אורוגוואי – מסע בזמן בעקבות זכרונות ילדות

חמישים שנה מאז שעזבה, חוזרת דבי עברי למחוזות ילדותה למצוא עוגנים לזכרונות העבר באורוגוואי של היום. מסע בזמן

הייתי בת עשר, כשעליתי לארץ עם משפחתי. מאז לא חזרתי לבקר באורוגוואי. היום, חמישים שנה אחרי, כשהטייס מכריז להדק חגורות לפני הנחיתה במונטבידאו, אני מתרגשת, אבל לא משערת את עוצמת החוויה שמחכה לי.

מחלון המטוס רואים מרחבים ירוקים אינסופיים, ומעט מאד נקודות מיושבות. באורוגוואי 3.5 מיליון תושבים על שטח הגדול פי שמונה ממדינת ישראל. 2 מיליון מתוכם גרים במונטבידאו, עיר הבירה. שאר מיליון וחצי התושבים פזורים בדלילות ברחבי המדינה. לצידם, 12 מיליון ראשי בקר דשנים, רועים באחו ומלחכים להנאתם עשב ירוק שאינו נגמר. הדשא שם באמת יותר ירוק. זה הנוף שילווה אותי במהלך חמש שעות נסיעה לפאסו-דה-לוס-טורוס. 

בעקבות סיפורי הילדות של אבא

כל מי שסיפרתי לו על תכניותי לבקר בעיירה פאסו-דה-לוס-טורוס, הרים גבה ואמר בנימוס: “אין שם שום דבר”, “זה באמצע שום מקום”. מעט מאוד אנשים בעולם שמעו על העיירה, ורוב האורוגוואים לא חשבו מעולם לבקר בה. מכל המקומות בעולם, סבא וסבתא שלי החליטו להתמקם ולהקים את משפחתם הקטנה בפאסו-דה-לוס-טורוס. אבי נולד וגדל שם. הוא סיפר חוויות של ילדות פשוטה. לא היה לי ספק שאגיע לפאסו-דה-לוס-טורוס בעיקבות הסיפורים של אבא. 

אני משוטטת ברחובות העיירה לא בטוחה מה אני מחפשת. מגיעה למעבר על פסי הרכבת וקולטת את הבוטקה הנטוש. מבנה קטן מלבנים אדומות ליד פסי הרכבת הישנים. לפניו מתקן גדול מברזל עם הגה. לוקח לי רגע להפנים מה אני רואה ולהזכר בסיפור. כשאבי היה קטן, הוא התחבר עם הגברת שתפקידה היה להוריד ולהרים את המחסום בזמן שעוברת הרכבת . הוא בילה איתה שעות בבוטקה, שהגן עליהם מפני הקור והגשם, ועזר בהפעלת המחסום. אני מסתובבת בהתרגשות סביב המבנה, מסתכלת פנימה דרך החלון, רואה את אח העצים בנוי בפינה. השומר, שניגש אלי בחשד, מתלהב כשאני אומרת לו שבאתי לכאן מישראל. כשאני מספרת לו את הסיפור, הוא מאשר שזהו המעבר היחיד בעיירה, ושהבוטקה אכן שימש את מפעילי המחסום העתיק.

למחרת אני עומדת מול בית ספר ציבורי מספר 109. מתלבטת האם לדפוק בדלת ולבקש להיכנס. עוברי אורח ששאלתי אישרו שזה היה פעם בית הספר לבנים של העיירה. פותחת לי מורה נחמדה. כשאני מספרת לה את הסיפור, היא מתחברת. “באיזה שנים אבא שלך למד כאן?” היא שואלת. “שלושים ושמונה, אולי ארבעים?”. היא פותחת ארון ובו קלסרים עם כריכות ישנות ומורידה ספר מאובק מהמדף העליון.

אנחנו מדפדפות בספר ובו רשימות של תלמידים. אחרי כמה דפים, אני לא מאמינה – חוסה שלוסר. השם של אבא שלי. מסתבר שהוא למד שם בין 1941 ל- 1944. יש שם תמונת מחזור ואני מזהה את אבא, בן עשר, יושב בשורה התחתונה למטה. יש שם את התעודות שלו, עליהן חתום מנהל בית הספר, מר סנטוס. עכשיו זה התור של המורה להתרגש – מסתבר שהמנהל סנטוס היה הסבא של בעלה. איזה צירוף מקרים!

לפני הנסיעה הארוכה חזרה למונטבידאו, אני הולכת להתרענן בנהר הריו נגרו שעובר על יד העיירה. הנהר רחב ויפה. על גדותיו יש אתר קמפינג גדול בצל העצים, בו אפשר להנות מהנוף הפסטורלי. כשאני טובלת במי הנהר, אני חושבת על אבי וסבתי שהיו צועדים שני קילומטר מהבית כדי להגיע לנהר ולהתרחץ בו. הרבה מים זרמו מאז בנהר.

מונטבידאו

בערב אני יושבת בסלון ביתה של בת דודי במונטבידאו. הטלוויזיה דולקת, ואני סקרנית לראות איך נראים שם השידורים. בין שאר החדשות המקומיות, הקריין מספר שמונטבידאו זכתה בתואר תגלית השנה בקטגוריית אתרי התיירות של דרום אמריקה. כפי שאגלה בימים הקרובים, מונטבידאו היא אכן עיר יפהפיה, שממש כיף לטייל בה. יש בה חוף ארוך עם טיילת תוססת, מבנים עתיקים מהתקופה הקולוניאלית, כיכרות מרשימות עם פסלים של גיבורים על סוס – איך לא? אנחנו בדרום אמריקה. פארקים ירוקים והמון מקומות להתענג על מגוון האוכל המקומי.

מונטבידאו שוכנת בדרומה של אורוגוואי, על שפת הריו דה לה פלטה. נהר ברוחב עשרות קילומטרים, שהוא בעצם שפך של כמה נהרות הנאספים אליו מאורוגואי וארגנטינה השכנה. יחד הם נשפכים לאוקיינוס האטלנטי. בזכרונותיי זה ים – מלוח, עם גלים וחוף רחב של חול לבן ודק. ביומי הראשון במונטבידאו, שאלתי מבת דודי את האופנים ויצאתי לרכב לאורך הרמבלה, טיילת מקסימה באורך עשרים קילומטר. הייתי חייבת להבין את הפער הזה בין העובדות לזיכרון – נהר או ים?

אני רוכבת מערבה. כשאני מתקדמת אני קוראת את השלטים עם שמות החופים. פלאיה הונדה – נשמע לי מוכר. מאלווין – את השם הזה אני זוכרת. פלאיה בוסאו – לגמרי מוכר. ואז אני מגיעה לפלאיה פוסיטוס – כאן אני עוצרת – זה החוף שנהגנו לבוא אליו עם המשפחה. מרגישה את ההתרגשות מתפשטת בחלל הבטן. מפרץ גדול, חוף רחב עם חול לבן ודק. וכן, יש גלים, לא כמו באוקיינוס, אבל גלים. אני יורדת לחוף. חייבת לבדוק אם המים מלוחים כפי שאני זוכרת. מורידה נעלים, מתקרבת למים – הם לא מאד קרים. אוספת קצת מים ביד וטועמת. כן! המים מלוחים. נראה שמי האוקיינוס מתערבבים כאן עם מי הנהר, ומידת המליחות שלהם משתנה לפי כיווני הרוח והזרם. נפתרה התעלומה.

בחזרה על הטיילת, אני רעבה. מוצאת מקום שמוכר אמפנדאס – מאפה בצק דק ממולא ב…וואו, הרשימה של סוגי האמפאנדס כאן ממש ארוכה – בשר מסוגים שונים, תרד, דלעת, עוד ירקות, כמה מני דגים, פירות ים, ועוד – כשלושים מיני אמפנדס. אחרי התלבטות קשה, אני מצליחה לבחור שלוש אמפאנדס מסוגים שונים. יושבת מול הים ומתענגת על הטעמים – אפשר לסמן וי על  האמפאנדס ברשימת המאכלים שאני זוכרת וחייבת לאכול באורוגוואי. 

לקינוח אני נכנסת לגלידריה – מתכננת להזמין גלידת ריבת חלב, איך לא? מסתבר שזה לא כזה פשוט, יש כאן חמישה סוגי גלידת דולסה דה לצ’ה: רגיל, עם אגוזים, עם שוקולד, עם חתיכות ביסקוויט, וסופר דולסה דה לצ’ה – כמובן שהלכתי על הסופר, עם תוספת ריבת חלב. על זה לא רשמתי וי – כמעט כל יום אכלתי ריבת חלב באיזושהי צורה – הייתי חייבת לטעום את כל הסוגים.

ביקור בבית ילדותי

רחוב אובליגדו 1004 – הכתובת חקוקה לי בזיכרון – מקום מגורי בעשר שנותיי הראשונות. הדרך מוכרת ולא מוכרת, אבל כשאני מגיעה למקום אני חוזרת בזמן. זה הבית. אותה דלת עם פיתוחי הברזל בחלונות, אותו קיר אלכסוני על פינת הרחוב ובו חלון הסלון שלנו. אני מסתובבת סביב הבית, מסתכלת, נוגעת בקירות, נותנת להווית המקום לחלחל אלי דרך כל החושים ולגעת בזכרונות. ממש ליד, הבית של חברת ילדות שלי, מריה-נואל. דלת הכניסה לביתה בדיוק כפי שזכרתי. במעלה הרחוב הבית של לאורה וממול הבית של ז’אקי. היינו ארבע חברות שגדלנו יחד בשכונה. מעניין מה קורה איתן עכשיו?

בעודי שקועה בזכרונות, מתקרבת אישה וניגשת לפתוח את דלת הכניסה למה שהיה הבית שלי. אני ניגשת אליה. “בואן דיה”- יום טוב, אני קוראת אליה. היא מברכת אותי חזרה. אני מספרת לה שבאתי מישראל חמישים שנה אחרי שעזבתי, ושהבית הזה היה בית ילדותי. היא ממש מתרגשת לשמוע את הסיפור, ושואלת אם ארצה להיכנס לראות את הבית. כמובן שאני רוצה. היא מתנצלת על הבלאגן, אבל אני רואה דרכו את מה שהיה פעם – חדר השינה שלי, של הוריי, הסלון, פינת האוכל, חצר הכביסה. שעה ארוכה אני מסתובבת בין חדרי הבית. כמה זכרונות יש כאן! 

ביציאה, אני שואלת, “יש מצב שבבית השכן גרה אישה בגילי בשם מריה-נואל?” היא עונה כלאחר יד “כן”. מה, באמת? מה הסיכויים? זה היה הבית של הוריה לפני חמישים שנה. כשעזבתי את אורוגוואי התכתבנו, אבל אז ניתק הקשר. ועכשיו היא גרה כאן, ואוכל לראות אותה. אני לא מאמינה. קצב דפיקות הלב שלי מואץ. “היא חברת ילדות שלי” הצלחתי להגיד. אנחנו דופקות בדלת של מריה-נואל. אין תשובה. דופקות שוב. היא לא בבית. תכננתי לחזור.

במהלך ארוחת הצהרים אני מקבלת הודעת ואטסאפ מקבוצה חדשה בשם “חברות מהשכונה”, ובה חברות מריה-נואל, לאורה, וז’אקי. אני בקושי מספיקה לפתוח את הטלפון, וכבר יש כעשר הודעות מעורבבות משלושתן: “שלום חברהההה!!!”, “בדיוק לפני כמה ימים נזכרתי כמה עצובה הייתי כשעזבת”, “איזה שמחה שאת כאן”, “אני זוכרת את המכתב ששלחת מהאוניה אוגוסטוס, שאיתה חצית את האוקיינוס כשעזבת”, “איזה כיף יהיה אם נוכל להיפגש”, “אף פעם לא חשבתי שנוכל להיפגש שוב, כמה קסום!!!”. זה באמת קסום. בחלומות הכי טובים שלי לא האמנתי שאצליח למצוא אותן. בעלת הבית שבו גרתי, פגשה את מריה-נואל, שכנתה, וסיפרה שבאתי לביקור. היא נתנה למריה-נואל את מספר הטלפון שלי, שבמקרה השארתי לה כשנפרדנו. מריה-נואל, שנמצאת בקשר עם לאורה וז’אקי סיפרה להן ויצרה את הקבוצה. 

נפגשנו כמובן. התחבקנו. קשה לתאר כמה התרגשנו. הסתכלתי עליהן, נשים בגילי, אבל דרכן יכולתי לראות את הילדות בנות העשר שעזבתי לפני חמישים שנה. העלנו זכרונות, דברים שרק אנחנו חולקות. השלמנו פערים. הן סיפרו על שנות הדיקטטורה הצבאית שהחלה כשנה אחרי שעזבתי ונמשכה שתים עשרה שנים – ידעתי, אבל לא הבנתי את המשמעות של התבגרות בתוך מציאות של פחד ואיומים. סיפרתי להן על החיים בישראל. דיברנו על מה עבר על כל אחת מאז שנפרדנו, איפה אנחנו היום. משפחה, ילדים, עבודה – חיים שלמים. היה חיבור מדהים. כאילו שלא נפרדנו לחמישים שנה. 

סיכום

שלושה שבועות אחרי הנחיתה באורוגוואי, אני על המטוס בדרך חזרה לארץ, מנסה לעכל את כל החוויות. תוך כדי התחקות אחר הזיכרונות גיליתי מדינה נהדרת. מרחבי טבע שלא נגמרים. עיירות עם אווירה קולוניאלית רגועה. כפרים ציוריים. חופי אוקיינוס בתוליים. עיר בירה תוססת. אוכל נהדר. ובעיקר אנשים מקסימים, שדרכם ואיתם התחברתי חזרה לארץ הולדתי. הרגשתי בבית.

מאת: דבי עברי