אפי חנגלי טיפס לפסגת המנסלו (Manaslu), המתנשא לגובה של 8,163 מטרים. זו הפסגה השמינית בגובהה בעולם ומכונה בפי המקומיים "ההר של הנשמה". הטיפוס אל "אזור המוות" (מעל 8,000 מטר) הוא סיפור שונה לגמרי משאר הפסגות מתחת לגובה הזה. דב טיבי ראיין את אפי על סיפור המסע והתובנות בעקבותיו:

לראשונה, פגשתי את אפי חנגלי במסגרת טרק סובב רמון של קבוצת "תרמילאים קצת יותר" בה אנחנו חברים. אני זוכר, בעיקר את צבע תרמיל הגב שלו… ברוב העליות התלולות זה מה שראיתי. אפי, בן 51 מתגורר במושב רם און בחבל התענכים נשוי ואב לארבעה. אחרי שהשתחרר משירות קבע בחיל הים כמפקד סטי"ל, פתח חברה עצמאית בתחום הבטיחות בעבודה ואת מרבית זמנו הפנוי משקיע בטרקים וטיולים בארץ ובעולם.

 

קבלו את הכתבות אחת לשבוע

הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:

מאשר תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות משלוח פרסום ועדכונים

 

ההחלטה לעלות מעל 8,000 מטר

מדוע בחרת דווקא במנסלו כיעד למסע המאתגר הזה? מה משך אותך אליו במיוחד, בהשוואה לפסגות אחרות? אחרי כמה שנים שבהן טיפסתי על כמה פסגות באירופה ובדרום אמריקה, ידעתי שאני רוצה לטפס על הר מעל 8,000 מטר. היה לי חשוב להשיג לפחות פסגה אחת כזאת מתוך 14 הפסגות מעל 8,000 מטר שיש בעולם. חיפשתי הר שהוא לא טכני או קשה מדי, ושסיכויי ההעפלה אליו גבוהים. בהתחלה חשבתי על צ'ו-יו בסין, אבל הרישיונות שהסינים דורשים יקרים מאוד, אז עברתי לאופציה השנייה – המנסלו. השיקול היה פרקטי בהיבטי עלות וסיכויי ההעפלה. המסע התנהל באמצעות חברת Seven Summit Treks בספטמבר 2025.

מה היה הרגע שבו אמרת לעצמך: "אני עושה את זה" – מה הניע אותך לקבל החלטה כה קיצונית ומחייבת? כשחזרתי מהאקונקגואה בשנת 2020, ידעתי שאני רוצה לטפס על עוד הר. אז פרצה הקורונה, ובהמשך היו גם מלחמות, כך שהיה קשה להוציא את זה לפועל. ב-2024 כשנפתח חלון הזדמנויות, ידעתי שאני הולך על זה. תוך כדי התכנון הגעתי להר הספציפי הזה.

 

אל תפסידו עוד כתבות מעולות:

הצטרפות לווצאפ OUTPANEL

  (אחרי כניסה – אשרו לווצאפ להציג כתבות בכפתור הלבן – לא בירוק!)

 

הכנה פיזית ומנטלית: טיפוס ללא אימונים מוקדמים

איך נראו חודשי ההכנה? האם ההכנה כללה רק כושר פיזי, או גם עבודה מנטלית, ויזואליזציה או למידה מעמיקה של ההר? בנושא הזה אני קצת מאכזב, כי לא היו לי חודשי הכנה. ידעתי חצי שנה מראש שאני רוצה לטפס, אבל בין הידיעה לבין עשייה אקטיבית (כמו סגירת כרטיסי טיסה או מקדמה לחברה המארגנת) בעיקר התלבטתי.

את כרטיסי הטיסה הזמנתי רק שבועיים לפני הטיסה! לא היה לי זמן להרים כושר, להתאמן עם תיק כבד בחרמון או בכרמל. בשבועיים האלה רק ארגנתי ציוד מחברים, קניתי השלמות בנפאל, ודחפתי אימוני כושר אחרונים. בגלל שאני בכושר בסיסי טוב זה עבר, אבל באופן כללי זה לא מומלץ – מומלץ להתכונן לפחות שלושה חודשים מראש.

 

 

ואיך זה בהשוואה להרים קודמים שטפסת עליהם? די דומה. גם באקונקגואה בארגנטינה (כמעט 7,000 מטר) קיבלתי את ההחלטה די קרוב למועד. בהרים באירופה הציוד שקיים בבית בדרך כלל מספיק. הכנות מוקדמות תמיד עדיפות, אבל חוסר ההכנות לא מנע ממני להגיע לפסגה.

בטיפוס כזה, מהו לדעתך גורם ההצלחה החשוב ביותר: כושר גופני, ציוד, ניסיון קודם או חוסן מנטלי? ובמקרה שלך, מה היווה את אתגר ההכנה הגדול ביותר? כולם חשובים, אך אם חייבים לדרג התשובה ברורה: חוסן מנטלי.

הדינמיקה הקבוצתית בדרך למחנה הבסיס

היית חלק ממשלחת מאורגנת. איך נבנית קבוצה כזו, ומה תפקידו של כל אדם? כיצד הדינמיקה הקבוצתית משפיעה במיוחד ברגעים קריטיים של סכנה או קושי, על סיכויי ההצלחה וההישרדות? בעונה שאני טיפסתי היו על ההר 411 איש. במשלחת הספציפית שלי היו 62 אנשים. ביום-יום על ההר אתה מטפס לבד עם השרפה שלך – אתה לא הולך כקבוצה. הדינמיקה התרחשה בעיקר בדרך למחנה הבסיס (Basecamp).

אנחנו היינו קבוצה של שמונה אנשים שעלו ברגל כדי להסתגל לגובה, בעוד שאחרים הגיעו במסוק. בשבוע ההליכה הזה מייצרים קשרים: הייתה שם מטפסת מאוקראינה שטיפסה בעבר לאוורסט והלכה לאט, אז ליוויתי אותה מאחור. היה שם גם מטפס גרמני מנוסה שנתן לי טיפים רבים למצבי חירום. אבל מרגע שמגיעים למחנה הבסיס – זה רק אני והשרפה שלי, ג'יימס דאי, במהלך ימי הטיפוס הארוכים נקשרנו זה לזה, תרתי משמע.

מסלול הטיפוס ואסטרטגיית ההסתגלות לגובה (Acclimatization)

איך נראה המסלול? בגדול, מתחילים בבייס קמפ הנמצא בגובה של 4800 מטר, משם יש ארבעה מחנות בגבהים 5800, 6300, 6600, 7400 ומשם הפסגה בגובה 8163 מטר.

אסטרטגית הטיפוס תלויה במטפס עצמו ובשרפה האישי שלו המזהה את מצבו הגופני והמנטלי של המטפס וקובע את הלו"ז. זה גם תלוי אם הטיפוס הוא עם או בלי חמצן. במקרה שלי, לא דובר בעליה מונוטונית רציפה אלא בסדרה של עליות וירידות חזרה בעיקר מסיבות של התאקלמות לגובה. זה נראה כך:

באזור המוות: התמודדות עם מחלת גבהים מחסור בחמצן

כיצד הרגשת כשחצית את קו 5,000 מטר? הגוף שלי מסתגל יחסית לאט. בשבוע העלייה למחנה הבסיס חצינו פס בגובה 5,106 מטר, וכבר בירידה ממנו סבלתי מכאבי ראש. מעבר לקושי הפיזי של החוסר בחמצן, בכל סבב עליה מעל 5,000 מטר היו כאבי ראש. יש קטעים תלולים מאוד שבהם צריך למשוך את עצמך על חבל קבוע (עם ג'ומאר) בקירות קרח. הדלדול בחמצן משפיע ישירות על היכולת להתקדם.

הפסגה היא בגובה 8,163 מטר. מה קורה לגוף ולתודעה שלך ב"אזור המוות" (מעל 8,000 מטר), שם רמת החמצן מזערית? תאר את התחושות – פיזיות ומנטליות – בדקות האלה. החלק המנטלי מורכב וקשה מהפיזי. כשקשה פיזית, אתה לבד עם עצמך ואתה חייב לשכנע את עצמך להמשיך. אתה מסיים קטע קיר מפרך של 15–20 מטר, מתנשף, אבל אי אפשר לעצור – יש עוד דרך ארוכה. לזה מוסיפים את הפחד ממפולות שלגים, ואת הגעגועים למשפחה לאישה ולארבעת הילדים שבבית, זה מפעיל עומס מנטלי כבד מאוד.

מבחן החוסן המנטלי: הרגע הקשה ביותר בדרך לפסגה

מה היה הרגע המאתגר ביותר במסע כולו – היה רגע שבו שקלת ויתור? איך הצלחת להתגבר עליו? לא, לא היה לי שלב שבו חשבתי לוותר. אבל הרגע הקשה ביותר במסע היה בפעם הראשונה שעליתי ממחנה 1 למחנה 2 (בגובה של כ-6,000 מטר). הקיר הקשה והמאמץ של משיכת הגוף על החבל הביאו אותי למחנה 2 מפורק לגמרי. הגעתי בצהריים ופשוט נכנסתי לשק השינה וישנתי עד הבוקר. בהמשך, כשהייתי בדרך לפסגה, אמרתי לעצמי: "אין מצב שאני לא מגיע לפסגה, כי אין סיכוי שאני עושה את העלייה למחנה 2 עוד פעם".

הטיפוס למנסלו נחשב למסוכן. האם חווית רגעי סכנה ממשיים (מזג אוויר, מפולות, כשל בציוד)? ההר הזה ידוע בשיפועים חדים ובכמויות שלג גדולות. בסבב השני שלנו (הרוטציה) ירדו עלינו כמויות שלג מטורפות והאוהלים ממש נקברו בשלג. היה לי חשש מתמיד ממפולות שלגים. כל הזמן שאלתי את השרפות ואת מנהל המחנה. הם הרגיעו אותי ואמרו שהם מנוסים ולא היו מוציאים אותנו אם היה סיכון, אבל החשש ממפולת ליווה אותי כמעט עד הלילה של הפסגה.

 

 

נוף ורוחניות: הקדשת הפסגה לזכר אבא

תאר את הנוף שנגלה אליך בגבהים. האם יופי הטבע מקבל משמעות אחרת כשאתה כל כך מבודד ומאויים? גם כשעומדים בגובה 6,000 מטר וגם ב-8,000, כשהעננים מתחתיך והפסגות האחרות נראות נמוכות – התחושה היא שאתה באמת בראש העולם, והיופי יוצא מן הכלל. ברגע ההגעה לפסגה עצמה לא מרגישים נפילת אסימון, אלא בעיקר הקלה אדירה. האסימון נופל רק יומיים-שלושה לאחר מכן, כשחוזרים למחנה הבסיס, מסתכלים אחורה אל ההר ואומרים: "וואו, לשם הגעתי". בזמן הטיפוס אתה מרוכז מדי בצד הטכני – בחמצן, בציוד ובבטיחות.

האם המסע העניק לך תובנות רוחניות או פילוסופיות (בהתחשב בשם ההר – "הר הנשמה")? האם למדת משהו חדש על עצמך, על החיים, או על גבולות היכולת האנושית? את הפסגה הקדשתי לאבא שלי, מנשה ז"ל. הוא מאוד אהב את נפאל, טייל שם פעמיים וזו הייתה המדינה האהובה עליו אחרי ישראל. מנסלו נקרא "הר הנשמה", ולאבא שלי קראו מנשה – אלו ממש אותן האותיות. נשאתי נאום הקדשה קצר על הפסגה, וכשירדתי למטה ושלחתי את הסרטון למשפחה, זו הייתה התרגשות גדולה מאוד.

על חוד הסכין: הגעה לפסגה בגובה 8,163 מטר

תאר את הדקות הספורות שבהן עמדת על הפסגה בגובה 8,163 מטר.

ראשית אציין את סוגיית ה-"True Summit" (הפסגה האמיתית). מאז 2021 השתנה התקן הבינלאומי לגבי פסגת המנסלו, בעקבות גילוי שרוב המטפסים בעבר נעצרו ב"פסגה המדומה" (Fore-Summit). אז כן, ג'יימס דאג שנטפס על הסכין המושלגת עד לפסגה האמיתית. מרחוק נראה שהמדומה היא גבוהה יותר אבל כשאתה עומד על האמיתית אתה לגמרי מבין זאת.

ומה הייתה התחושה על הפסגה האמיתית? האם זו הייתה תחושת שמחה, הקלה, עייפות או אדישות? הדבר הראשון שהעסיק אותי כשהגענו לפסגה היה… שהגענו בחושך! כמו פולני טוב התעצבנתי על השרפה: "למה הבאת אותנו בחושך? מה אני אצלם שחור?" הלכנו מהר מדי והגענו לפני הזריחה. הפסגה של המנסלו היא חוד סלעי/מושלג קטן מאוד, מקום לאדם אחד בלבד (Single man summit). חיכיתי לתורי, עליתי לשבת על החוד, הצטלמתי עם הדגלים, וכשעלה האור תפסתי עוד פריים.

הירידה הקטלנית: הישרדות ללא מסכת חמצן

נהוג לומר שהחלק המסוכן ביותר הוא הירידה. עד כמה זה נכון? כיצד שומרים על ריכוז וערנות כשהגוף כבר מרוקן מאנרגיה? הירידה הייתה עבורי החלק הקשה ביותר במסע. מבחינה סטטיסטית רוב התאונות קורות בירידה, והייתי מודע לזה מאוד. מגובה 7,400 מטר (מחנה 4) הורדתי את מסכת החמצן כי הצטברו אדים על המשקפיים. לא חשתי סימפטומים של מחלת גבהים אך בשלב זה כבר הייתי תשוש, לא אכלתי ולא שתיתי מספיק. השרירים כאבו, הרגליים החליקו לי כל הזמן, ולא הצלחתי להחזיק יציב את משקל הגוף על החבל ואפילו נפלתי כמה פעמים, באחת הפעמים נתקלתי במישהו ונפצעתי קל. הקדשתי 100% מהריכוז בלא ליפול, זה לא תמיד צלח.

 

 

נחיתה קשה למציאות: מההר הגבוה בחזרה לשגרה

איך היתה החזרה לחיים הרגילים? האם חשת ב runner's blue, אותו דיכאון קל בו חשים רצים אחרי מרוץ גדול? אצלי אין את התחושה הזו. אני שמח במה שעשיתי ולא רץ מיד לחפש את היעד הבא. כשחוזרים לבית עם ארבעה ילדים, עסק לנהל ואישה שעובדת קשה, אתה צולל חזרה למציאות בתוך דקה. למחרת החזרה כבר הייתי בעבודה! היה לי אפילו סיפור משעשע: בדרך חזרה מהשדה שכחתי את הטלפון ברכבת, וכל התמונות מהמסע היו עליו. הייתי צריך לנסוע לתחנת הרכבת בנהריה כדי לאתר אותו – זו הייתה נחיתה מהירה מאוד למציאות.

במבט לאחור, מה הדבר המשמעותי ביותר שלקחת איתך מהמסע למנסלו אל חיי היום-יום? בעיקר את ההבנה והביטחון ביכולת ובמסוגלות. יש תחושה ש"אם עשית את זה פעם אחת – אתה יודע שזה אפשרי". אתה לומד את המגבלות שלך ויודע איך לתכנן נכון יותר לפעם הבאה. מצד שני, יש לפעמים ציפייה מהסביבה כאילו משהו בך הופך ל"סופרמן", אבל בסוף אני אותו אדם.

טיפים למטפסים והיעד הבא

איזה טיפ אחד היית נותן לאדם שחולם לכבוש פסגה גבוהה מאוד? אם זה אדם עם רקע שזה החלום שלו – שילך על זה בכל הכוח, אבל שידע לאן הוא נכנס. זה אירוע עם קשיים פיזיים ומנטליים אדירים. צריך לצאת גם בידיעה שאין 100% הצלחה: יש סיכוי שלא תגיע לפסגה, יש סיכוי שתחזור פצוע, ולצערי, בהרים כאלה, יש גם סיכוי שלא תחזור. אם מבינים את הסיכונים ויש את התשוקה – ללכת עד הסוף. למי שרק ראה סרטונים ביוטיוב וחושב שזה "הנאה וכיף" – כדאי לחשוב פעמיים. וכמובן, תמיכה מהמשפחה, בעיקר האישה היא תנאי הכרחי להצלחה, לשקט נפשי ועמידה בתנאים הקשים.

מהו היעד הבא שלך? כשיבוא הזמן וארגיש בשל, אציב יעד נוסף. משלחות מעל 8,000 מטר הן עסק יקר מאוד (מתחיל ב-15,000$ ומעלה). אולי בעתיד אעשה משהו נוסף בנפאל. אגב, הוצע לי לעשות את מרוץ סובב מנסלו – 140+ ק"מ ב-7 ימים, אבל בריצה לא נראה לי שאהנה, רק אקלל!

ראיין וערך: דב טיבי

צילום: אפי חנגלי (להזמנת הרצאה : אפי, 0529452331)

 

 

לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:

לערוץ הטלגרם!