רכס הדרקנסברג, הרי הדרקון בדרום אפריקה, הוא הרכס הגבוה במדינה הדרומית ביבשת השחורה. הוא אחד מרכסי ההרים הנידחים בעולם והטרק המכונה Grand Traverse הוא אולי אחד הקשים ולבטח אחד המורכבים להוצאה לפועל. בוודאי כשמדובר בחציה של אדם בודד, סולו. כך התמודדתי עם 240 ק״מ של שטח לא ידידותי, בגובה 3000 מטר, באזור שורץ רועים מקומיים במשך 10 ימים.
אין לך אוויר ודארת’ ווידר תופס אותך בדרקנסברג
ירדתי מותש מהפסגה הטרשית אליה טיפסתי בסוג של מאמץ שכמעט לא הכרתי. הדמות השחורה שנראתה מרחוק כמעין דארת׳ ווידר ממלחמת הכוכבים, צעדה במהירות היישר לעברי. גם אם חשבתי לפתוח צעדים ולנוס מהמפגש, לא היה לי סיכוי. על הגב, 19 ק״ג של משקל, תיק מלא באוכל ל-10 ימים ושאר ציוד חיוני לחציה. בגובה 3000 מ׳, כל פתיחת צעדים לוותה בהתנשמויות כבדות. הייתי מהיר כמו צב טיפוסי. המפגש היה בלתי נמנע והכנתי את עצמי לגרוע מכל. זה היה הרועה הראשון שלי. מקרוב, הדמות נראתה מאיימת קצת פחות. הנער שמולי נראה מפוחד לא פחות ממני. בשקט הוא מלמל את המשפט, שבימים הבאים לא אפסיק לשמוע: “Give me my sweets”. מה?
הצטרפו לניוזלטר – פעם בשבוע בלבד עם תכנים מעולים מהפאנל: הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
המשפט הזה מלווה בתנועת יד על הבטן ולא משאיר מקום לפרשנות – התבקשתי לחלוק איתו קצת אוכל. מעין Halloween דרום אפריקאי, Trick or treat, השאלה מה עלול להיות הטריק? לקטע הזה לא באתי מוכן – לא ציפיתי לפגוש רועים על ההתחלה ולא ממש בדקתי מה הדרישות. האוכל שלי מתוכנן די בקפידה ולא התכוונתי לחלוק אותו עם אף אחד. ללא ספק הייתי בחרדה – זו היתה סיטואציה של ערעור הביטחון האישי והוא הקשה מאד על החוויה וההתמודדות. כשהביטחון האישי בספק, קשה להנות מההליכה, קשה למקד את האנרגיות שלך בהתמודדות עם הקשיים הפיזיים. הרועה הראשון שפגשתי היה רק פתיחה לעובדה שהרכס מוצף בדומים לו וכל ניסיונותיי לחמוק מעוד מפגשים לא עלו יפה. רגע לפני שהתחלתי להקים את האוהל ללילה הראשון נחתו עלי שלושה נוספים והמתח חזר להכות בי.
סימון שבילים? כל קו מתקבל בדרקנסברג
חציית הרי הדרקון היא מסלול המוגדר כמעבר בין 6 פסגות מרכזיות שגובהן עולה על 3100 מ׳. למעשה כל קו שתבחרו בין פסגות אלה הוא בסדר. אין למעשה מסלול ממש, לא שבילים, לא סימונים. הרי הדרקון הם שטח פראי נטול סממנים רגילים של אזורי טיול. במקרה הטוב תיתקלו במקטעים הנוצרים כשבילי בעלי חיים, אולם אלה הם מיעוט. לרוב יש ללכת בקווים ישרים בשטח כמו שהוא, ללא נתיב מוגדר. על מטיילים נוספים אין מה לדבר – במשך 10 ימי החצייה לא פגשתי בשטח ולו מטייל אחד. הייתי לבד. אני והרועים.
