את מקצוע הגששות לא ניתן ללמוד וללמד בתיאוריה או מתוך עיון בספרים או כתבות אלא רק בשטח תוך כדי עשיה יומיומית ותרגול מתמשך. או בבילוי ארוך של מה שתום בראון הגשש האמריקאי הנודע מכנה: “dirt time”. בכתבה זו נכיר את מלאכת הגששות המדברית:
גשש ברמות הגבוהות יוצא מנקודת הנחה שכל עקבה היא ייחודית ובעלת מאפיינים וסימנים המבדילים אותה מאחרות, בדומה לקול או טביעת אצבע. מהי עקבה? מקובל שעקבה היא טביעת רגל או טביעת נעל, אולם תחת הגדרה זו נכללים כל הסימנים הישירים והעקיפים שמשאיר אחריו כל מי או מה שנע בשטח, הכוללים תוואי לוואי, סימני ליכוך ואכילה, הפרשות וכו. מציאת עקבה היא מאמץ בו מופעלים מכלול החושים כשלכל חוש תפקיד ייחודי המסייע לאדם לאתר את הנתיב הנכון ולעקוב אחריו.
הניוזלטר של אאוטפאנל – כתבות אאוטדור ברמה גבוהה:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
מסע אל מלאכות המדבר
המדבר- מרחב של ריק ופשטות, מקום של ידע עמוק. אורן פריטל ממרכז ‘סיאל-מרכז מלאכות מדבר’ לוקח אותנו למסע אל תוך עולם המלאכות המסורתיות של המדבר. מציג בפנינו את המלאכות השונות, ומספר על האנשים העוסקים בהן ועל החשיבות של שימור ידע עתיק זה. בכתבה זו על מיומנות מקצועית שלה הילה בטחונית שמקורה בשטח:
עם התקדמות הטכנולוגיה והמודרניזציה, רבות ממלאכות אלו נמצאות בסכנת העלמות ושכחה. מאמץ שימורם הוא מעין מרדף נגד הזמן, שעון חול אשר הולך ואוזל. מלאכות אלו פותחו במטרה להתמודד עם תנאי המדבר המאתגרים, כמו מחסור במים, מזון, חומרים, תוואי טופוגרפי מסוכן או מרחב שממה נרחב ועוין. הן משקפות ידע נרחב ויצירתיות רבה בהתמודדות עם אתגרים אלו. חלק מהמלאכות היו למעשה “מיומנויות” אשר משקפות ידע מעשי הבא לידי ביטוי בסדרה של פעולות המצייתות לעקרונות מסוימים שבסופן תוצאה המסייעת בשיפור התנאים או התגברות על קושי, ביניהם:
- איתור מקורות מים
- אוריינטציה ובניית “מפה מנטלית” של השטח.
- גישוש אחר בעלי חיים ובני אדם
- ניתוב והובלת בעלי חיים בתוואי טופוגרפי קשה ועוד
“עקבה” של אבן הפוכה
גששות כמיומנות מדברית
מקצוע הגששות (קץ אל את’ר) התפתחה כמיומנות מדברית והסיבה נעוצה באופי השטח החשוף, נטול תכסית וצומח, ובאורח החיים המדברי, שהצריך ידיעה ושימוש בפעולת הגישוש; רעיית צאן, בדגש על עזים, כבשים וגמלים ומגורים באזור נידח ודליל אוכלוסין. הגששות הייתה מושרשת במוחו, בהרגליו ובמעשיו של כל אדם שמרכז חייו בשדה. מי שהולך עם הצאן ונדרש לשמור עליו מכל משמר ומוצא לפתע שנעלמה לו כבשה או נגנב לו טלה – לא יפנה למשטרה למצוא את האבידה, הגניבה או את הגנב- הוא יעשה מה שיעשה כל אחד במצב הזה בתנאים הללו- ישנס מותניו ויצא לחפש אחר הסימנים בשטח, ימצא את העקבות עד שיגיע אל האבידה או למקום שבו נמצא הגנב. חוויות אלו היו נחלתם של רועי צאן בכל הגילאים לאורך ההיסטוריה.
