צליחת הכנרת היא ארוע השחיה העממי הגדול בישראל. השנה מתקיימת הצליחה בפעם ה-67. הפעם גם אני באתי, עמדתי בפקק, שחיתי, חזרתי, וכעת אספר לכם איך היה.
התארגנות לצליחת הכנרת
מאז שהתחלתי לעסוק בשחיה, צליחת הכנרת עמדה לעיני רוחי כיעד נשגב. בתחילת דרכי – יעד בלתי ניתן להשגה, שכן 1,500 מטר נראה כאינסוף למי שבקושי מצליח לסיים בריכה. בהמשך הדבר נראה לי כיעד אפשרי ונחשק. לכן כששמעתי על פתיחת ההרשמה נרשמתי מיד ללא היסוס.
בשביל להכין את עצמי לאתגר של צליחת הכנרת, נרשמתי לקורס שחיה במים פתוחים בעולם המים של אורי סלע וזאת הייתה עבורי קפיצת מדרגה גדולה מאוד. ההתמודדות עם הגלים, המים המלוחים, ומעל הכל כנראה, עם המרחב העצום של הים היוו חוויה גדולה, ועם היד על הלב גם מפחידה ומלחיצה. עד כדי כך שבתחילת כל שיעור, ברגע שרגליי הפסיקו להרגיש את הקרקע, קפאתי לכמה דקות טובות של ציפה על המצוף, אחוז אימה, שרק במאמץ השתחררתי ממנה בהמשך האימון. אבל קשה באימונים, קל בקרב, נכון? אני שמח לדווח שהחוויה בכנרת אכן הייתה הרבה יותר רגועה, לפחות מבחינת השחיה עצמה.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
ביחד עם אלפי אנשים
בבוקר של שבת צעדתי לעבר מתחם המשחה כאשר בגד ים לגופי, ומצוף, משקפת ואי-אלו דברים שהתכוונתי לשים בשמירת חפצים. אבל לפני זה, הייתי צריך להגיע עד לנקודה זו, וזה לא היה פשוט. כי איתי גם אלפי אנשים אחרים רצו להגיע לאותה הנקודה, דרך שני כבישים צרים. הכוונת המשטרה שהייתה במקום לא ממש עזרה לפתור את הבעיה שנוצרה. כ-5 קילומטר לפני ההגעה לחוף הצמח התנועה נעצרה. הסתכלתי ברגשות מעורבים של סלידה וקנאה בנהגים בעלי עודף 4×4 וחוסר מצפון שעקפו את הפקק דרך כבישי עפר ובינתיים ניצלתי את הזמן בשביל להחליף לבגד ים. בהמשך למדתי שקבוצה של כ-40 אנשים שהיו תקועים בפקק יחד איתי פספסו את האוטובוס האחרון למקצה הארוך של 3 ק”מ – אכזבה קשה.
מהי צליחת הכנרת?
ישנם שני מקצים, אחד של 1.5 ק”מ והשני של 3 ק”מ. שניהם מסיימים את השחיה באותו מקום בחוף הצמח. זה גם המקום ממנו יוצאות ההסעות אל נקודות הזינוק. ליד הכניסה למים ישנן עמדות מחשב וכל מי שנכנס למים מראה צמיד עם ברקוד, שנסרק בהזדמנות זו ושוב ביציאה מהמים. שמעתי מישהו בתור מספר לחבריו שמי שהברקוד שלו לא נסרק ביציאה, מארגנים משלחת חיפוש אחריו על חשבונו.
בכניסתי למתחם נתקלתי בזרם נגדי של אנשים, מדליה לצווארם ושקית שוקו בידם והם המסיימים הטריים, שנראו מרוצים. עקבתי אחרי השלטים עד לשמירת החפצים, שם כל אחד קיבל שקית זבל ענקית שבתוכה היה אמור לשים את חפציו. המארגנים ביקשו להמעיט במספר הדברים, אבל ראיתי לא מעט אנשים, שדחסו לתוך השקית כמה שקי שינה, אוהל שלישייה, גזיה וגיטרה (טוב, אולי לא, אבל הרבה מאוד דברים על בטוח).
מדבקה עם מספר הודבקה אז על השקית, שנשתלה בערוגות מסודרות יחד עם אחיותיה, ונתבקשתי לרשום את המספר גם על היד שלי, עם טוש. גם אחרי כמה מקלחות המספר עדיין רשום לי על היד (טיפ: תביאו אתכם עט). לאחר שנפטרתי מחפציי כולל לצערי מהמשקפיים שלי, התקדמתי לכיוון האוטובוס. לפי דרישת המארגנים, חבשתי מסיכה, והחזקתי בידי תעודת חיסון מודפסת, אבל הייתי בין יחידי הסגולה, והאישור לא נבדק בעליה על האוטובוס.
גם הבחור שישבתי לידו השתתף במשחה הכנרת בפעם הראשונה בחייו. גם הוא למד במסגרת, אבל זו המתחרה. הגענו למסקנה שאם יהיה קשה, תמיד אפשר לעבור לשחיית חזה, וכאן נגמרה השיחה שלנו, כי הגענו. ירידה אל החוף, אני עם הכפכפים השטוחים שלי, מאוד מרוצה מעצמי, שברגע האחרון שם אותם בתא החפצים של המצוף, סרקנו את הברקוד והנה נכנסים. אני שם לב לגיוון אדיר בציבור השוחים, דבר שלא דומה לקהל הרצים במרוצים, שלרוב הומוגני הרבה יותר. יש פה משפחות עם ילדים די קטנים, יש אנשים מאוד מבוגרים, יש קבוצות גדולות, יש אנשים ספורטיביים ונחושים מאוד, כאלה עם שעון גארמין על היד – יש הכל מהכל.
בתוך מי הכנרת
המים מגיעים למותניים, אפשר להתחיל לשחות. אני רואה במרחק של כ-200 מטרים ממני מתנפח צהוב בצורה של אצבע המצביעה אל השמיים – מתנפחים אלה מסמנים את המסלול, אז אני מכוון אליו. מפעיל את השעון ומתחיל לשחות, ודי מהר מבין, שהמצוף שלי לא מהודק מספיק, ותיכף הולך לברוח לי. תוך מאמץ לא מבוטל אני מצליח לסדר אותו, ומתחיל בשחיה איטית ומדודה, כפי שלימדו אותי.
אבל זאת התאוריה. למעשה אני מוקף בכמות אדירה של אנשים ששוחים כל אחד לכיוון שלו, אבל הרוב, כך נדמה לי, באלכסון ממני, כך שאני כל הזמן נתקל במישהו. זה קצת מלחיץ, אז אני עובר לשחיית חזה, ומנסה להתרחק קצת מהקהל. כן, ככה יותר טוב. עדיין לחוץ קצת, לכן שוחה לרוב חתירה, אבל מדי פעם עובר לחזה, ובמהרה אני ליד האצבע הצהובה והרפסודה הצמודה אליה. למעשה זהו רציף צף שכולו מלא אנשים, שלמראית העין לא ממהרים להמשיך בשחיה אלא יושבים או עומדים על הרפסודה כאילו באו למסיבה. הרפסודה מלאה עד אפס מקום, אבל אפשר להחזיק בה ולנוח קצת. ממנה רואים את המצוף הצהוב הבא, וכך אני שוחה ממצוף למצוף תוך מנוחה ליד, אבל לא על הרפסודות. כל הרפסודות, לא רק הראשונה, מלאות באנשים, וגם בקרבתן יש לא מעט תנועה נכנסת ויוצאת, ובשלב מסוים נופל אצלי האסימון – יש לי מצוף משלי, אני לא צריך בכלל להתקרב לרפסודות אם אני רוצה לנוח! מאותו רגע התחלתי לעקוף את הרפסודות – והמוני האנשים שהתגודדו סביבן – בקשת רחבה.
זה נחמד, אבל בינתיים אני מתמודד עם קושי נוסף: הניווט. בקורס המים הפתוחים הייתי עסוק מדי בלהיות לחוץ, אז את הכישור הזה עדיין לא רכשתי. בבריכה הוא לא היה נחוץ. למעשה, כששחיתי בבריכה, הייתי בטוח שאני תמיד וללא מאמץ שוחה בקו ישר. מסתבר שזה ממש לא המצב – תפסתי את עצמי מסתובב ימינה עם כל תנועה שעשיתי, אז התחלתי לתקן שמאלה במתכוון. עדיין, נאלצתי כל כמה תנועות לעבור לשחיית חזה, רק בשביל תיקון כיוון.
הסיום
כך זה נמשך, כשכל רפסודה שאני עובר מקרבת אותי לסיום, עד שהתחלתי לשמוע את המוזיקה מהמתחם בחוף צמח, ואז עברתי את הרפסודה האחרונה, ואז התחלתי לראות עשבים גבוהים במיוחד בוקעים ממעמקי המים העכורים, ולהרגיש ריח לא נעים במיוחד של המים, והנה בפעם הבאה שאני מרים את הראש בשביל תיקון הכיוון אני רואה לידי שתי נשים, מדברות אחת עם השניה, תוך שהן עומדות במים ואז הבנתי שהגעתי. הליכה קצרה על האבנים החדות, סריקת ברקוד נוספת ואני במתחם הסיום. האנשים מסתובבים עם מדליות ושקיות שוקו, אבל נראה ששני הפריטים נגמרו קצת לפני הגעתי. בכל מקרה, השמש מחממת אחרי המים הקרירים, הלהקה מנגנת קאברים מאביב גפן ועד Sweet Home Alabama, וקיבלתי את הדברים שלי חזרה, אז אין תלונות!
בצאתי מהמים ראיתי שתי נשים צועדות לידי, בוחרות בקפידה דרך בין האבנים החדות. “נו”, אמרה אחת, “שנה הבאה נרשמות למקצה הארוך?” “בוודאי, איזו שאלה!” – ענתה השניה. ואם היו שואלים אותי, הייתי נותן את אותה התשובה. בוודאי, איזו שאלה. רק לצאת מהבית חצי שעה קודם.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של אאוטפאנל
מאת: דימטרי רובינשטיין
צילום: אורי סלע
