מלאכות המדבר – הידע הקדום של כח הדלקת האש

המדבר: מרחב של ריק ופשטות, מקום של ידע עמוק. אורן פריטל ממרכז ‘סיאל-מרכז מלאכות מדבר’  לוקח אותנו למסע אל תוך עולם המלאכות המסורתיות של המדבר. מציג בפנינו את המלאכות השונות, ומספר על האנשים העוסקים בהן ועל החשיבות של שימור ידע עתיק זה. בכתבה זו על מיומנות חשובה נוספת להישרדות מדברית: הדלקת אש.

אל הפרק הראשון: איתור מקורות מים

טיול הטרמפים חזרה מסיני אמור היה להיות קליל. נסיעה דרומה לאורך הערבה, עצירה ליד גבים מרעננים, ולינה תחת כיפת השמיים. לא תיארתי לעצמי שהלילה הזה יהפוך לחוויה מכוננת. כשהגענו למעלֵה עקרבים, השמש כבר שקעה והטמפרטורות צנחו. ציוד הלינה שלנו כלל שמיכות דקות שלא התאימו כלל לקור המדברי. לפנות בוקר תחושת הקור הלכה והתגברה, והשינה הפכה בלתי אפשרית. ביאושנו, ניסינו להדליק אש שתספק לנו מעט חום ותקווה. אספנו ענפים, ניסינו כל צורה שהכרנו להדליק אש, אך ללא הועיל. ידינו קפאו, האצבעות איבדו תחושה, וכל ניסיון להצית ניצוץ נכשל. הלילה נמשך נצח. קור מקפיא, חוסר אונים ותחושת תסכול עמוקה. רק אור ראשון הביא איתו הקלה. התעוררנו מותשים וקפואים, אך עם זיכרון בלתי נשכח שחקק בליבנו את כוחה של האש ואת הצורך ללמוד ולשלוט בה. מאז אותו לילה קפוא, ניצתה בי סקרנות הולכת וגוברת בנוגע לעולם האש. התחלתי לחקור שיטות  הדלקת אש קדומה, ללמוד על הכלים הדרושים, ולחוות את הקסם והעוצמה הטמונים בלהבה.

הצטרפו לניוזלטר – פעם בשבוע בלבד עם תכנים מעולים מהפאנל:

סדרת מלאכות המדבר באאוטפאנל

בסדרת התוכן הזו, שאתם בפרק השלישי שלה, אסקור מגוון מלאכות שאפיינו את תשובי המדבריות. בעיקר כאלו שאפיינו חברות רועים נוודיות, בתוך מסגרת גיאוגרפית רחבה שאינה תחומה למדבריות ארץ ישראל בלבד. החברות המדבריות לאורך התקופות השונות באו במגע רעיוני ורוחני אחת עם השנייה ולוודאי השפיעו ולימדו זו את זו. עם זאת את מרבית הידע אנו יונקים מן התרבות הבדואית כאן בנגב, מדבר יהודה, הערבה וחצי האי סיני (שתועדה בצורה מרשימה בתקופת הריבונות הישראלית הקצרה). עם התקדמות הטכנולוגיה והמודרניזציה, רבות ממלאכות אלו נמצאות בסכנת העלמות ושכחה. מאמץ שימורם הוא מעין מרדף כנגד הזמן, שעון חול שהולך ואוזל.  

מלאכות המדבר: הדלקת אש בשיטת ההקשה

במקומות מעטים בסיני, ירדן ובנגב עדיין ניתן למצוא מבוגרים מספרים שבילדותם היו נוהגים להדליק אש עם צור ופלדה. הפלדה, מכונה “זנד” הייתה פיסת מתכת אשר חושלה במדורה וקוררה במהירות. ביד השנייה החזיקו אבן צור שסותתה לפרופיל ציר. הקשת הברזל באבן הצור יוצרת ניצוץ אך אינה מדליקה אש של ממש. לשם כך השתמשו בחומרים מהטבע הרגישים לחום וניצתים על נקלה, בהם פוגעים הניצוצות ומציתים אותם. משב אוויר או רוח מלבה את הסיב הצמחי עד לבערה. בדרך זו ממלאות אבני הצור את תפקידו של המצית המודרני, היוצר ניצוץ כתוצאה מפעולת חיכוך, וחומר הטבע נוטל את מקומו של מיכל הגז או פתיל הצמר, הספוג חומר דליק. על אותו עיקרון פעלו רובים טורקים ישנים, אותם פיטמו באבק שריפה ומנגנון ההצתה היה בנוי מאבן צור ופלדה שהוקשו זה בזה. המדבר טומן בחובו שרידים שונים מפעילות אנושית וביניהם גם שאריות פלדות ישנות ומחלידות אשר את חלקם ניתן להשמיש כ”זנד”- עלים של רכבי שטח, פצירות וכלי עבודה שונים, סכינים ישנות, מספרי גז של כבשים ואף פותחני קופסאות ישנים ועוד. הכנת זנד נעשית באופן מסורתי על המדורה, ברזל מתאים מחומם לחום גבוה, מכופף משני קצותיו עד לקבלת צורת האות C  פחות או יותר עם חזית ישרה. שבתאי (שבו) לוי תיעד בסיני שימוש בביצי קוורץ ליצור ניצוץ והדלקת אש בשיטה זו. 