איתור גמלים חופשיים בשטח
רעיית גמלים לדוגמא, אינה מצריכה רועה צמוד ולעיתים החיות משוטטות ללא השגחה במרחבים העצומים. כאשר בעלי הגמלים רוצים לאסוף אותם, הם הולכים במדבר ומוצאים את כל הגמלים עד האחרון שבהם באמצעות עקבות. עדות מימינו לשימוש בגששות לאיתור עדרי גמלים מגיעה מבקעת ערד שם באחד מסדרות השטח של יחידה מובחרת, פגשו החיילים בדואי ממשפחת אלמעאבדה, המתגורר במאהל עונתי (עיזבה) בנחל כמריר שהסביר לחיילים שכאשר נולד בכר בעדר שלו הוא חורט על הפרסה של הבכר סימן זיהוי ייחודי לצורך זיהוי בשטח. על פי העקבות.
פרסת בכר עם סימני זיהוי שבטיים ייחודים( צילום דניאל מלמוד)
בערבה התיכונה, בני משפחת אל מיסק, ששבו להתגורר בערבה בסיוע של המודיעין לאחר מלחמת העצמאות ועד ימינו, והמשיכו באורח חיים מסורתי, מגדלים משק חי של צאן וגמלים. הם נוהגים לאסוף את עדרי הגמלים המפוזרים בשטח על ידי איתור העקבות שלהם בנסיעה רכובה על גבי טרקטורון או טנדר. לא אחת יצא לי להיפגש עם אחדים מבני המשפחה מסתובבים בואדי “משני של המשני” בחיפוש אחר עקבות גמל או נאקה סוררת.
אאוטפאנל בווצאפ:
גישוש להגנה על הגבולות
גיוס בני מיעוטים וניצול כישוריהם למטרות מודיעיניות מבצעיות החל עם קום המדינה והמשיך עם הקמת יחידת הגששים של פיקוד דרום ב 1970. בשנים הראשונות למדינה היו הנגב והערבה פרוצים ומחוררים. הנגב והערבה היו נתיבי תנועה והברחה מועדפים על שבטי נוודים כדוגמת הנבטים בעת העתיקה ושבטי הבדואים במאות האחרונות. מבריחים ומסתננים מכירים את השטח כמו את כף ידם, מסוגלים לנוע בשטח מבלי להתגלות, יצירת הטעיה לכוח רודף וטשטוש עקבותיהם. הם נעים בחסות החשיכה עם מטען מוברח אל היעד ומסוגלים לשהות ימים בשטח.
וואסם על גמל המסמל שייכות לשבט ד’ולם, לצורך זיהויו בשטח.
יחידת הגששים פעלה בעזרת גמלים, ג’יפים ואף מסוקים. מיומנות הגישוש קיימת עדיין ככלי פרקטי להגנה על גבולות הספר; אנשים, נשקים וסחורה מוברחים מהגבול הפרוץ של הערבה ועד הבקעה ובין צפון סיני לגבול מצרים.. גששות היא אחת הדרכים להתמודד עם התופעה. בשנים האחרונות מוברחים גמלים מירדן לישראל לתעשיית התחרויות הסוערת בנגב ולא פעם “זכיתי” בתפקידי כפקח רשות הטבע והגנים בערבה, לגשש מרחק רב בשמורות הטבע הנידחות של הערבה, בסיוע גשש בדואי עד למציאת הגמל המוברח. בנוסף, שימוש בגששות רכובה היא אחת הדרכים היחידות לאתר חממות סמים לא חוקיות הגדלות בשטחי הנגב והערבה הנרחבים. השיטה פשוטה – איתור ומעקב אחר עקבות הרכב (קוליסים) המביא מים להשקיית הגידולים.
גששים מיחידת הסיור המדברית של צה”ל באימון מרדף אחר עקבות.
גישוש עבור צייד
זהו תחום נוסף שהצריך ידע עמוק בגששות, והיה מקור המחיה העיקרי עד להופעת העז המבויתת בלבנט לפני כ9000 שנים אשר בישרה את המהפכה החקלאית בחבלי הארץ הצחיחים. תרבות הצייד מושרשת עמוק בתרבות המדברית, גם לאחר שזו נסוגה חדלה מלהיות צורת החיים המועדפת. צייד חיות בר דורש הבנה עמוקה של סימני השדה השונים של בעלי החיים, אקולוגיה של מאפייני התנהגות בעלי החיים שאפשרו לצפות את תנועת החיה ומקורות המשיכה על מנת להציב מלכודות שונות או מארבים.
עקבת זאב בחול
סוגי צייד האופיינים במדבר:
עפיפוני מדבר
ברחבי המדבריות של המזרח התיכון פזורים אלפי מתקנים משונים שהפליאו במשך שנים את הארכיאולוגים. הם בנויים משני קירות אבן ארוכים ונמוכים, מעין זרועות או זנבות, המתכנסים זה לעבר זה עד שהם נפגשים בשוחה, שמכונה לעיתים “ראש”. המערכות העתיקות ביותר מתוארכות בירדן לסוף האלף השביעי לפנה”ס ובמדבר הסורי תוארכו לאלף השישי לפנה”ס. בעוד שרעיה וציד בחץ וקשת נעשות בידי בודדים, ציד בעזרת עפיפון מדבר מחייב שיתוף פעולה מורכב של אנשים רבים. עפיפוני המדבר מעידים, אם כן, על יכולת התארגנות של קבוצות גדולות למען מטרה משותפת ועל מנגנוני שיתוף פעולה וחלוקת שלל מסודרים. נוודי המדבר, שבחיי היומיום התפרשו על פני שטח גדול, בשל דלות אמצעי המחיה בשטח המדברי, ידעו להתקבץ למען מטרה מאוחדת ולשתף פעולה – עדות להתארגנות חברתית מפותחת במדבריות המזרח התיכון כבר אלפי שנים לפני זמננו.
עפיפוני מדבר מהמדבר הסורי (מתוך google earth)
מלכודות טורפים גדולות
בנגב, סיני והמדבריות סביבנו פזורים מאות מלכודות, שמוקמו על נתיבי הליכה מרכזיים המכונות נוצרת א-נימר, בסמוך לשטחי מרעה ומכלאות. ההשערה הקושרת בין המלכודות לרעיית צאן מניחה כי בנייתן שימשה להגנה על עדרי הצאן מפני חיות טורפות כגון נמרים, זאבים וצבועים.
צייד מתוך עמדה מוסווית (נוקטה) – עמדות מוסוות הבנויות אבן, אשר נבנו בתצפית על מקורות מים או מעברים הכרחיים של בעלי חיים. העמדות שימשו לנשק חם ואולי גם לנשק קר. בשיטה זו צדו ככל הנראה לרוב יעלים.
מלכודות קטנות לציד ציפורי קרקע- ציד ציפורי קרקע- גומה הנחפרת באדמה בקוטר 20 ס”מ לערך, מניחים ארבע אבנים שטוחות ומתאימים להם מכסה מאבן שטוחה ודקה הנקראת רדאחה. מנגנון המלכדות בנוי ממספר מקלות דקים שעליהם דורך העוף בהיכנסו לגומה. בתוך הגומה מפזרים גרעיני וזרעים. לרוב מדובר היה בקורא וחוגלה. שמו הערבי של הר ארדון הוא ג’בל ארדאחה – יש אומרים מתוך דמיון שבין מבנה המלכודת וצורת ההר. מלכודת ציפורים נוספות יועדה ללכידת בזים לבזיירות- זוהי מלכודת עם מנגנון מעין קפיץ ורשת הלוכדת את הבז המגיע ללכוד מכרסם שמונח מתחת לרשת. שימוש בבזים נפוץ כיום בעיקר בנסיכויות ערב לספורט.
מלכודת נפילה לחיות קטנות וציפורים
צייד באמצעות הסתתרות והסוואה
כאמור, המדבר דל באמצעים אך גדוש בזמן. כך מספר האלוף דוד מיימון, קצין המבצעים בפד”מ, מושל עזה ועוד כהנה וכהנה תארים צבאיים, אשר בילה במחיצת גששים זמן רב, בבואו לתאר את יכולות הבדואים בהקשרים אלו: …” היה זה על אחת הגבעות המזרחיות של העיר עזה…מדורה ושלושה אנשים מסביבה, הארנבת מונחת שלמה בתוך הגחלים…. שאלתי את הזקן בחבורה: “כיצד הצלחתם לצוד אותה? האם יש לכם נשק? מלכודת?” התברר לי, שאין להם לא זה ולא זה. היא ניצודה בידי ילד בן עשר. לאחר שגילו את מקום המרבץ של הארנבת, הסתתר הנער סמוך למקום ושכב ללא נוע במשך כמה שעות ולכד את הארנבת בידיו כאשר זו הגיעה למקום רבצה.
גששות לשם שמירה על ביטחון ורכוש
תחום נוסף שהצריך ידע עמוק בגששות קשור בהוויית החיים ואורח החיים במדבריות; במדבר, גם בעת המודרנית, לרוב לא היה גוף מרכזי כמו משטרה היכול להשיג ידיעות או מודיעין על גניבות, השגות גבול או מעשים פליליים. את זה חייב כל שבט להשיג לעצמו ע”י שימוש בידע שלו, ועליו מוטלת החובה לעיתים גם להוכיח את העובדות לאמיתן. על כן הושם דגש חינוכי בפיתוח הכישרון לגילוי עקבות וסימני לוואי בשטח לשם שמירה על הביטחון והרכוש. גשש המאתר עקבות של אדם והולך עליהן במשך זמן מה יכול לשרטט את הפרופיל ואת מאפייניו של האיש, כוונותיו, ציודו ועל מועד חדירתו ותוואי לוואי שהשאיר אחריו.
צבי הנגב
התחדשות תחום הגששות
התלות הקיומית היא זו שמכתיבה את הרמה ויכולות הגשש- חברות מדבריות, בדומה לחברות מסורתיות מסביב לעולם, מתנתקות מהתלות הקיומית בגששות ולכן מקורות הידע מתמעטים. כיום תחום הגששות מתעורר מחדש ומושך עניין רב בקרב חובבי טבע והקהילה המדעית. לפני כעשור החוקר אסף בן דוד השיק קורסי גששות מקצועיים לקהל הרחב והוקמה קהילת גששי חיות בר בארץ. גם בתחום הצבאי והמבצעי הגששות התפתחה, לפני מספר שנים הוקם צוות גששים “עבריים” בתוך יחידת הסריקות וניתוח שטח- ‘מרעול’ הפועלים בכל גזרות החיכוך והלחימה, ונזקף בין היתר לזכותם תפיסת המחבלים הנמלטים זכריה זביידי ומוחמד אראדה לאחר מרדף עקבות לילי על פני 25 ק”מ.
התיישנות עקבות- זהו את ההבדלים בעקבות השונות.
לומדים מן העבר:
חברות מסורתיות פיתחו מודעות מרחבית רחבה ויצרו מפות קוגניטיביות של השטח שסייעו להם לנווט במרחב רחב ידיים ללא עזרים או מפות. מיומנות זו חיונית גם למעקב אחר בעלי חיים ואיתור משאבים כמו מים ומחסה. הכישורים החדים הללו מעניקים יתרון על בני אדם תלויי טכנולוגיה. בגששות מעקב, שדורשת ריכוז ומיקוד גבוהים, הגשש המנוסה מרים את ראשו בעת הגישוש כדי לשמור על קשר גבוה עם כל מרכיבי הסביבה, אך לא מאבד קשר עם הקרקע והעקבות עצמם. בעולם המודרני מאופיין בהפצצה של גירויים, מה שגורם לרבים מאיתנו לחוות קשיי ריכוז ומיקוד. גישוש, כפי שהוא נוהג בחברות מסורתיות, יכול להציע פתרון ייחודי לאתגרים אלו.
כתב וצילם: אורן פריטל
תמונת השער: עופר עברי