חציית רכס הדרקנסברג – איך הגעתי לשם בכלל?
ביוני 2023 יצאתי למסע קצר להר האולימפוס ביוון. בשדה התעופה, שלא כמנהגי, התפתיתי למבצע מכירות של אלעל לקידום כרטיס האשראי שלהם ומועדון הנוסע המתמיד. ההצעה לכרטיס טיסה כמעט בחינם שכנעה אותי. מאוחר יותר, בבית, כשעברתי על היעדים הזמינים למבצע שקעתי באכזבה – שוב אותם יעדים אירופאיים רגילים ועוד בעונת החורף. חוץ מחופשת סקי – אין שום אלטרנטיבה למי שרוצה, כמוני, להימלט מערים גדולות. רגע לפני שאמרתי נואש הציץ אלי יעד נוסף – יוהנסבורג. איזה טרק מעניין יש בדרום אפריקה?
כך שקעתי בגילוי על רכס הדרקנסברג, הרי הדרקון. החצייה המפוארת, ה-Grand Traverse, נולדה שם כאתגר לקביעת זמן מינימלי והיא גם מגובה במירוץ זוגות שנתי. משם התפתחה גם לטרק סטנדרטי אך מאתגר ביותר. הזמן המקובל לטרק הוא 14 ימים. יש לו גם גרסאות מהירות יותר של 12 יום ומצאתי גם אחת מאתגרת במיוחד עם חלוקה ל-10 ימים. מרחוק, על הכורסא בבית, זה לא נראה מטורף לחצות 240 ק״מ ב-10 ימים, למרות האזהרות הספציפיות שמופיעות במסמך. המציאות נראתה אחרת. מציאותית יותר.
מרגע הגילוי, נישביתי בקסם האתגר. כמו תמיד, לארגן 14 יום רק לחצייה נראה קצת מופרך. הקצבתי לעצמי שבועיים בדיוק לנסיעה כולה וזה גם מה שאפשר כרטיס המבצע הפלאי שהקנה לי טיסה לדרום אפריקה ב-160$ בלבד. מציאה מדהימה. מפה לשם, פרצה עלינו המלחמה, דרום אפריקה הפכה ליריבה פוליטית שנואה, כל הפרוייקט נראה כבר תלוש. תאריך היעד נקבע לחודש מרץ והוא גם הפך החודש האחרון לפעילות הקו של אל-על בדרום אפריקה, מעין צירוף מקרים מוזר. על הדרקנסברג אפשר לטייל במשך כל השנה, אולם חודשי האביב והסתיו הם המוצלחים ביותר. מרץ הוא חודש מעבר, אבל בדיעבד ניתן לומר שזכיתי במזג אוויר מצויין.
מתארגן לחצייה
מראש יש לציין שלא ממש חיפשתי שותפים למסע. מי כבר יבוא איתי למקום המרוחק הזה, בטח אחרי שפרצה המלחמה. אולם ככל שהתקרבתי – הקולות סביבי הלכו והתגברו – דרום אפריקה מלכתחילה לא נחשבת למקום הבטוח ביותר על פני הגלובוס, קריאה מדוקדקת בפורומים שונים העוסקים באזור מפרטים על אירועי אלימות שונים שקרו למטיילים. אמנם בתדירות של אירוע משמעותי כל כמה שנים, אבל עדיין מאיים. מעבר לזה, מדובר בשטח נידח וקשוח – מתכון בטוח לסיכון גבוה יותר למטייל בודד. כך התחלתי לחפש שותף בזהירות. מצד אחד, להרגיע את החשש, מצד שני, לא הייתי מוכן להתפשר על חווית הטיול – לכן הדרישות היו למטייל עצמאי, חזק, מישהו שיכול להסתדר בלעדיי. לא היה אכפת לי אם נטייל בצורה עצמאית לחלוטין ובלבד שנהיה קרובים. באורח פלא נמצא המועמד המתאים, רק כדי לגלות ששבועיים לפני היציאה החליט לבטל עקב אירועים אישיים. מבחינתי זו הייתה דווקא נחמה – חזרתי לפורמט המקורי, ללא פשרות. זה כנראה ייעוד המסע שלי.
הלוגיסטיקה לטרק היא מורכבת
הנקודה הכואבת ביותר היא ההצטיידות. אני מטייל אולטראלייט. משתדל לשמור על משקל תיק מינימלי. כשמדובר על אוכל, זהו גם האויב הגדול ביותר של משקל התיק. כלום לא יעזור. אחת הסיבות ששאפתי למסע מינימלי מבחינת מספר הימים, היתה כמות האוכל. ל-14 יום נדרש 40% יותר אוכל מ-10 ימים. ועדיין – משקל אוכל ל-10 ימים עומד על כ-7 ק״ג. זה המון, ויחד עם משקל התיק הבסיסי, בקבוק מים ועוד קצת ציוד שמוסיפים במדינת היעד, כמו גז פלפל נגד הפתעות אנושיות – מגיעים בקלות ל-19 ק״ג. בפועל, לא התאמנתי בנשיאת משקל כזה ולרוב משקל התיק שלי לא יעלה במלואו על 12 ק״ג. זה הבדל עצום. אחת האפשרויות היא לתאם מפגש אספקה על ההר – לא מדובר בהטמנה. זה יקר אולם גם ידעתי שהמחשבה שאני עלול לא להצליח לפגוש את איש הקשר עלולה לפגוע לי בכל חווית ההליכה. בפועל, איחרתי בחצי יום ויותר לנקודות בהן חשבתי לפגוש את האספקה ויותר מזה, ביום המתוכנן הלכתי בתוך ערפל סמיך ורטוב – מי יודע איך הייתי מצליח לתאם מפגש בתנאים כאלה. כך מצאתי את עצמי רוכש תיק חדש וייעודי לאירוע – בניגוד לתיקים האהובים שלי שאני גם מייבא ומפיץ בארץ, Gossamer Gear, נאלצתי להשתמש בתיק היכול לשאת משקלים של מעל 20 ק״ג. תיק עם מערכת גב קשיחה שבסופו של דבר, גם כשירד משקל המטען, לא היה נוח כמו התיקים הפשוטים ונטולי המסגרת הקשיחה המתאימים את עצמם לגב בצורה מושלמת.
יום העליה
התחלת החצייה היא בחניה של פסגת Sentinel. פסגה מצוקית המתנשאת גבוה ונראית מהלודג׳ בו מבלים את הלילה. דרך 4X4 מובילה לחניה וממנה מתפתל שביל נוח מגובה 2300 מ׳ ועד רום הרכס, בערך בגובה 3000. זהו שביל יפיפה של כ-5 ק״מ שסופו בשני סולמות שרשראות, ה-Chain Ladders המפורסמים. בתחילה, התיק ו-19 הק״ג שלו, לא עשו עלי רושם משמעותי. אולם, ככל שעולה הגובה והמרחק מתמשך החלו הקילוגרמים להיות מורגשים ומייגעים. לעלות את הסולמות המתנדנדים היה כבר מאמץ רציני של צעד אחרי צעד. בגובה 3000 מ׳ הדופק שלי מתרומם בשניות עם כל מאמץ חריג והנשימה הכבדה מאלצת אותי לעצור כל הזמן ולנוח. על הרכס נתקלתי בעדרים הראשונים, בנחלי המים האינסופיים המאפיינים כל כך את הדרקנסברג ובעצם מאפשרים את המסע הזה. בנופים המרהיבים של מפלי טוגלה שקעתי בשיחה עם אלישה, מדברר את ישראל מצד אחד ומשכנע אותה לתדהמתה שאני הולך לבלות עכשיו 10 ימים על ההר הזה ולחצות את כל הרכס. ניסיתי להראות ביטחון, אולם למען האמת, אחרי טעימה ראשונה מהמשקל והגובה גם אלי התגנב הספק.
ייאוש
כשהתנתקתי מאלישה, שהיתה בטיול יום קצר בלבד, הבנתי שאני כבר באמצע היום, לא הספקתי הרבה ואני עכשיו לבד לגמרי עם המסע. התחלתי לצלוח את הפיסגה הראשונה בשטח והבנתי לאט את המשמעות ש״אין שבילים״ – זו הליכה קשה. השטח עביר, אבל מאד לא אחיד. המאמץ עולה, החמצן לא מצוי בשפע – וההתקדמות איטית וקשה. כשהגיע המפגש עם הרועים והתערערות הביטחון האישי – הייאוש כבר החל משתלט עלי. קבעתי לי במאמץ רב מינימום של 20 ק״מ ביום ונאבקתי בשיניים כדי להגיע אליו. מיותר לציין שמדובר במכסה נמוכה מהתכנון המקורי – אני כבר בפיגור. בסוף היום הייתי מותש לחלוטין, יודע שלא אצליח לטפס ולעמוד בסטנדרט היומי שציפיתי מעצמי – מאכזב מאוד. הייתי צריך גם להתמודד עם הרועים שסבבו אותי וחיכיתי שילכו לדרכם כדי שאקים את מחנה הלילה שלי. השאלות שלהם ״אתה לבד?״ לא ממש עזרו לתחושת הרוגע. המחשבות על אירועי אלימות בהם למטיילים חתכו את האוהל בלילה וניסו לגנוב ציוד צפו אל ראשי. הם יודעים איפה אני הולך לישון, אין לי כח לזוז עוד מילימטר ולחפש מקום חדש.
הצטרפו לאאוטפאנל בווצאפ:
בלילה התחלתי לפנטז שאני לוחץ על כפתור ה-SOS של מכשיר הגרמין הלוויני שלי. זו אמנם קצת בושה לצאת בחילוץ כשאני במצב פיזי תקין לחלוטין, אולם כשהמסוק יגיע, לא אצטרך לטפס ולו מטר אחד נוסף עם 19 ק״ג על הגב. כשעברתי לתוכניות ריאליות יותר של פשוט לחתוך ולקצר את המסלול הבנתי שלא ממש הכנתי לעצמי נקודות יציאה ואין לי מושג מאיפה בעצם אני יכול להסתלק החוצה במפתיע. המצב היה נואש. לא הבנתי איך יספיקו חטיפי הקורני שהתחלתי לחלק, להמוני הרועים שאני פוגש. לא הבנתי איך אני הולך לצלוח 9 ימים נוספים במאמץ פיזי כל כך גדול.
הסתגלות
יש משהו במסע, שמשנה אותך עם הימים שעוברים. אחד הכללים הידועים במסעות ארוכים הוא שלא עוזבים שביל ביום גרוע. היום השני לא היה מוצלח יותר, אולם אילתרתי על המפה שינויים קלים שהביאו אותי לטפס פחות. הרגשתי שיכול להיות יותר קל. התחלתי להתבונן טוב יותר על הרועים – הם בסך הכל ילדים. שקטים, מופנמים, ביישנים. שום אגרסיביות לא ניכרה בהם. אלה נערים שבתקופת הקיץ עולים עם עדריהם לרכס ושוהים בו. הם באים מלסוטו. למעשה, עיקר החציה של הרכס עובר בשטח לסוטו ורק הקצוות, נקודת ההתחלה והסיום הם בדרום אפריקה. לסוטו היא מדינה הכלואה בתוך דרום אפריקה, מדינה ענייה מאד והיא היחידה בעולם שכל שיטחה נמצא מעל 1000 מטרים.
ביום השלישי הגעתי לנוף מצוקים אדיר בקצוות הרכס. עשרות נשרים דאו בתהום העצומה. התיישבתי ולא יכולתי להוריד מהם את המבט. יופי הרכס התגלה אלי במלואו וזה הכניס בי אנרגיות חדשות. התחלתי לשמור על פיגור קבוע פחות או יותר. הבנתי, שכנראה לא אצליח להגיע מעבר ההרים סאני, נקודת הציוויליזציה היחידה במסע, בשמונה ימים כפי תכננתי. החלטתי לעצור שם אחרי תשעה ימים ולסגור את המסע. זה יהיה מספיק. התחלתי מתמזג עם ההרים – מכיר את הצמחייה, את התוואי. יודע לזהות כבר מתי תהיה תנועה קשה בשטח טרשי וסלעי ומתי הדרך תזרום במעבר בין שיחים שונים שלפעמים מתגלים בהם שבילי כבשים נוחים יותר. נהניתי ממראות הנחלים, בהם זורמים המים שמכניסים חיים בכל. ערוצים סלעיים, רדודים יחסית בעונה הזאת אבל יפהפיים, בהשתקפות המים, בתצורות הסלע ובהמון המפלונים והבריכות הקטנות. יכולתי גם לטבול במים הקרים בלי סוף. החום בעמקים מגיע לטמפ׳ פחות נעימות גם בגובה 3000 מ׳ והשכיבה במים הקרים מעוררת ומהווה גם תחליף נוח למקלחת.
אחד הכללים החשובים במילוי מים בשטח הוא לא למלא באזורי רעייה העלולים לזהם את מקורות המים. בדרקנסברג אתם יכולים ללכת עם הכלל הזה אבל כנראה שתגיעו מהר מאד להתייבשות. בדרקנסברג אין מקורות מים ללא רעייה. בעלי החיים נמצאים בכל עמק וליד כל נחל, שלולית או נביעה. גם כשמצאתי נביעה קטנה עם בריכות בודדות מהם מילאתי, תוך 5 דקות הקיף אותי עדר כבשים שהצטרף לחגיגה. כך ויתרתי על החוק הבסיסי וחלקתי את המים עם פרות, סוסים וחמורים – מקפיד לסנן את המים ולקוות לטוב.
למדתי לקבל גם את הרועים
במפגש של אחד על אחד כבר לא התרגשתי, מחלק מהמפגשים הצלחתי להימנע ובסך הכל ניהלתי שיחות טובות במגבלות השפה (הם כמעט ולא מדברים אנגלית) והייתי ידידותי ובטוח. ברגע שהחזרתי את תחושת הביטחון ופשוט לא נכנסתי למחשבות אפלות – מצב הרוח עלה והשפיע על כל תחושת ההליכה. את האיקלום לגובה, שחשוב לעשות מראש, צברתי תוך כדי שהימים עברו. למדתי ללכת מאד מאד לאט, לשמור על דופק כמה שיותר נמוך וכך להתעייף פחות. הפכתי למכונה, הפכתי להליכה עצמה. לכאורה, היום הופך מכני ואוטומטי עם טקסים קבועים. עיקרם – ההשכמה. גם ככה השינה לא היתה רציפה, כך שחיכיתי כבר לקום בבוקר. לפני 5 הייתי מתחיל את ההכנות וההתארגנות, מסיים בארוחת בוקר כשכל התיק מקופל ומוכן לקראת 6, קצת אחרי אור ראשון – לצאת לדרך לעוד יום של הליכה. מכאן זו כבר הליכה של יום שלם ורציף, כ-10 שעות ביום. נאלצתי להוסיף יותר עצירות מהרגיל כדי לנוח, במיוחד בעליות. זה משהו שבארץ תמצאו אותי עושה פחות, אבל עכשיו הגוף דרש. המשמעת שלי הגבילה את העצירות ל-10-15 דקות בכל פעם.
הסערה נכנסת
הדרקנסברג הוא רכס גבוה וככזה מזג האוויר בו יכול להיות קיצוני ומשתנה במהירות. התמזל מזלי והימים הראשונים היו שמשיים ובהירים. השמש קופחת ושורפת ובהליכה בעמקים הטמפרטורות אף מעיקות וקוראות לרחצות מזדמנות בבריכות השופעות בכל פינה. אולם, לא לעולם חוסן. מדי יום משכתי תחזית מעודכנת ממכשיר הגרמין הלוויני שלי וסימני הגשם המתקרבים לא איחרו לבוא. ביום ההוא השמיים החלו מתקדרים ועננים שחורים החלו לכסות כל פינה בהירה. ולא רק זאת – קול הרעמים החל להישמע. ואילו רעמים….לא ברור לי אם זו עצם העובדה שהייתי די לבד בתוך תפאורת הטבע הענקית הזאת, או אולי כך זה היה באמת – קול הרעמים בעמקים הגדולים, היה החזק והמפחיד ביותר ששמעתי בחיי. ויחד עם הרעמים, ברקים עצומים החלו לרקוד על הפסגות ואני שיקשקשתי בתוכי. ככל שאצטרך עוד לטפס היום לפסגות, כך אני עלול להיחשף לברקים המסוכנים. חום הצהריים החל להתנדף עם הרוח שנכנסה ומזג האוויר התחלף. הסערה נכנסת. הספקתי להשתחל ללבוש הגשם המלא שלי וארובות השמים ניפתחו. מה זה ניפתחו? גשם שוטף בדליים עצומים ניתך עלי.
היעדר שבילים וסימונים על הרכס מחייב ניווט קפדני מאוד. בכל מזג אוויר. בגשם, לא ניתן להיעזר בטלפון ובמפות שעליו. שעון הגרמין פניקס שאני משתמש בו שנים רבות ולאחרונה חידשתי את הדגם – הפך למכשיר מציל חיים ממש. היכולת להתקין עליו מפות ולראות בבירור את הנתיב המתוכנן ואף שבילים אלטרנטיביים בהזזה קלה של פרק כף היד, הפכו לפעולה העיקרית שלי במהלך היום. זה נכון גם לשעות של ערפל כבד ורטוב. את הטלפון מחביאים בתיק שלא ירטב והעיניים לא זזות כמעט משעון הניווט המאפשר לי לוודא שאני בכיוון הנכון. אין שום דרך להתקדם ברציפות בשטח המורכב של הדרקנסברג בלי להשתמש אינטנסיבית באמצעי ניווט דיגיטלי. שימוש במפות הוא מסורבל והיה מעכב אותי מאד. כך נשאר סט המפות שרכשתי בהתחלה זרוק בתיק ומוסיף לי עוד קצת משקל ללא שימוש. בימים האחרים ניצלתי הפוגות בגשם כדי לבנות את האוהל ולתפוס מחסה, רגע לפני שמטח ברד מטורף החל לרדת על האדמה. שכבתי בתוך האוהל כשאבני הברד מכות בעוצמה בדפנות האוהל. האוהל, Gossamer gear The one ,החזיק בגבורה והעניק לי מחסה בטוח ורק התפללתי לסיומו של המפגע. אוהל מדהים ששמר עלי לאורך כל הדרך.
סאני פאס
עם כל הפיגור שצברתי חיפשתי את חלון ההזדמנויות לסגירתו. וזה הגיע. יום זורם במיוחד. הרגשתי חזק, השטח איפשר זאת וצעדתי מעל ל-30 ק״מ כדי לצמצם את הפער מהתוכנית המקורית. התחלתי להאמין לבסוף כי אגיע לסאני פאס לפי התוכנית המקורית. אם אכן כך יהיה – אוכל להמשיך ולנסות לסיים את הדרך ב-10 ימים מלאים כפי שתוכנן. לא ידעתי אם אחרי שאגיע לנוחיות הציוויליזציה, יהיה בי כוח להוסיף ולצעוד עוד יומיים נוספים.
להגיע לסאני פאס זה רגע מרגש. אחרי 8 ימים של שטח ושממה הרגלים עומדות על כביש אספלט. במעבר ההרים ניצב לו לודג׳ המתגאה גם במוסד המפואר המכונה ״הפאב הכי גבוה באפריקה״. פאב מכובד ומצוייד היטב – במחירי אפריקה. מעבר לזה מקלחת חמה ובעיקר ארוחת ערב מפוארת בת 3 מנות, הפוגה מכובדת מ״מנות הקרב״ של הטרקר המצוי. עם כל הפינוקים האלה – המטרה חזרה להיות גורם המוטיבציה העיקרי. במרחק יומיים ניצב קו הסיום הרשמי ולא היה רגע בכל המסע הארוך הזה שהרגשתי כה קרוב אליו כמו באותו יום בסאני פאס. מילאתי מצברים והסתערתי על היומיים שנותרו.
המסע משנה אותך
המסע משנה אותך. ראשית, אתה מגיע בור גמור לגבי השטח בו תצעד. גם ההכנה התיאורטית ביותר לא תכין אותך למה שתפגוש במציאות. למדתי לנוע בשטח, למדתי להתמודד עם הגובה ולהתאים את קצב העליות ליכולת הריאות שלי. למדתי להתחבר לרועים, להיזהר ולהתיידד, להעריך וגם לנתק מגע. בלי לחץ, בלי חשש. זה תהליך משמעותי והוא אולי החוויה העיקרית בטרק שכזה. וכמו תמיד, גם השיא מגיע – היום האחרון. בבוקר היום האחרון אתה מתעורר ויודע כי זו הזריחה האחרונה על ההר. מכאן, כל דבר מסומן כאחרון. זו אולי העלייה האחרונה, זה הרועה האחרון שאפגוש. הרועה הזה קיבל 2 סיגריות (!) וגם את קופסת הגפרורים שלי, אולם עדיין לא הצליח להחזיק את הטלפון שלי ישר כשביקשתי ממנו לצלם אותי רוקד בסוף אותה עליה האחרונה.
צפיתי בשמיכת העננים העבה שליוותה אותי ימים רבים בקצות הרכס, אחד המראות המרגשים על ההר, כל פעם מחדש. ביום האחרון ידעתי שלא רק אצפה עליה מלמעלה, אלא גם אחתוך דרכה וארד מתחתיה ואפגוש את מרגלות הרכס. דווקא היום האחרון היה אולי היפה ביותר, כשבירידה למטה שוב הופיעו השבילים, הופיעו עצים לפתע בגובה 2,400 מ׳, סלעי ענק ובולדרים. הרכס גבוה, אולם בניגוד למצוקים הוא נטול דרמה ומכיל בעיקר גבעות טרשיות ולא פסגות עצומות ומהממות.
צפיתי בשעון איך המרחק לנק׳ בסיום הולך ונסגר. דווקא שם, לאכזבתי וייאושי, מצאתי את עצמי מול שער נעול של השמורה. במקום לצעוד בנחת לנקודת הסיום מצאתי את עצמי שוב נאבק בשטח, מקיף מתחם עצום ומגודר בתוך צמחיה קוצנית עד גובה החזה. אבל לא לעולם סבל ולבסוף הצלחתי לצלם את תמונת הסיום שחלמתי עליה. מהחנייה של פיסגת Sentinel אל שמורת הטבע ב-Bushmen’s Nek. חציית רכס הדרקנסברג הושלמה בדיוק לפי התוכנית. 10 ימים, 240 ק״מ ומעל 8,500 מ׳ של טיפוס לגובה. נכנסתי בהליכה אל מתחם הריזורט הצמוד לנקודת הסיום, צעדתי עייף ומטונף אל דלפק הקבלה – ״אני רוצה חדר בבקשה״ חייכתי אל הפקידה.
מאת: אריה פישלר
שתפו את הכתבה, עם הכפתורים פה למטה: