סיפורי סיני: ג’בל נעג’ה עם חמד

תמיד אני חושש מהחזרה לשגרה, אחרי שיוט במרחבי החוויה בטבע. מה אגיד לכל אותם דורשי שלום, שמתוך יצר אינפורמטיבי/רכילותי גרידא שואלים: איך היה? בחייכם, בא לי להגיד: לכו אתם, העמיסו תרמיל על שכם, הזיעו קצת, חזרו עם שריטות על מרפקים וברכיים, שיספרו את הסיפור ביתר עוצמה מכל מילה או צילום. לרוב אני מעדיף לשמור בסוד את הסיפור, כמו זה שקרה לי עם ילד בדואי בן תשע משבט הג’בלייה.

פגשנו את חמד 

בבוסתן של ואדי אבו טווטה. תכננו באותו יום לעלות ולשוטט באזור הנקרא על המפה ג’בל נעג’ה. הצעתי לו להצטרף אלינו והוא קיבל על עצמו את תפקיד הדליל (המדריך), על אף שלא לזה התכוונתי.

יצאנו לדרך, חמד מוביל ואנו בעקבותיו. כל פעם שהחלטנו לנוח, ראיתי שבוער לו להמשיך לנוע. הוא לא יכול היה לשבת בשקט. אחרי שנראה היה לו, שנחנו מספיק היה אומר/שואל: יללה נמשי (נלך)? הייתי משיב לו: עוד מעט, עייפים אנחנו, כל השבוע הולכים. הגענו למעלה ובחרנו מבין הפסגות הרבות המזדקרות מעל הפארשים, פסגה אחת, שנראתה לנו הולמת למנוחת השבת.

ג’בל נעג’ה הוא בעצם שטח רחב ידיים, מעין זווית חדה בין ואדי תלה הגדול לואדי טלח. אין פסגה אחת שבולטת במיוחד אלא הרבה פסגות וביניהן פארשים- עמקים קטנים וקסומים היוצרים מבוך אדיר, שאין לו התחלה ואין לו סוף.

בכל זאת היה לי יעד והסתבר שיעד זה מצא חן בעיני חמד- להגיע לקצה הרכס של ג’בל נעג’ה ומשם להשקיף מטה למפגש הנחלים תלעה וטלח, כמו בימי קדם, שרצו להגיע לקצה העולם, שמשם הלאה אין המשך ואם ממשיכים פשוט נופלים לתהום.

אז אמרתי לחמד: יללה נמשי? 

לקחנו רק משקפת ומצלמה, השארנו את החבר’ה בסטלבט של שבת ויצאנו לדרך. עכשיו זכיתי לראות את חמד האמיתי, איש הרים קטן ברמ”ח איבריו, חושים מחודדים של שיווי משקל וזריזות, כושר גופני טבעי, מן זרימה שופעת בינו לבין הסלע. את כל הדרך, עד לקצה הרכס, עשינו בריצה קלה, בעליות וירידות, בניתורים, קפיצות וטיפוסים קלים על צלעות הפסגות.

הוא היה לבוש בג’לביה קרועה ודהויה ונעל סנדלי פלסטיק שבקושי החזיקו את כפות רגליו הזעירות אך בין כה וכה, רגליו בקושי נגעו בקרקע. עד שרגל אחת הייתה נוחתת, השנייה הייתה נוגעת והראשונה כבר מורמת לצעד הבא. הוא התווה את דרכו במבוך ומדי פעם היה מביט לאחוריו לוודא שאני עדיין איתו. פעם אחת בדרך הוא קבע מנוחה קצרה בצלו של סלע אחד, פשוט החליק אל תוך הצל, כאילו שזה ברור שכאן המקום הטבעי והנכון להסדיר את הנשימה. חיוך קטן גילה לי עד כמה הוא מבסוט.

הגענו לקצה הרכס וישבנו לספוג ולקלוט את הסובב אותנו. חמד התלהב כל כך מהמשקפת והשקיף דרכה שעה ארוכה.

בדרך חזרה הוא הוביל אותנו לנקודת מים חבויה ורווינו את צמאונינו וכשהגענו חזרה ליתר החבורה, היה לנו סוד משותף, שגם לו רצינו, לא יכולנו בעצם לגלותו לאיש. כשנפרדנו למחרת, נתתי לחמד את האולר שלי במתנה והוא זרח מאוזן לאוזן אך אני קיבלתי במתנה ממנו דבר גדול כל כך, שלא יכולתי לשאתו בתרמילי וזה ריחף מעליי כל הדרך חזרה ארצה ושמור עמדי מאז. למדתי ממנו, מילד בן תשע, יליד ותושב ההרים שבמדבר, עד כמה טבעית יכולה להיות התנועתיות בשטח, עד כמה קלה ולא מאומצת. אף פעם לא אוכל לנוע כמוהו אך אני רואה את זה לנגד עיניי תמיד. אולי אמצא את זה אצל אחד מצאצאיי הצעירים ואדע, שמשהו מהשאיפה הזאת עברה הלאה.

אני אמרתי לו ששמי נימר, נמר בערבית, מפני שפעם, כשלמדתי ערבית נתנו לכולם שמות ולי הדביקו את השם היומרני הזה. יודע אני, שהנמר האמיתי בינינו הוא חמד.

אחרית דבר קצת עצוב

את הסיפור הקצר לעיל כתבתי עם שובי מאותו טיול באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת. שנים רבות לאחר טיול זה, ירדתי עם המשפחה ל”הר הגבוה”, מעל סנטה בסיני. לקחתי את התמונה של חמד והמשקפת ושאלתי עליו, על הילד המיוחד שפגשתי בבוסתן של האבו טווטה. כשפרקנו את הציוד בסוף הטיול, במתחם של השייח מוסא בכפר, ניגש אליי בדואי כפוף ומצומק, צולע על רגלו ואמר שהוא הוא חמד. לא האמנתי למראה עיניי. עמד לפניי אדם שבור, עיניו כבויות, מבטו חלול. שאלתי את איברהים, הדליל שהלך איתנו והוא סיפר שככה חזר חמד מתקופת שירות כפויה בצבא המצרי. ליבי נחמץ. לאן נעלם נמר ההרים? איזה טרגדיה אנושית מיותרת. אני תמיד אזכור את הילד שפגשתי אז, עם ניצוץ, ברק וחיוך שובה לב. הגורל לעיתים אכזר.

מאת: חנינא קליא

חנינא – חי ונושם בגליל. מזקני השבט של של קהילת הטיפוס הישראלית ומדריך טיפוס למחיתו. למד ללכת על סלקליין בגיל 55 ומשתמש בזה ובטיפוס על עצים, ככלים להעצמה אישית, בעבודתו בחינוך מיוחד ומסגרות טיפוליות.