ערכת הדלקת אש עם צור ‘זנד’ וצמרנית הסלעים

מלאכות המדבר: חומרי ההצתה

לעומת החומרים הלא-אורגנים הנפוצים יותר במדבריות, חומרים שונים מן הטבע הרגישים לחום וניצתים בקלות הם נדירים באופן יחסי. צמרנית הסלעים, ממשפחת המורכבים, בן שיח נמוך הצומח ברוב חלקי הארץ ועד לנגב באזורים סלעיים, עטוי כולו כסות צמר לבנה. שמותיו העברי והערבי באים מכסות צמר העוטה אותו, כשבערבית מלמד השם “קדח” על השימוש אותו עושה האדם בכסות זו. “קדח” בערבית- להצית אש (מכאן “קדאחה” למצית). את צמר הצמרנית תולשים מגבעול הצמח ומייבשים וברצותינו להצית אש מניחים את פקעת הצמר על אבן הצור ומכים עליה עם ה’זנד’. ניצוץ מצית את פקעת הצמר שעוברת לעריסת חומר צמחי יבש עליה נושפים עד הופעת הלהבה. מעדויות שונות על הדלקת אש מחומרים טבעים שונים בשיטה זו- לענת המדבר, תפוח סדום, טיון דביק, יפרוק זיפני הרדופנין הציצית משמשים לכך, אולם נסיונות נוספים דרושים על מנת להתחקות אחר אופן ניצול החומר בצורה הנכונה.

רותם המדבר (צילום- אורן פריטל)

מלאכות המדבר: הדלקת אש באמצעות חיכוך שני עצים 

זו כנראה מהשיטות העתיקות ביותר והנפוצות בעולם. השיטה מבוססת על חיכוך שני עצים זה בזה במהירות ולחץ רב. המקדח, הוא העץ העליון, עשוי בד”כ מתפרחת צמיחה, גבעול יבש וקשיח שקוטרו כס”מ ואורכו כ30 ס”מ. את קצהו האחד מחדדים. נוטלים פיסת עץ שטוחה, קובעים בה חור קטן המתאים לקוטר המקדח, ומתחילים בקדיחה של המקדח בחור שנעשה במשטח. תנועת כפות הידיים הלוך ושוב זו על גבי זו, גורמת לחיכוך וחום ולהיווצרות נסורת שמתרכזת בתחתית המשטח דרך פתח בצורת V שנעשה במרכז החור שבמשטח. בשלב מסויים כאשר החום מספיק גבוה ניצתת הנסורת והופכת לגחל אותו יש להעביר בעדינות לעריסת חומר צומח רגיש לחום וניצת בקלות, נושפים אוויר מלוא הריאות אל מקור העשן ומלבים את האש. 

נסיונות שעשינו בנגב, בסיני וירדן ליצור ערכות אש מצומח מקומי הצליחו במינים הבאים: שורשים יבשים של עץ אשל, רותם המדבר ,ענפים יבשים של רכפתן מדברי ופיקוס בת שקמה נמצאו מתאימים לשמש כמשטח לערכת האש. למקדח התאימו ענפי פיקוס בת שקמה צעירים, אשלים, עמודי תפרחת של בוצין סיני וכן עוזרר והרדוף הנחלים (ממצאים ארכיאולוגים חדשים מהערבה מאששים חלק מחומרי הגלם הנ”ל). ליצירת העריסה ניתן להשתמש בסחף נחלים אורגני שמרוכז בתחתית עצים וסלעים בערוצי הנחלים, עלים יבשים של רותם המדבר אותם ממוללים בידיים עד ליציאת סיבים לבנים מהם עושים את העריסה ותפרחות של קנה מצוי. גללים יבשים של גמלים, חמורים פראים וסוסים מתאימים גם הם ולעיתים הם חומר מאוד זמין- את הגלל חוצים לחצי, מניחים בעדינות את הגחל במרכז הגלל ונושפים עד לליבוי האש. ניתן גם לפורר את “אבקת הגלל” ישירות על הפחם עד שהוא גדל ובוער.

פיזור עדין של חומר אורגני מגללי גמלים על גחל1 (צילום- אורן פריטל)

מלאכות המדבר: חומר בעירה

במדבר, עצים וחומרים אורגניים אחרים נדירים, חומר בעירה הוא מצרך נדיר. ישנם שלושה מקורות עיקריים לחומר בעירה במדבר: נחלי צפון הערבה מעוטרים בגדמים רבים של עצי שיטה, עדות לכריתה לא חוקית ואיסוף חומר בעירה מהשטח. איסוף ח’טב (חומר בערבה מהשטח) נעשה לאורך כל השנה אך מתגבר בחודשי החורף. ששיאו בתקופה המכונה המכונה “ארבעיניה”- אלו 40 הימים הקרים ביותר בעונת החורף. מין צומח הנקשר לחומר בעירה הוא רותם המדבר, אשר שימש בעיקר כמקור חשוב של חומר הדלקה.  לפחמים של שורשי הרותם מיוחסת באגדה תכונה פלאית: הם שומרים על חום משך שנים עשר חודשים, כשכל הגחלים כבר כבים מבפנים, אבל גחלי רתמים עדיין בוערים מבפנים. גללי גמלים פראים וחמורים שימשו כחומר בעירה יעיל וחיוני.הגללים במדבר זמינים, נדלקים בקלות ויוצרים חומר רב, ממעטים בעשן ומתפוררים לאפר קל משקל דבר המקל על ניקוי מקום הבערה. במרחב הערבה נמצאו גם מפחמות לייצור תעשייתי של פחם על ידי החוקר גדעון רוגולסקי בסקריו באזור.

האדם והאש במדבר

אש היא חלק בלתי נפרד מחיי האדם במדבר ומשמשת לא רק לחימום ולבישול, אלא גם כמקום מפגש, תאורה, אמצעי לטיהור מים ועוד. פני השטח המדבריים מנוקדים בשרידי מדורות, וניתן ללמוד רבות על אופי בני האדם וצרכיהם לפי המדורות שהם משאירים מאחוריהם: מדורה על גבעה עשויה הייתה לשמש כנקודת תצפית או לסימון, בעוד מדורה בוואדי או במקום חבוי עשויה להצביע על רצון להסתתר מפני רוחות חזקות או מבני אדם. מדורה במפנה צפוני של עץ מעידה על חיפוש צל בצהרי היום. גודל המדורה, סוג חומר הבערה, תוואי לוואי ומרקם הקרקע מסביב מאפשרים לפענח את סיפורה של אותה מדורה ולצייר תמונה רחבה יותר. 

אש – רק אחד מני אתגרי קיום רבים במדבר

כשליש מפני השטח היבשתיים של כדור הארץ צחיחים. מוגדרים 3 אזורי צחיחות: צחיח קיצון, צחיח וצחיח למחצה. מבין שלושת האזורים, הצחיח למחצה הוא היחיד המאפשר חקלאות בעל וגידול נייח של בעלי חיים. התחום הצחיח קיצון יבש מכדי לקיים בו חקלאות מלבד בנאות מדבר או לאורך נהרות. האזור הצחיח מאוכלס בחברות נוודיות המתקיימות מסורתית מגידול בע”ח על בסיס רעיה, אך ללא אפשרות להתקיים מחקלאות בעל. 

כנסו לאאוטפאנל בווצאפ:
 

חברות רועים מדבריות, קדומות ומודרניות כאחד, ניצבו בפני מגוון אתגרים ייחודיים הנובעים מהתנאים הקשים השוררים במדבר. אתגרים אלו כוללים: 

• מחסור בקרקעות פוריות: אדמות מדבריות רבות הן דלות יחסית בחומרים מזינים, מה שמקשה על גידול צמחים וחקלאות. 
• אי יציבות אקלימית: אזורי מדבר נוטים להיות רגישים מאוד לשינויי אקלים, מה שיכול להוביל לתופעות כמו בצורות, שטפונות וסופות אבק, אירועים אלו עלולים להשפיע קשות על זמינות המזון והמים. 
• חוסר משילות:  המדבריות תפקדו במהלך ההיסטוריה כמעיין no man’s land, חבלי ארץ נרחבים עם ממשל מרכזי חלש אם בכלל. סכסוכים ומריבות על משאבים ונכסים נשאו אופי שבטי ונפתרו באמצעים אלימים או בהסכמים שיושבו על ידי שופטים או נכבדים מקומיים. למרות האתגרים הרבים, ואולי בזכותם,  פותחו לאורך ההיסטוריה אסטרטגיות התמודדות יעילות המאפשרות לחברות במדבר לשרוד ואף לשגשג בתנאים קשים.

האש: מקור אור, חום וחיבור רוחני

היום, בעידן המודרני, אנו נוטים לקחת את האש כמובנת מאליה. היא זמינה לנו בלחיצת כפתור, ונוטים לשכוח את העוצמה והקסם הטמונים בה. לימוד שיטות קדומות להדלקת אש מחזיר אותנו אל שורשי האנושות, אל אותם רגעים ראשונים בהם האדם הצליח לשלוט בכוח האש. זוהי חוויה מעצימה ומעוררת השראה, המחברת אותנו אל הטבע, אל העבר ואל עצמנו. כאשר אני מצליח להדליק אש בעזרת ידע קדום, אני חש תחושת סיפוק אדירה. אני מבין את כוחה של האש, הן פיזית והן רוחנית ומתחבר אל מורשת אבות אבותי. אז בפעם הבאה שאתם מדליקים מדורה, עצרו רגע להרהור. זכרו את העוצמה הטמונה באש, את הקסם ואת הנס. זכרו את אלה שהלכו כאן לפנינו, אלה שגילו את סודות האש והעבירו אותם הלאה.

מאת: אורן פריטל
צילום: אורן פריטל, יוני שטרן, בן פריטל

שתפו את זה עם הכפתורים פה למטה: