כמה הקרבה צריך בן אדם פשוט מהישוב כדי להגיע לאזור המכונה Rainmaker Mountains עם יכולת להוריד עליך גשם גם בעונה היבשה. לצעוד ימים במגפיים בביצות, להמשיך ולטפס עם גרזן קרמפונים וחבלים לאחרון הקרחונים באפריקה וכל זה כדי לראות בעיניים שיש שלג באפריקה בניגוד לטקסט של חנה גולדברג שהמליץ לנו לחפש באנטרקטיקה.
היות ואנחנו בענייני שירה אז יצאתי להקשיב לשלישיית מה קשור והשיר המיתולוגי “למה לא אוגנדה” בו הם שוטחים את טענותיהם להרצל ובכן זה לא היה הרצל. היה זה שר המושבות הבריטי שהעלה את הרעיון לזרוק את היהודים בלב ליבה של אפריקה (קבלו רעיון להרחבת הממשלה-שר המושבות עוד לא היה לנו).
הפרעות ביהודי אירופה הביאו את הרצל לא לפסול את התוכנית על הסף אולם ידם של ציוני ציון שלא היו מוכנים לוותר על מאה שנים של סכסוך, הייתה על העליונה וכל השאר היסטוריה.
למה כן אוגנדה
לשמורת הרוונזורי שבאוגנדה מגיעים כ 250-300 מטיילים בעונה היבשה. תכפילו בשתיים והגעתם גג ל 600 בשנה. עכשיו תשוו את זה לעשרות אלפים שמנסים לטפס את הקילימנג’רו, לפקקים בדרך לפסגה ולפרוטקציה שתצטרכו כדי לקבל תמונת בדד עם השלט בטופ. מבטיח לכם שכאן תקבלו הר רק שלכם עם תנועה מינימלית על השביל. לכן החלטנו על תוכנית אוגנדה השניה, זו שלנו.
שוטטות בפייס בקבוצת אוגנדה למטייל העלתה את ריצ’רד המארגן המקומי ומכאן נותר רק לשכנע את הקבוצה המצומצמת שאין אבולה בהרים ויתוש האנופלס לא עוקץ מעל 2000 מטר.
המסע אל הרי הירח
בעולם העתיק כולם יצאו לחפש את מקורות הנילוס. מגלי ארצות יווניים, טענו שהגיעו למקורות לאחר מסע של 25 ימים. הם תיארו הרים מסיביים ומספר רב של אגמים, הילידים קראו למקום “the mountain of the moon”.
במאה ה-18 מגלי הארצות הבריטים פשטו על אפריקה והעניקו שמות בחסות הממלכה לאגמים, למפלים ולהרים. מלריה ודיזנטריה היו מנת חלקם ולא כולם חזרו. ג’ון ספייק גילה את אגם ויקטוריה, שותפו למסע ריצ’רד ברטון (לא השחקן) גילה את יתר האגמים, שניהם הונצחו בסרט “המסע אל הרי הירח”.
לויניגסטון מצא את מפלי ויקטוריה, הנרי מורטון סטנלי שנשלח לחפש את לויניגסטון, הוכיח שהרי הרוונזורי ואגם ויקטוריה הם מקורותיו של הנילוס הלבן, והטביע את חותמו פרסונלית כשההר הגבוה ברכס נקרא על שמו ואוניברסלית כשקבע שנהר הנילוס הוא הנהר הארוך ביותר בעולם. בעצם לא מדויק אם לוקחים את האמזונס בחשבון.
אני חוזר לאפריקה
בטיול אחרי צבא התגלגלתי אל אגם מלאווי. השנה היתה 1988 ועל שפת האגם ילדים התקבצו בשאלה הכי נדושה כדי להתחיל שיחה עם תיירים “which country from”‘ֿ. ישראל הייתה בשיא תהילתה, מסתבר שהסרט היחיד שהילדים ראו אז היה מבצע אנטבה וכך ימים שלמים על שפת האגם לוו בקריאות של המוצ’אצ’וס – Israeli army 20 minutes in Entebbe.
כמעט חמישים שנה אחרי, אנחנו כבר לא סיירת מטכ”ל, ישובים במטוס של אתיופיאן מאדיס אבבה. הטיסה ממש לא עשרים דקות וזה מאפשר לי לפזם את השיר “אני חוזר לאפריקה” של חמישיית שי חזן. לפני שנתיים בימי הקורונה המופלאים זכינו להיות שבוע ברואנדה השכנה, על אגם קיבו שמענו סיפורים מאגם ויקטוריה, ועל הר הביזוקה שמענו על הרוונזורי. אז להגיע לאוגנדה הייתה שאלה של זמן.
גאוגרפיה
אין ים לאוגנדה אבל יורדים כאן שלושה מטרים של גשם בשנה שמזינים את האגמים ואת הנהרות. הרי הרוונזורי נמצאים במערב אוגנדה. קו הגבול עם קונגו השכנה חוצה שרירותית פס דמיוני באמצע רכס ההרים. הר סטנלי הוא הגבוה ביותר ברכס ואחת מפסגותיו בגובה 5109 עונה לשם מרגריטה.
בשונה מהר קניה ומהקילימנגרו, הרוונזורי איננו הר געש, אלא רכס מאגמתי אדיר היוצר מספר פסגות, אינספור שלוחות ועמקים, גם הקרחונים האחרונים של אפריקה נמצאים כאן.
ארוכה היא הדרך
באנטבה אנחנו עולים על רכב ספארי של ריצ’רד. בשמשה האחורית סטיקר שלא משאיר מקום לספק באשר להוראות פתיחה באש Save an elephant, shoot a poacher. ארבע מאות קילומטר של דרך חתחתים אל השמורה, קוראים לזה “African massage”. הכביש עובר ברחובות הראשיים של הכפרים. כולם על בסטותיהם בצידי הכביש עם פירות מרהיבים של אננס, מנגו ואבוקדו, מסגירים את היותנו בקו המשווה.
ריצ’רד מזהיר מהוצאת הטלפון לצילום מהחלון, שלא ישדד חלילה וחס על ידי עובר אורח ובכביש החזק מנצח והחלש זז הצידה-יש היררכיה. בצידי הדרך הולכי רגל, כולם נושאים דברים, ידיים ריקות זה לא אופציה. אין תאורה ורובם עם בגדים שחורים על גוון גוף כהה (אלף בית בנראות). תוסיפו לכך שהנהגים נוטים לבחון כמה זמן אפשר לנהוג בלי אורות. האופנוענים נוטים לבדוק כמה ילדים אפשר לשים על אופנוע, ורוכבי האופניים נוטים לשים על הסבל מטענים, רצוי לרוחב כמו מיטה זוגית או ספות. פשוט ניסי ניסים קטנים נאספים לנס אחד גדול שנקרא לעבור נסיעה כזו על הכביש ללא נפגעים.
מניעים את הכלכלה
בכניסה לשמורה אנחנו שוכרים מגפיים, חבל, גרזן, קסדה ורתמה. כל פריט להשכרה עולה 20 דולר. גם מגפי רפתן שעולים שלושים שקל באייס קנה ובנה, יצאנו פיתה. ניגשים לעמדת השקילה, מותר מקסימום 15 קילו. איתנו 14 פורטרים בהם שתי נשים, שלושה מדריכים, עוזר טבח וישתבח, אין ספק שאנחנו מניעים את הכלכלה באפריקה.
התשלום הוא מראש, אם חטפת מחלת גבהים וקיצרת זבש”ך. מסתבר ששמו של המדריך הראשי הוא כמוני, עזרא. באוגנדה הכומר בהטבלה קובע את שם הילוד ומעניק שמות שיצאו כבר מהאופנה. אחרי שהחלטנו שהוא my brother not from the same mother עשינו תורנות מי מסתובב כשנשמעת הקריאה עזרא באוויר.
טובים השניים
בהכנה לטרק הבנתי שיש מספר פיקים על הר סטנלי, כשבמרחק שעה הליכה מפיק מרגריטה יש את הפסגה הכי הגבוהה בקונגו ושמה פיק אלברט. כבר בכניסה ליד המפה אני מציק לעזרא והוא עונה: “it is possible, we need to do some arrangement” התגובה שלי לא איחרה להגיע: “There’s an arrangement that money can not solve?
הוא מחייך, כסף פותר הכל באפריקה ובמאה דולר לראש ניתנה לנו האפשרות לעשות את המעשה הלא חוקי הזה ולהגיע לפסגה הכי גבוהה בקונגו ללא ויזה. כנאמר בפתגם שניים לא במחיר אחד…
הטרק
ההמלצה היא על שבעה ימי הליכה במסלול מעגלי נגד כיוון השעון כשהדרך לבקתה הראשונה היא גם הדרך חזרה – בלון עם חוט. הטיפוס הדרגתי כשביום החמישי אמורים להגיע לפסגה. הלינה בבקתות בתוואי דרך ותפאורה משתנה. ממש משחק מחשב Donkey kong מהאייטיז, שלוש פסילות ואתה בחוץ, game over. בכל יום עוברים שלב, ג’ונגל, ביצות, בוץ, סלעים, סולמות, חבלים וקרחון.
ההליכה ביום הראשון היא בג’ונגל לאורך נהר. לרגע לא רק לי היה טינטון ורעש ציקדות שהחריש את האוזניים וגרם לכולם להיות ולו רק במעט שותפים לצרה. קולות השימפנזים ליוו את ההליכה והזכירו לי לרגע את גולדי הון בסצינת גן החיות ב”ציפור על תיל”. את השימפנזים ראינו כמה ימים אחרי בצ’יבולה, מה שכן ראינו בטרק זה, להקות של קופים שחורים וקולובוסים.
האנגלית שגורה בפיו של עזרא המדריך, לשרף העצים הוא קורא – The blood of the tree לטוראקו, ציפור שמלווה אותנו ברכס – The bird of the Rawanzuri
קצה החוט של הבלון היא הבקתה הראשונה – Nyabitaba. כחמישים מטר ממנה ישנו סלע האינטרנט, עליו מצטופפים כל לחוצי התקשורת. זו תהיה ההזדמנות האחרונה בטרק ליצור קשר, להלן יקרא סלע התקווה הטובה. היום השני לבקתת ג’ון מטה הוא המעבר מגונג’ל בתצורה של עצי ענק, לג’ונגל בתצורה של טחב ושערות סבתא שביום האחרון הרשנו לעצמנו להתעטות ולהשתטות.
שערות הסבתא שעל העצים או בעגה המקומית a beard of an old man מעניקים תפאורה של היער הקסום של טולקין משר הטבעות. מהבקתה ירדנו אל נהר ה Bujuku שליווה אותנו כל היום למקלחת מי שלגים קפואה, מבושמים מספיד סטיק שומרים על האפשרות של להרים ידיים/ שלושה ימים יעברו עד המקלחת הבאה בנהר ה Mobuku מתחת לבקתת Guy yeoman.
היום השלישי הוא יום הביצות. כל ביצה נקראת bog ולכל אחת גשר עץ מונח על חביות. מסביב שיחים הנקראים never ending flowers בגלל יכולתם לפרוח תקופה ארוכה וסביוני ענק. למזלנו השלבים יבשים No rain No pain אנחנו מהלכים ומחפשים מכרסמי ענק בגודל בלתי רגיל משל היינו בסט של הנסיכה הקסומה אבל מצליחים לראות רק mountain goat. זה בדיוק היה הזמן להאיר את פניו של עזרא שהשם שלו הוא לא שם של סופר מהתנ”ך אלא עז-רע או באנגלית bad goat. רגע אחרי אנחנו מתלבשים על צמחיית הביצה והיא עוברת האנשה.
את הביצות אנחנו חוצים על גבי קילומטרים של גשרים ארוכים כאילו היו מסילת רכבת במערב הפרוע. כשאין גשרים אנחנו קופצים משיח לשיח from tasok to tasok. כרגיל אנחנו הישראלים מתחכמים ומוותרים על המגפיים, בביצה אחרונה רגע לפני בקתת Bujuku, אנחנו משלמים את המחיר וטובעים עד הברך.
יום הפסגה Summit Day
בבקתה בקמפ בגובה 3962, גרפיטי רב לשוני כשהישראלים נותנים את הטון והבולט מכולם בשנינותו של ארז, גל ועידו – there’s no pizza in margarita peak. אין לנו פיצה אבל רון שירד מהדנאלי הביא סניקרס, באונטי ושוקולד מרס מהדיוטי פרי.
המלצת המדריכים הביאה אותנו להחליט לטפס יום קודם לפסגה מבקתת Bujuku. הסיבה: הטיפוס לפסגה למרות שהוא מגובה 3962, פחות טכני מהטיפוס מבקתת Elena שבגובה 4541. זה אומר מדרגת טיפוס של 1200 מטר ופחות הסתגלות לגובה. מלחיץ קצת אבל לא משהו שרסקיו לא יכול לפתור.
ימי פסגה תמיד מרגשים, זהו סטייג’ המלכה. תחילת הטיפוס בשלוש לפנות בוקר, לפנינו ביצה שיש לחצות. מתי הלולן מצייד אותנו בערדליים מניילון חד פעמי, אנחנו חוצים את הביצה ומתחילים לטפס טיפוס דיי אנכי לאורכו של מפל ארוך. שוב אנחנו ממלמלים מהנסיכה הקסומה: I swear in the name of my father you will reach the top alive
הקצב 200 מטר גובה לשעה. הכל בראש והוא מתעתע, הרבה ups and down. סופרים צעדים, מתרגלים נשימות. כשאנחנו בדאון, ג’ל אנרגיה ותה ג’ינג’ר מוציאים אותנו מהקבר.
בגובה 4800 אנחנו נוחתים על הקרחון האחרון באפריקה ופתאום הכל משתחרר, פרץ של אושר. פורסים את החבל, רתמות, קרמפונים וגרזן, ואנחנו מהלכים על הקרחון כאילו היינו בטיפוס אלפיני קוטופקסי סטייל. עוד אלמנט טכני של חבלים, סכין מסולעת חדה שמאיימת להפיל אותך לקונגו ואנחנו על פסגת המרגריטה שמקבלת אותנו בערפל אינסופי. אחרי הצילומים והריקודים אפשר רק לרדת מחוייכים השלמתי את הטרילוגיה של אפריקה.
הירידה
אחרי הפסגה יש ירידת מתח אלא שבמשחק הזה אתה חייב מאה אחוז ערנות. עם הצניחה בגובה, הערפל התחלף בשלג, השלג בברד והברד בגשם שמוסיף את מימד ההחלקה על הסלעים החלקים.
העיניים כל הזמן על השביל, אי אפשר לעשות שתי פעולות בו זמנית. כבר מזמן בזבזנו את הפסילות שלנו וכל נפילה לבוץ, החלקה מסלע, לוותה במבט זועם והערה סטייל soup natzi (סיינפלד) – No wasinja for you
ואסינג’ה = תודה.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
כמות הפעמים שאמרתי Houston we got a problem הייתה יותר מדי גבוהה. נדרשנו לרדת על התחת, להימתח, להיאחז, לדלג, לנתר ותמיד לחשוב לפני המהלך הבא, מחשבה מלווה תנועה. הדרך הקשוחה גרמה לעזרא לשחרר את המשפט there is no gentle movement in Rwenzori.
הטיפוס לפסגה ממחנה Bujuku ולא ממחנה Elena הגבוה יותר, שם אותנו יום קדימה ובמחנה Kitandara שנמצא על שפת אגם מרהיב בגובה 4023 פגשנו את הזוג שיצאו יום קודם. האחת ממושי, טנזניה. כפר הנמצא בכניסה לקילימנג’רו ולה חברת טיולים לטיפוס לקילי. השניה צעירה קלת רגליים ממנאלי, הודו. מטפסת הרים שהיתה כבר באוורסט ומממנת את עצמה עם 135000 עוקבים באינסטגרם. יופי של דרכים מצאו להם הצעירים להתפרנס.
ביומיים הליכה שנותרו איבדנו עוד 2500 מטר, חצינו עוד פס, עוד ביצות, עוד סולמות ויער במבוק קסום. כבונוס רגע לפני הסוף ראינו סופסופ את הזיקית עם הקרניים האנדמית לשמורת הרוונזורי.
ביציאה מהשמורה נכנסנו לסצינת הכפר, נשים עם מצ’טות חוזרות מהשדה נושאות בננות על הראש, אחרות כורכות על הגב תינוקות מתוקים עם מטריות להגנה מהשמש. עזרא זורק African child are like a chocolate ואנחנו מאשרים.
בטקס הפרידה על הדשא אחרי חלוקת הטיפים במעטפות חומות מהמכולת המקומית, מרגרט וג’וס הפורטריות, התחילו לרקוד משמחה ומאושר. ואז משום מקום, לא היה לי ברור איך גם לחסר לב שכמוני זלגו הדמעות.
