מה קורה כשקיאקיסטית יוצאת לביקור מולדת? היא יוצרת קשר עם קיאקיסטים מקומיים ואיתם היא מתוודעת לארץ אחרת, אורוגוואי שאפשר להגיע אליה רק בחתירה.

נולדתי באורוגואי, והגעתי לישראל כילדה, עולה חדשה. רציתי להיות ישראלית: להתלבש כמו הצברים, להיפטר מהמבטא הדרום אמריקאי והרררייש המתגלגלת. דחקתי הצידה את הזהות האורוגוואית. חמישים שנה אחרי, כשאני מתכננת לבקר באורוגוואי, אני מקווה למצוא חיבורים למי שאני כאדם בוגר ודרכם לבנות קשר חדש לארץ הולדתי. יש באורוגוואי חופי אוקיינוס בתוליים, נהרות שחוצים מרחבים ירוקים ואגמים עם נוף פסטורלי – היה לי ברור שהחיבור המחודש לארץ בה נולדתי יעבור דרך חתירה בקיאקים, פעילות שאני כל כך אוהבת.

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

יומיים חתירה באגם אינדיה מוארטה 

לכזאת קבלת פנים לא ציפיתי. כמאה איש, חלקם בקיאקים ואחרים במחנה האוהלים על החוף, מריעים ומוחאים כפיים – כן, כן, לכבודי. אני עומדת על שפת האגם בבגדי חתירה ליד אוסקר רודריגז, נשיא בית הספר לחתירה של רוצ’ה, שפתח את אירוע החתירה באגם אינדיה מוארטה, במחוז רוצ’ה שבמזרח אורוגוואי. הוא מציג אותי ומספר לכולם את הסיפור שלי: “דבי נולדה באורוגוואי, בגיל עשר עברה עם משפחתה לגור בישראל ומאז חמישים שנה, היא לא דרכה על אדמת אורוגוואי. היא נחתה הבוקר אחרי שלושים שעות טיסה ונסעה כל הדרך לכאן, במיוחד כדי לחתור איתנו באירוע הזה.”

“היא מדברת ספרדית?” שאלו מהקהל כשנרגעו מחיאות הכפיים. “כן, אני מדברת ספרדית, ואני ממש שמחה להיות כאן איתכם”. עניתי במבטא אורוגוואיי, שהפתיע גם אותי. כשיורד החושך אני כבר בקיאק על המים, חותרת, כשהירח המלא מצייר שובל של אור על פני האגם. אני מספרת לחברים שחותרים לצידי שמצאתי את בית הספר לחתירה של רוצ’ה בפייסבוק, וכך נוצר הקשר עם אוסקר. הוא דחה את הפעילות באגם אינדיה מוארטה בשבוע, כך שאצליח להשתתף. בהמשך הדיבורים נרגעים, חותרים בשקט – נשמע רק קצב גריפת המים של המשוטים, וברקע קרקור הצפרדעים. שישה קילומטר של חתירת לילה קסומה.

אינדיה מוארטה אורוגוואי

למחרת אני מתעוררת מוקדם. כשאני יוצאת מהאוהל כולם עדיין ישנים וקר, חמש מעלות צלזיוס. אדים עולים מהאגם וכל נשיפה שלי משחררת הבל. מצידו השני של האגם השמש עומדת לזרוח – זריחה ראשונה שלי באורוגוואי. לאט, לאט המחנה מתעורר. דבר ראשון מדליקים את המדורה כדי להתחמם, אבל בעיקר כדי לחמם מים. לא לקפה, אלא למאטה. המשקה הלאומי באורוגואי. כולם שותים מאטה ומאז הקורונה, לכל אחד יש את המאטה האישי שלו או לכל היותר משפחתי. כל אחד מסתובב עם תרמוס מתחת לבית השחי וביד כוס מאטה עם בומביז’ה, קש מתכת מיוחד.

אוסקר רואה שאין לי מאטה, ומצרף אותי לבועת המאטה המשפחתית שלו. כשאני אומרת בנימוס תודה בפעם השלישית, הוא מוזג אבל מסביר לי שהמנהג הוא שכשאומרים תודה, זה סימן שאני לא רוצה עוד מאטה. פאולה שישבה ממול, אומרת: “באמת היה לי מוזר שהיא אומרת תודה ואתה ממשיך למזוג לה”. אני נזכרת בסיפור של סבתא שלי, שכשרק הגיעה לאורוגוואי במאה הקודמת, הייתה בסיטואציה דומה ולא הבינה למה אחרי שאמרה תודה הפסיקו להעביר לה את כוס המאטה – מסתבר שהמסורת ארוכת השנים עדיין קיימת.

מאטה חתירה אורוגוואי

בינתיים השמש מתקדמת במסלולה בשמים ומחממת לנו את היום. החברים מתחילים להיכנס למים על הקיאקים. השמיים בהירים ללא עננים, עשב ירוק על גדות האגם, ופרות מלחכות אותו בנחת. תמונה פסטורלית שתלווה אותנו כל היום במהלך שניים עשר קילומטרים של חתירה באגם, עד לסכר וחזרה. אחלה דרך להתחיל את החיבור המחודש שלי לאורוגוואי.   

קאבו פולוניו – שבילים בגן עדן

היעד הבא שלי באורוגוואי היא העיירה קאבו פולוניו. עיירה קטנה סביב מגדלור, הממוקמת בתוך שמורת טבע על שפת האוקיינוס האטלנטי. אין כאן כבישים, רק שבילי חול. הכניסה עם רכבים פרטיים אסורה. הדרך היחידה להגיע אליה היא במשאיות ארבע על ארבע עם גלגלי ענק, שמצליחות לעבור דרך הדיונות והנחלים הנשפכים לים. אין אספקת חשמל לבתים. מדי פעם נגמרים המים וצריך לחכות עד שהמשאבה שמופעלת בגנרטור, תעלה את המים למיכל שעל גג המבנה. 

קאבו פולוניו אורוגוואי

בשביל המרכזי של העיירה יש כמה הוסטלים ומסעדות – חלקם הגדול סגורים עכשיו וכנראה יפתחו בקיץ. המבנים פשוטים אבל שמחים – צבועים בהמון צבעים, עם ציורים וכתובות שכאילו השתמרו כאן מפסטיבל היפי של שנות השישים. ליד אחת המסעדות אני נעמדת בהתרגשות. בכתובות שעל הקיר מצוטט פזמון השיר הכי מושמע אצלי בפלייליסט. מהתקליט של חואן מנואל סראט, היחיד ששרד את העלייה שלי לארץ ואת ההתכחשות שלי לשפה הספרדית: “Caminante no hay camino, se hace camino al andar“, בתרגום חופשי: “הלך, הדרך אינה קיימת, אלא נוצרת תוך כדי הליכה”. 

קאבו פולוניו אורוגוואי

למחרת, בהליכה הארוכה לאורך החוף, אזכר בחלק האחר של הפזמון: “הלך, העיקבות שלך, הן הדרך, ותו לא”. הלכתי כעשרה קילומטרים צפונה. חלק מהדרך על קן החוף, ומדי פעם הלובן והרכות של הדיונות מפתה אותי לטפס ולצעוד עליהן ולהביט על קו החוף מלמעלה. במשך כל היום לא פגשתי נפש חיה, פרט לשחפים ועיטים שחלפו מעלי. בדרך חזרה, אני רואה עקבות – תוהה אם אלו העקבות שהשארתי בהלוך – מכניסה את כף הרגל היחפה – בול, כמו הנעל של סינדרלה. באמת הרגשתי כמו באגדות – בצד אחד האוקיינוס העצום, בצד שני מרחבים אינסופיים של דיונות לבנות, ולכל כיוון שאני מביטה קילומטרים של חוף – רק אני והטבע. ככה שלושה ימים יצרתי לי שבילים בגן עדן. 

חתירה אורוגוואי

קאבו פולוניו – זאבת ים זקנה

בערב האחרון שלי בקאבו פולוניו, מריאלה בעלת האכסניה, טופחת על הראש ואומרת: “אוי, איך שכחתי, יש לי קיאק ורציתי להציע לך לחתור בו”. אני שומעת קיאק ומתלהבת – אין בעיה, עדיין לא מאוחר, אפשר מחר מוקדם בבוקר. בשבע בבוקר אני מתייצבת. וושינגטון, אח של מריאלה עדיין אפוף שינה מתפלא שאני כבר על בגדי חתירה. נכנס למחסן ויוצא עם קיאק פלסטיק סיט-און-טופ. שונה ממה שאני רגילה, אבל היי, זה קיאק. וושינגטון קושר את המשוט לקיאק, וכהוראת בטיחות אומר: “מה שלא יהיה, אל תעזבי את המשוט”. בבוקר זה הרוח חלשה והגלים לא נראים מאיימים. מכניסה את הקיאק למים ברווח שבין סלעי החוף, מתיישבת על הקיאק בזמן שוושינגטון מנופף לשלום ואני יוצאת לדרך.

פעם ראשונה חותרת באוקיינוס האטלנטי ואני מתקדמת בחשש. בים הפתוח הגלים גבוהים ממה שהיה נדמה לי כשעמדתי על החוף. אני מסתכלת אחורה, וושינגטון כבר לא שם. זו אני והאוקיינוס. מפנה את חרטום הקיאק לכוון האופק. הקיאק מרגיש יציב מול הגלים ואני חותרת בביטחון קדימה. רסס הגלים ניתז על הפנים. איזו הרגשה נפלאה! פתאום אני מבחינה באי. רגע, זה האי של אריות הים, זה שראיתי במשקפת מהמגדלור. בספרדית הם נקראים זאבי-ים, ולאי הם קוראים אי הזאבונים – Isla de los Lobitos. זה לא מאד רחוק, קילומטר אולי שניים. אפשר להגיע לשם? אני חוככת בדעתי אולי לחזור לשאול את וושינגטון. ואם הוא יגיד שאסור? אני מביטה לכוון האי, וברור לי שאין דבר שימנע ממני להגיע אליו. מפנה אליו את הקיאק, וחותרת אליו בנחישות. 

אריה ים אורוגוואי

כמה מאות מטרים מהאי, מקבל את פני אריה ים חמוד – שוחה מולי, מוציא את הראש מהמים ומסתכל עלי. “היי חמוד”, אני קוראת אליו בהתלהבות וממשיכה לחתור. לקראתי באים החברים שלו, חבורה של כחמישה אריות ים צעירים, מוציאים את הראשים שלהם מהמים ומסתכלים עלי בסקרנות. אני מדמיינת אותם שואלים את עצמם: מה זה היצור המוזר הזה שבא לבקר אותנו? אני מברכת גם אותם בקול רם.

ממשיכה להתקרב לאי, ואז אני קולטת שכל הסלעים באי וסביבו מכוסים באריות ים – מאות מהם. מעליהם חגים המוני שחפים. אני לא מאמינה למזלי הטוב שזימן אותי לסיטואציה הזו. האי מגן עלי מגלי האוקיינוס ואני חותרת בין הסלעים. אריות הים בסלעים הקרובים מסתכלים עלי, אחרים שוחים לצידי, בודקים אותי מקרוב, מסתכלים לי ישר בעיניים. חלקם כאילו מחייכים, הגדולים יותר עם שפם, נראים מאיימים. 

אני מבלה שם כחצי שעה, לא מצליחה להיפרד. כשאני רואה שמצדי האי, הים מתחיל לעלות, אני מבינה שאין ברירה, צריך לחזור. אני עוזבת את ההגנה של האי ומרגישה את הגלים מתחת לקיאק. באופן אינסטינקטיבי אני עולה עליהם וגולשת איתם עד לחוף. שם מחכה וושינגטון עם חיוך רחב וקורא אלי :”איזה זאבת ים זקנה” לפני שאני מספיקה להיעלב, הוא מסביר: “ככה קוראים אצלנו ליורדי ים מנוסים”. עכשיו אני מוחמאת. יאללה, אימצתי.

אריות ים אורוגוואי

יומיים חתירה בריו נגרו, אורוגוואי

“יש לך תוכניות לסופ”ש? יש חתירה בריו נגרו. יומיים”. יש לי תוכניות מפורטות לכל יום בטיול, אבל עד שאני מסיימת לקרוא את הודעת הוואטסאפ של גונסאלו, אני משנה את התוכניות, וכותבת לו חזרה – “איזה כיף! כן, אני ממש אשמח לחתור בריו נגרו”. ריו נגרו – הנהר השחור, הוא הנהר הכי ארוך באורוגוואי, 750 ק”מ אורכו. הוא מתפתל לרוחב המדינה ונשפך במערב לנהר אורוגוואי, בגבול עם ארגנטינה. 

חתירה בריו נגרו

גונסאלו ומריה-חוסה אוספים אותי ביום שישי. זו פעם ראשונה שאנחנו נפגשים, אבל אני מרגישה שאני פוגשת חברים ותיקים. אנחנו מתכתבים כבר חודשיים, מאז שנוצר הקשר כשחיפשתי קיאקיסטים שאוכל לחתור איתם באורוגוואי. אחרי שלוש שעות נסיעה אנחנו מגיעים לאתר הקמפינג בעיירה מרסדס על שפת הריו נגרו. לאט לאט מגיעים עוד חברים – מזהים אותם לפי הקיאקים הקשורים על גגות הרכבים וקריאות השמחה כשנפגשים. הם באים מכל רחבי אורוגואי. חותרים יחד כבר המון שנים. בכל פעם חבר אחר מארגן פעילות חתירה באזור מגוריו. 

הם כבר יודעים מי אני, גונסאלו סיפר להם שאני מצטרפת. בסבב החיבוקים, הם מגיעים אלי – “אהה, את דבי, נעים מאד”. לאט לאט אני פוגשת אותם: פאבלו, פירו, גרסיאלה וקרלוס, גוסאטבו, עוד פאבלו שמכונה פאבליטו, לורנה ומרסלו שאירגן את החתירה כאן. סך הכל כשלושים חותרות וחותרים שיגיעו עד שנתחיל לחתור למחרת בבוקר. 

בבוקר יוצאים לדרך. חותרים במעלה הנהר נגד הזרם. לשמחתנו הזרם חלש והחברה’ צוחקים, אומרים שהם שיחדו את מפעילי הסכר כדי שיעצרו את הזרימה. מסתבר שלאורך הריו נגרו יש שלושה סכרים, המייצרים חלק גדול מהחשמל של המדינה. מולנו מתקרב במהירות קיאק אולימפי עם כמה צעירים שחותרים כשגבם אלינו. החברים מספרים לי בגאווה שאלו חברי מועדון החתירה של מרסדס. מכאן יצאו החותרים שהגיעו לגמר באולימפיאדת טוקיו. בינתיים מזג האוויר מתחמם. כשעוצרים למנוחה, חלקנו נכנסים לשחות – לרווחתי מספרים לי שבנהרות באורוגוואי אין פיראנות, אנקונדות ועוד מיני חיות רעות שיש במדינות שכנות.

אחרי שבע עשרה קילומטר של חתירה מגיעים לאי חולי גדול באמצע הנהר. שם אנחנו מקימים את האוהלים ללינת הלילה. במרכז המאהל כבר דולקת מדורה – צריך לחמם מים למאטה. בזמן שהמים מתחממים, חברים מתורגלים מתפזרים ברחבי האי וחוזרים עם עוד ענפים גדולים ויבשים, מניחים אותם בערימה גדולה ליד המדורה. שם כבר מונח מנגל בגודל מטר וחצי שמרמז על הבאות. בתזמון מושלם, כשהמחנה עומד, המדורה דולקת והמאטה מוכן, השמש מתחילה לשקוע מעבר לנהר. לא נותר אלא לשבת עם החברים, להתרווח, לשתות מאטה ולהנות מגווני הכתום המופיעים בשמים ומשתקפים במי הנהר. 

ריו נגרו אורוגוואי ארגנטינה

כשהחושך יורד ונעשה קריר, כולם מתקבצים במעגל סביב המדורה. המנגל שהונח במערכה הראשונה, נכנס עכשיו לפעולה. שמים אותו ליד המדורה ומעבירים ממנה גחלים לוהטות אל מתחת לרשת הענקית. מכל הכוונים באים חברים ומניחים נתחי בשר וצ’וריסוס. בצד, על רשת יותר קטנה מניח מנואל גמבות עם גבינה וירקות נוספים – מסתבר שגם לארץ האסאדו הגיעה בשורת הצמחונות. 

בקבוקי יין ובירה יוצאים מהתיקים, כולם מוזגים ואז מישהו מברך את פאבליטו – הוא חוגג יום הולדת. כולם מרימים כוסות וקוראים בשמחה: מזל טוב פאבליטו!! גונסאלו מוזג לי כוס של משקה. “את חייבת לטעום”, הוא אומר, “זה משקה אורוגוואיי טיפוסי – גראפה-מייל”. אם אני חייבת, אז אין ברירה. זה מתוק – חיבור של גראפה עם דבש. דווקא טעים, אבל חזק. טוב שהאוכל כבר מתחיל לצאת מהאש כדי לאזן את האלכוהול שמתחיל לעלות לי לראש.

כשחברים מתחילים לפרוש לאוהלים. אני נשכבת על הגב באנחה של סיפוק. אני מתפעלת מכמות הכוכבים שמכסה את השמים מעלינו. מישהו מצביע על קבוצה של כוכבים: “הנה צלב הדרום”. איזה קטע! זו קונסטלציה שאני לא מכירה – מסתבר שהיא מופיע רק בחצי הדרומי של כדור הארץ. אבחנה זו בשעת לילה מאוחרת, מעוררת בי מחשבות קוסמיות על המרחבים של היקום. אחלה מחשבות לקחת איתי לשנת הלילה.

חתירה בריו נגרו

למחרת בנסיעה חזרה למונטבידאו, כשהקיאקים על גג האוטו, אחלוק עם מריה-חוסה וגונסאלו עוד אבחנה קוסמית מעניינת: נראה שקיאקיסטים במקומות שונים בעולם יוצרים הווי דומה. מגיעים לחופים מבודדים אליהם ניתן להגיע רק בקיאקים. שמחים אחרי פעילות חתירה, יושבים סביב מדורה, אוכלים, שותים, נהנים – רק שכאן זה בספרדית, עם מאטה ועם הרבה יותר בשר. 

סיכום

הבחירה בחתירה בקיאקים באורוגוואי כדרך להתחבר חזרה למחוזות ילדותי התבררה כרעיון מצוין. פגשתי חברים חדשים בכל רחבי אורוגוואי. החברויות התהוו והתחזקו במהלך שעות של חתירה, טיולים, סיפורים, צחוקים, ארוחות ומדורות. דרכם ואיתם התודעתי לנופים ולטבע האורוגוואיי כפי שרק קיאקיסטים מקומיים חווים אותו, באופן בלתי אמצעי, ממש כמו שאני אוהבת. כך הכרתי אורוגוואי אחרת – כזו שאני יכולה להתחבר אליה היום כאדם בוגר. אז כן, חמישים שנה אחרי, מצאתי חיבור חדש לזהות האורוגוואית שנטשתי בילדותי.

מאת: דבי עברי