שחורה נעה על חוף, כמה מאות מטרים לפנינו, ואז נעלמת בסבך העצים. כעבור כשעה פראייה קוראת שוב: "!Bear". הפעם הדוב קרוב יותר. אנחנו מפסיקות לחתור ומתקדמות לאט ובשקט עם הזרם. הדוב נובר בחלוקי החוף, שקוע בענייניו ואינו מבחין בקיומנו גם כשאנחנו ממש מולו, במרחק של מטרים ספורים בתוך הים. ההתרגשות עוברת בינינו ללא מילים.
את הדוב הרביעי באותו יום אני קולטת בעצמי: משהו שחור זז בין העצים. עד שאני מבינה מה אני רואה ומספיקה לומר: "!Bear", פריאה כבר קלטה אותו ואומרת יחד איתי. "על הדוב הזה נקבל קרדיט חצי-חצי", היא אומרת. אני בכלל לא ידעתי שאנחנו בתחרות קרדיטים, אבל אין ספק שפריאה מנצחת בגדול – היא ממש טובה בזיהוי דובים מרחוק.
אחרי הצהרים אנחנו יורדות לחוף לנוח. פראייה צועדת לפניי. היא לוקחת איתה את התרסיס נגד דובים, ומדברת בקול רם בזמן שהיא מטפסת על המדרון, כדי לא להפתיע דוב שאולי נמצא מעבר לסלע.
כשהיא מגיעה לראש המדרון היא מסמנת לי ביד "חמש" ולוחשת: "!Bear".
אני לא מאמינה. זה הדוב החמישי שלנו היום. הוא נמצא במרחק של כמאתיים מטר, יושב מאחורי סלע על שפת המפרץ. אנחנו מתיישבות על המצוק ומביטות בו. הוא קולט אותנו ומסתכל עלינו במבט של: "מה אתן, ומה אתן עושות בחוף שלי?" אני חוזרת לקיאק להביא משקפת ומצלמה, והוא עדיין יושב באותו מקום ובאותה תנוחה. מדגמן לנו שעה ארוכה, עד שנמאס לו. הוא מדלג על הסלעים ונעלם לתוך היער.
לא רק דובים
מעלינו עפים שחפים צחורים בקריאות : "יאווו, יאווו, יאווו…". אני מדמיינת שהם לא מפסיקים להתפעל מנוף הים והאיים הייחודי. האמת, אני מבינה אותם.
ברווזים חומים מנצלים את עונת הקיץ הקצרה להעמדת צאצאים. הם שטים על המים בקבוצות: כמה פריטים בוגרים ואחריהם משתרכים המון אפרוחים חמודים. כשאמא ברווזה מבחינה בנו, היא מגעגעת והקטנים צוללים פנימה ונעלמים לתוך המים.
בזמן שאנו חותרות, ראשים שחורים צצים סביבנו במים, שומרים מרחק. אלו כלבי-ים. נראה שהם מנסים להבין מה אנחנו ולאמוד את הסכנה הנשקפת להם מאיתנו. חלקם נחים על הסלעים, עוקבים אחר ההתקדמות שלנו, ומחליקים למים כשהמרחק בינינו מתקצר.
פתאום חוצה את דרכנו …"מה זה היה? דולפין?" לא, זה לוויתן – קטן יחסית, מסוג מינקי. אנחנו פוגשות לא מעט כאלו. את חלקם אנחנו שומעות, ועד שאנו מסיטות את המבט הם כבר מספיקים לצלול למצולות ולהעלם. אחרים מפתיעים אותנו ועולים לנשום ממש לידנו.
בלב ים, אנו שומעות מרחוק רעש לא מזוהה. "מה זה? אולי קרחון שנשבר?". מביטות לכיוון שממנו הגיע הקול. במרחק אנו רואות סילון מים גבוה. "זה לוויתן!" שוב נשמע הרעש, הפעם חזק יותר, והסילון מתקרב. ואז הוא מגיח מתוך הים. הוא הרבה יותר גדול מהלוויתנים שראינו עד כה. נראה שזהו לוויתן גדול סנפיר (humpback). הוא שוחה הלוך וחזור מולנו, עובר מתחתינו, וכשאנו מביטות לאחור, נשלף מהמים זנב גדול ובהיר עם נמשים כהים, מבריק מול קרני השמש. תמונה מרהיבה, שלצערי אני לא מספיקה לצלם, אך נצרבת עמוק בזיכרוני.
הטורף האמיתי בלברדור
יתוש הנמר האסייתי בארץ הוא חיית מחמד ליד היתושים בלברדור. ברגע שאנחנו מתקרבות ליבשה הם עטים עלינו: ענן שחור של ברחשים קטנטנים ועוקצניים, יחד עם צבא של יתושים גדולים יותר ועוקצים לא פחות. אנחנו כבר למודות ניסיון – רשת הראש בהישג יד, ואנחנו שולפות אותה מיד עם הופעת היתוש הראשון.
הערב, בסיום יום חתירה חם יחסית, אנחנו מסיימות בחוף חולי לצד שפך של נחל. בריזה קלה מבריחה את היתושים, ואנחנו מנצלות את ההזדמנות לטבילה במים המתוקים.
כשאנחנו נקיות ולבושות בבגדים היבשים של הערב, נשמע מרחוק רעם. אנחנו מזדרזות לאסוף את שקי המים ולצאת לפני שהגשם מתחיל. בגלל החיפזון אני יוצאת בשרוולים קצרים ובלי רשת הראש.
אנחנו צועדות במעלה הנחל. בזמן שאני מתכופפת למלא את שקי המים, הבריזה נפסקת. ענן שחור של ברחשים מנצל את ההזדמנות ועוטף אותי. תוך שניות הם מכסים את העור החשוף שלי בעקיצות, בעיקר בעורף ומאחורי האוזניים – המקומות החביבים עליהם. אני חוזרת בריצה לאוהל, נכנסת וסוגרת את הפתח במהירות. אני מתגרדת בכל הגוף.
כמה יתושים וברחשים התגנבו איתי פנימה. אני עורכת אחריהם מצוד. שלא כמו בחוץ, מספרם באוהל סופי. אני מוחצת אותם על רשת האוהל, שלא יפריעו לי לישון בלילה, וגם, אני מודה, לנקום באלו שעקצו אותי.
בבוקר אנחנו מקפלות את המחנה ואורזות את הציוד. כפפות ורשתות הראש עלינו, אבל הברחשים והיתושים לא מוותרים. אנחנו מתחילות את היום בחצייה של שמונה קילומטרים, והם מלווים אותנו לאורך כל הדרך. אחרי שטעמו ממני, נראה שאין להם כוונה להיפרד.
כמעט דוב קוטב
ככל שאנו מתקדמות צפונה, החשש ממפגש עם דובי קוטב גדל. שבועיים וחצי לתוך המסע, אנחנו מגיעות לעיירה הקטנטונת מקוביק. אנו פוגשות שם את הממונה מטעם הממשל על שימור משאבי הטבע, ושואלות אותו על המצב העדכני של דובי הקוטב באזור. הוא מספר שהשבוע נראה דוב קוטב פורץ לבקתה מבודדת באחד האיים המרוחקים, ומראה לנו את תמונת הדוב שפורסמה בקבוצת הפייסבוק המקומית. אנו בודקות במפה ומגלות שהמסלול שלנו עובר שם, וכנראה נישן באחד האיים באזור.
מצד אחד, הייתי רוצה לראות בעל חיים כזה מפואר בטבע. מצד שני, אולי לא – כשאנחנו שתיים, לבד, על קיאקים, באמצע שום מקום. פראייה, שבאחד המקטעים הקודמים שלה במערב קנדה הבריחה דוב קוטב שניסה להיכנס לאוהל שלה, מחייכת ואומרת: "את יודעת, אני חותרת מהר ממך. אם נפגוש דוב קוטב, הוא יתפוס אותך ולא אותי" . "עכשיו אני מבינה למה את לוקחת שותפים למקטעים בצפון אמריקה", אני צוחקת.
שבוע אחרי כן, אייאן, מקבילו של ארול בעיירה הופדייל, שואל אם יש לנו רובה. "לצערנו לא", אנחנו מספרות לו על העיכוב בדואר. הוא מופתע ואומר: "אתן אמיצות" – אני חושבת שהוא התכוון לומר משהו פחות מחמיא. המקומיים לא יוצאים לטבע בלי רובה.
ואז, שם בהופדייל, אנחנו פוגשות דוב קוטב – טוב, לא ממש – רק את הפרווה שלו, עם הראש, השיניים והתפרים החדים. הוא תלוי על חבל במחסן שבו מאוחסנים הקיאקים. ראס מספר לנו בגאווה שהוא צד את הדוב – הציד הוא חלק מהמסורת שלו ושל אבותיו האינואיטים.
אפילו באולם המליאה המודרני של בית הפרלמנט המפואר, במרכז השולחן העגול שסביבו יושבים נציגי עיירות המחוז, פרושה בגאווה פרווה לבנה של דוב קוטב יפהפה.
דוב קוטב חי לא פגשנו. אולי טוב שכך. ובכל זאת, מהרגע שיצאנו לדרך, הוא היה שם איתנו – במחשבות, בסיפורים, באזהרות ובחששות ככל שהתקדמנו במסע.
מאת: דבי עברי
לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:
