רבים טועים לחשוב שהחורף הארקטי אפל ומדכא, אך במציאות מדובר ביופי מהפנט. יניב הון מייסד ״טיולי אורקה״ מספר על המסע שלו ממשחק שחמט בהימלאיה ועד צלילה עם לווייתני אורקה בנורבגיה. היום ישראלים ישראלים רבים מגיעים איתו למגע בלתי אמצעי עם טבע מרתק ונדיר. על מופעי הציד היחודיים של לוויתני הענק בפיורדים של נורבגיה, בכתבה הבאה:
יש מקומות בעולם שבהם הזמן לא זז בקו ישר, הוא נע במעגלים של גורל. הודו היא מקום כזה. בשנת 2005 ישבתי על מרפסת עץ בכפר קטן בהימלאיה, בגובה 2,200 מטר. מולי הזדקר הר עצום עם פסגה מושלגת. זיהיתי עליו מפלים ואת בתי הכפר ושישט. שבועיים לפני כן, העסק שלי לטיולי צלילה בסיני קרס בן לילה בעקבות פיגועי טרור של אלקעידה. הייתי בעיצומו של חישוב מסלול מחדש.
הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
הרים שנופלים ישר אל המים
ישבתי שם עם ג'ון, חבר שהגיע מאנגליה, ושיחקנו שחמט. בין שלוק לשלוק מהצ'אי החריף הבטתי בפסגות הלבנות שסגרו עלינו. כאיש ים, משהו בנוף הרגיש לי חסר. "תראה איזה יופי", אמרתי לו, "אם רק היה פה ים בין הפסגות האלו, זה היה המקום המושלם. הייתי יכול להפליג פה שעות". ג'ון הזיז את הצריח שלו וחייך. "אתה מדבר על צפון נורבגיה", הוא אמר, "שם ההרים נופלים ישר לתוך המים".
שעתיים לאחר מכן נכנסתי למסעדה מקומית ושלפתי מגזין מערימת עיתונים ישנה. המגזין נפתח בדיוק באמצע. הכותרת שתפסה אותי הייתה: “ לצלול עם אורקה בצפון נורבגיה". זה קרה בצירוף מקרים שיכול לקרות רק בהודו, המקום שבו התשובות מגיעות עוד לפני ששאלת. בתוך שבועיים, בלי לבדוק תחזיות ובלי להבין לאן אני נכנס, נחתתי בטרומסו, בירת לפלנד הנורבגית. בדיעבד, זו הייתה אחת ההחלטות הכי לא מתוכננות והכי מדויקות שעשיתי.
הקור סוגר עליך
הגעתי למרינה בבוקר הראשון. השייטים המקומיים הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח: ישראלי עם חליפת צלילה בת שני חלקים בעובי 5 מ"מ, המבקש לצאת למרכז הפיורד כדי לצלול עם אורקות. האדרנלין היה החימום שלי. עמדתי על הסיפון רגע אחד יותר ממה שתכננתי לפני הקפיצה; הגוף הבין את הסיטואציה עוד לפני הראש, ואז קפצתי למים.
השוק הראשוני היה חד. הקור לא נושך, הוא סוגר עליך. הנשימה מתקצרת, הגוף מתכווץ לרגע וכל אינסטינקט צועק לך ״צא!״ . לקח לי כמה רגעים עד שהצלחתי להירגע ולהסדיר את הנשימה, ואז הגיע השקט. הוא היה מוחלט, עד שפתאום נשמעה סדרת ה"קליקים" הראשונה, ואחריה השנייה, ואז שריקות. מתוך הכחול הכהה הגיחה להקת אורקות: זכרים עם סנפירים בגובה של אדם בוגר, גורים שמשחקים בבועות ונקבות שמנווטות את התנועה במיומנות.
להיכנס למים בטמפרטורה של שתי מעלות זו לא חוויה נעימה, וגם אחרי עשרות פעמים הגוף עדיין מגיב ברתיעה. אבל מהר מאוד התחושה הזו מתחלפת במשהו אחר. כשלווייתן גדול-סנפיר משמיע קול מתחת למים, אתה לא רק שומע אתה מרגיש. המים מעבירים קול במהירות, והרטט הזה עובר דרך הגוף מאצבעות הרגליים ועד קצה הראש. המפגש עם חיה בגודל כזה, במרחב שלה, משנה פרספקטיבה בצורה שקטה.שם ברגע הזה אתה מבין שאתה לא מרכז הסיפור.
אהבה ממבט ראשון
באותו יום פגשתי גם אותה, לווייתנית גדולת-סנפיר. זו הייתה אהבה ממבט ראשון; לא אהבה רומנטית, אלא כזו שמחברת אותך למשהו שגדול וחזק ממך. היא הופיעה על פני המים כדי לנשום, ענקית באורך 16 מטרים, והביטה בי מסוקרנת. יש שם נוכחות שמחברת אותך להווה, לכאן ועכשיו. כשהיא נשפה אוויר, רסס המים הקר עטף אותי. זה לא רק הרגיש קסום, זה הרגיש אמיתי, קר ומוחשי, ובעיקר מסריח מריח חריף של דגים. ידעתי שאני לא חוזר הביתה אותו אדם. משהו בתוכי זז.
לחצו פה לקבל את הכתבות בוואטסאפ:
האורקה היא טורף-על והדולפין הגדול בעולם. היא פועלת בתוך מבנים חברתיים מורכבים, המאופיינים בתקשורת ייחודית לכל קבוצה ובשיתוף פעולה שחורג מאינסטינקט בסיסי. קיימות עדויות על להקות שדואגות לפרטים פצועים שאינם מסוגלים לצוד; בנורבגיה מספרים על אורקה פצוע שלא יכול לצוד, ולהקות זרות דואגות לו ומאכילות אותו. לא ברור עד כמה הסיפור אמת, אך ללא ספק מדובר בחיה בעלת אינטליגנציה גבוהה המפגינה יכולת של אמפתיה בתוך המצולות. האינטליגנציה הזו באה לידי ביטוי גם במנגנון השינה שלהן: הן מכבות חצי מוח בכל פעם כדי להמשיך לנשום ולהישאר בתנועה.
האירוע המכונן: נדידת ההרינג
בפיורדים הן משכללות את שיטת ה"קרוסלה". הלהקה מקיפה את הדגים ומרכזת אותם לכדור צפוף (Bait Ball) לפני שהן תוקפות. במקביל, הלווייתנית גדולת-הסנפיר פועלת אחרת : היא יוצרת "רשת בועות" סביב הדגים ועולה מלמטה בפה פעור. אלו שתי אסטרטגיות שונות לאותו מקור מזון.
האירוע שמניע את המערכת כולה בים הוא נדידת ההרינג, המתחילה בנובמבר ומסתיימת בסוף ינואר. מיליארדי דגים קטנים, שהדייגים הנורבגים מכנים אותם "הכסף של הים”, נוהרים אל הפיורדים הצפוניים בחיפוש אחר תנאים מדויקים של טמפרטורה, זרמים ועומק. כשהם מגיעים הם משנים את כל המערכת האקולוגית, ובעקבותיהם מגיעים הלווייתנים: האורקות, גדולי-הסנפיר וגם הלווייתן המצוי, השני בגודלו בעולם אחרי הלווייתן הכחול. בשנים האחרונות מגיעים גם לווייתני ראשתן, בעיקר לקראת סוף העונה.
אור שונה של קוטב
כשנחתתי בלפלנד הנורבגית לראשונה, המושג "לילות קוטב" היה זר לי לחלוטין. לא קראתי, לא התייעצתי ולא בדקתי כלום לפני שנסעתי. פשוט שמתי לב למשהו מוזר: השמיים מחליפים צבעים, האור רך וחלבי, ויש רק ארבע עד שש שעות אור ביום. מעולם לא הרגשתי שחשוך שם. להפך, האור שם נוכח הרבה יותר מאשר תחת השמש הרותחת של המזרח התיכון. בלילות הקוטב הכל מתחבר למערכת אחת.
אחד המיתוסים הגדולים על צפון נורבגיה הוא שחשוך שם. אנשים שואלים אותי איך אני לא נכנס לדיכאון בחושך הזה, והתשובה שלי תמיד מפתיעה אותם: מעולם לא הרגשתי שחשוך שם. בלילות הקוטב (Polar Nights), האור הוא השחקן הראשי, זה לא האור האגרסיבי של שעות הצהריים, אלא אור עוטף ורך. השמש נשארת מתחת לאופק, אבל קרניה נשברות בשכבות העליונות של האטמוספירה. זה מה שנקרא ה Blue Hour למרות שבפועל זה נמשך כמה שעות.
דמיינו שאתם עומדים על הסיפון באמצע היום. אין שמש, אבל השמיים צבועים בגוונים של כחול עמוק. ההרים המושלגים מחזירים את האור הזה, והעולם כולו מקבל גוון כמעט לא מציאותי. ואז מגיע הרגע שבו אתה מבין שזהו צהרי היום ואין שמש, אתה תופס שזה לא חושך, אלא פשוט אור אחר. לשמוע נשיפה של לווייתן בתוך השקט של ה Blue Hour זה רגע שמחדד את כל מה שקורה סביבך. מעל כל זה מופיע לעיתים הזוהר הצפוני. חלקיקים מהשמש פוגעים באטמוספירה ויוצרים תנועה של אור ירוק, ולעיתים אף אדום ובמקרים נדירים סגול. אפשר ללמוד לקרוא מדדים, אבל כשהשמיים מתחילים לזוז זה כבר פחות משנה.
הפיורדים
הפיורדים בלפלנד הנורבגית הם לא סתם מפרצים, הם הצלקות המפוארות שהשאיר אחריו הטבע בקרב שנמשך מיליוני שנים. קרחוני ענק בעובי של קילומטרים זחלו באיטיות על פני האדמה, ובכוח של מיליארדי טונות גילחו את ההרים, חפרו בעמקים וחרצו בסלע הגרניט מנהרות עמוקות בצורת האות U. כשעידן הקרח הסתיים והקרחונים נסוגו, הים פשוט התפרץ פנימה ומילא את החללים האלו במים כחולים וצלולים. התוצאה היא פלא טבעי: מים שקטים יחסית המוגנים מהרוחות של האוקיינוס הפתוח על ידי חומות סלע אדירות. בתוך המבוך הזה המים עמוקים כל כך, לעיתים מעל אלף מטרים, מה שמאפשר לענקי האוקיינוס לשחות ממש עד קו החוף.
הפיורדים הם גם בית לתרבות עתיקה שחיה כאן דורות, הסאמים (Sámi). עבורם החורף הוא לא אויב אלא חלק בלתי נפרד מהחיים. הסמל המובהק ביותר שלהם הוא אייל הצפון; זה לא רק בעל חיים, אלא מרכז תרבותי שלם. ראיתי עדרים של אלפי איילים נודדים בתוך השלג, ואחת התופעות המעניינות היא שינוי צבע העיניים שלהם בין עונות השנה כהתאמה לתנאי האור הקיצוניים. לשבת איתם בתוך ה"לאבו" ולשמוע שירת Joik זו חוויה שמתארת מקום ומהות ולא הופעה לתיירים.
היום, אחרי יותר מ 150 מסעות לצפון, אני עדיין מתרגש. לילות הקוטב כבר לא זרים לי, אבל הם גם לא הפכו למובנים מאליהם. אולי להפך. עם הזמן הבנתי שאין שם באמת "חושך" כמו שאנחנו מדמיינים, אלא סוגים שונים של אור ורמות שונות של שקט. המקומיים חוגגים את חזרת השמש, אבל מבחינתי היא אף פעם לא באמת נעלמה. היא פשוט שינתה צורה: לפעמים היא בשמיים, לפעמים במים, ולפעמים היא נוכחת ברגעים קטנים שקשה להסביר. אולי זו הסיבה שאני חוזר לשם שוב ושוב, לא רק כדי לראות, אלא כדי לנסות להבין משהו שלא נגמר.
כתב וצילם: יניב הון
יניב הוא הבעלים של "טיולי אורקה" המתמחה במסעות בוטיק ייחודיים לצפון נורבגיה ולהפלגות ביוון, עם ניסיון של מעל 20 שנה. יחד עם מיטל (בת זוגו), הוא מוביל מטיילים לחוויות בלתי נשכחות המשלבות טבע פראי, רדיפה אחרי הזוהר הצפוני ותשוקה אמיתית לטבע ולים. יניב רותם את המומחיות המקצועית שלו כדי להנגיש מסלולים מרגשים ומדויקים לכל מי שמחפש הרפתקה איכותית ויוצאת דופן. אתם מוזמנים להצטרף אלינו לטיול : https://orcatravel.co.il/arcty/
לחצו פה לקבל את הכתבות בטלגרם:
