“אדם בים!” אני זועק בלחש לתוכי. קריאת תיגר חד משמעית זו היא שכעת תעורר, תדרבן ובעיקר תכניס אותי לפרופורציות, כי הרי אדם בלב ים הוא מחזה שלא מתיישב בסך המחשבות והשכל הישר. זה לא המקום הטבעי שלך. “מה לך כאן יא הלך? צא אל היבשה ומיד, ותהיה עם ההולכים על שתיים.” ילחש קול פנימי.
כתב: עודד רהב
צילומים: שארל רוריץ’ (דרום אפריקה)
המחבר על סירת הגומי, יחד עם צוות הסירה והשחיינים בסיום המשחה
מתגרים בנפטון
בכל זאת תישאר בים, וכנראה שתצלח אותו, ובתנאי שתשכיל ותסכים לקבל עליך את עולו וחוקיו- חוקים פשוטים וברורים שאינם משתמעים לשני פנים. הקריאה “אדם בים” שמורה למפליגים בים, ונזעקת כאשר אדם נופל בשגגה מהסירה ויש לפעול מידית להצילו. איתה אני פוצח כל שחייה בים.
משחר ההיסטוריה, היו ועדיין אלה שמהלכים על הקצה ומתגרים בנפטון ובפוסידון בניסיונם לצלוח את הזמן בים ואת הים. לאחרונה נתקלתי בכך שוב, על בשרי, במשחה לו הייתי שותף.
הקיאק מתווה את הכיוון. ברקע- ספינת האם
The Great Shark Swim
דרום אפריקה, ה- 2 בדצמבר, 2017. משחה הכרישים הצטרף כפרוייקט נוסף במסגרת “שוחים למען מטרה” אותו אנו, קבוצה קטנה של חברים, מובילים משנת 2013. הרעיון של המשחה האחרון בסדרה הזו נולד ביולי 2017, חודשיים אחרי ששחינו יחד באוקיינוס השקט.
המטרה – העלאת המודעות לצייד כרישים, בדגש על הקטל המתרחש באוקיינוס ההודי.
הדרך– קבוצה של 21 שחיינים: 16 מדרום אפריקה, 1 מספרד ו 4 מישראל, תשחה במהלך 12-14 שעות רצופות, תוך ניסיון “לרכב” ולהינות מהיתרון של זרם האגאלס (Agulahs) המהיר ועל ידי כך אף לנסות לגמוע מרחק של 100 ק”מ ולקבוע שיא עולם למשחה המהיר ביותר.
המשחה הנו חלק מקמפיין משותף הכולל אנשי איכות סביבה וגופי שמירת טבע דרום אפריקאים, רשתות שידור ואנשי מפתח בתחום הקיימות, והכל כדי להסב את תשומת הלב למתרחש בים ולעודד חקיקת חוקים להגנה על כרישים.
השיטה – לשחות. לשחות ולשחות, עמוק בלב ים, 30 ק”מ מזרחית לקו החוף, ולשתף עם הקהילות עמן אנו בקשר בעולם.
פבלו הספרדי, טרוור ואנדריו הדרום אפריקאים, ברקע- סירה #2 וצוותה
תכנון משחה הכרישים
תכנון שחייה בים, יהיה המשחה קצר או ארוך, מעגלי או חד כיווני, צמוד לחוף או מרוחק ממנו, מחייב תשומת לב ותכנון. על אחת כמה וכמה במשחה בו אתה נפגש עם צוות זר שאינך מכיר כלל ועמו עליך לצלוח את המשימה הקרובה. זה לכשעצמו מעלה את האדרנלין, ומחייב ריכוז וגמישות מחשבתית. מרגע שהוחלט מתווה המשחה התחיל מסע גיוס הצוות והוא כלל:
- ספינת-אם: סקיפרית, צוות רפואי ואוקיינוגרפים. מטרתם לזהות מבעוד מועד את מיקום הזרם המהיר, לזהות מיקום כרישים, מדוזות וכל דבר שעלול לעכב אותנו. בנוסף, להוות נקודת פינוי למקרה פציעה של מי מהשחיינים או הצוות, להיות בקשר עם יחידת חילוץ בחוף, לקבל ולהעביר דיווחי מזג אוויר ועוד.
- 4 קיאקים לליווי צמודים: נקודת ההנחה היא כי נשחה בשתי קבוצות- האחת מהירה והשניה מהירה יותר (הומור של אלה מהים. אני דווקא מעדיף את האיטיים והאיטיים יותר. הם פוגשים יותר בדרכם). לכל דבוקה יהיה קיאק מוביל, ממנו משתרך חבל שקוע במים שיתווה כיוון לשחיין, וקיאק מאסף. לקיאקיסט עבודה לא קלה – שמירת כיוון ומהירות, קשר עין עם השחיינים והבנה של הקצב ומצב הרוח.
- 2 סירות גומי: בכל סירה 10 שחיינים+ 2 אנשי צוות. הסירות תלוונה אותנו כל מהלך השחייה, בהן יהיה המזון, השתייה, והביגוד היבש. הן שתובילנה אותנו לנקודת ההתחלה ועמן נחזור לחוף.
חבל החיים אל מול חבל הצריבה- כבל הקיאק מנחה כיוון לשחיין. מדוזה פורטוגזית בעלת “רגל” צורבת אחת בדרכה אלינו..
האוקיינוס ההודי
טמפרטורת המים 22 מעלות. כבר לא חמים ונעים אלא נוטה לקריר. על אחת כמה וכמה למי שמגיע מארץ חמה עם ים שהטמפרטורה שלו טרם ירדה מ 24 מעלות, מה שאומר שהגוף לא עשה איקלום לקור והוא כבר יעשה זאת רק במשחה. על זה יש להוסיף את העובדה כי אני אדם רזה ולכך השלכות בשהייה ממושכת בקור. כשקר אז קר, ולא משנה מה תעשה- את הים סביבך לא תצליח לחמם. נותר לסמוך על הנחישות, המיקוד, התזונה הנכונה וההקשבה לגוף.
מעבר לכך יש את הנעלמים והקבועים שבים: הגלים הקטנים שמשפריצים פתאום מכיוון לא צפוי, הסוול (swell), כמעט שני מטרים גובהו, שמאפשר לך פעם להיות למעלה ופעם למטה, השמש שהיתה אמורה להאיר ולחמם אך נותרה עמוק מתחת לשמיכת עננים וכך יצא כי טמפרטורת המים הינה כמו טמפרטורת החוץ. ככה זה, טבע.
אך כל זה מתגמד אל מול התחושה שלא ניתן לתארה בשום צורה, לא במילים ולא בתמונה- רגע ההגעה לנקודת הזינוק, והקפיצה מהסירה אל המים.
ספלאש! מצולות! כחול עמוק. אין סוף. פלא. לאן שהעין תסתכל, מעל ומתחת למים, שמיים ומים. דממה.
פה ושם קרן אור חודרת את מעטה השכבה העליונה ואתה מנסה לעקוב אחריה לעומק. אין לך סיכוי. זה עמוק ורחוק ומעורר התפעמות ומעלה את הדופק ואת התחושה הזו של “הנה, זה קורה. אני פה! אני חי! זהו, שוחים! אדם בים!!!”
מדוזה נשלפת מהמים. “רגל” הצריבה הזו יכולה להתארך עד 8 מטר מרגע שנגעת בה
כרישים ומדוזות וסוף
03:30 לפנות בוקר, מעמיסים את הסירות על חוף נידח דרומית לעיר Durban, דוחפים אותן מול גלי החוף של האוקיינוס ומתחילים מירוץ נגד הזמן, להספיק את מלוא שעות האור. כמה מאות מטרים בתוך ההפלגה ואני מזהה אותם- סנפירי גב של שני כרישים. הם פה! מרגש. בהמשך לצערי כבר לא ניתקל בהם. הנה עוד הוכחה כי אנו לא מעניינים אותם. אחרי שעה ומשהו של הפלגה קופצים למים, שוחים ומתרכזים בשחייה בזוגות. גלים ורוח שמתחלפים לשקט ורוגע. שומרים על דופק וקצב נוח. אחרי 40 דקות עוצרים. שותים מים, אוכלים תמר. 3 דקות, לא יותר. ממשיכים. אחרי ההפסקה שוב קר אבל חיש מהר שוכחים.
שוחים, מחפשים את החבל של הקיאק, מתקדמים, מתמקדים. אחרי 40 דקות עוד הפסקה: שתייה, ביסקוויט אנרגיה וג’ל, שואלים אחד את השני מה נשמע, זורקים בדיחה וקדימה, ממשיכים. שוחים. אחרי שש הפסקות נמאס לי מהאוכל הזה. די, רוצה משהו אחר, אמיתי. בינתיים ארבעה שחיינים פונו לסירה בעקבות בחילות, כולל דאנקן הדרום אפריקאי, ששרוע בסירה בתנוחת קרוקודיל. לפתע הוא נע ופותח קופסה של תפוחי אדמה מבושלים. אושר גדול! פוסידון שמע את בקשתי (שהיתה בעברית!). הדברים הקטנים בחיים. אכלתי והמשכתי.
דיסאוריינטציה מוחלטת- אין חוף, אין שמים, אין נקודת ייחוס. פלאנטה אחרת. שעה מתחלפת בשעה. למי אכפת.
ואז, אחרי 9 שעות שחייה- בום! צריבה של מדוזה. מכת חשמל. המדוזה הפורטוגזית, לא סתם. ברגל, ואז בבטן, וביד ובגב. אחד אחרי השני אנו נצרבים. נקלענו לנחיל. שדה מוקשים. אין לאן לברוח. רוח דרומית מזרחית הביאה מיליונים. מקבלים החלטה- עולים על הסירות. שני שחיינים מפונים לטיפול, השאר סובלים בשקט ומתפקעים מצחוק.
כך הוא האדם, לא יודע כלום- חושש מיונק ענק עם שיניים ותדמית גרועה ובסוף מסולק על ידי יצור פרה-היסטורי בגודל 3 סנטימטר. אין גדולה יותר מקבלת החלטה נכונה ובזמן. על זה בפרקים הבאים… תם המשחה!
הפסקת אוכל תוך הצמדות לסירה. ברקע- ספינת האם מלווה אותנו
שחייה בים
לא נולדתי שחיין. למעשה עד גיל 35 כמעט לא שחיתי, וודאי לא במובן המקצועי של המילה. הרקע שלי בבריכה מגיע ממשחק הילדות “קדרים באים” (נשוב לכך בפרקים הבאים). התחלתי לשחות בבריכה ועד מהרה נתחבבה עלי השחייה כל כך והפכה למקום המפגש, המפלט, ההשראה, הכושר, השקט והריגוש. עניין זה הלך והתגבר לאחר שנתווספה השחייה בים, כי אז פגשתי את כל שנכתב מעלה רק בעצמה אחרת: בים יש מרחב, גלים, מלח, חול, שמש, גשם, רוח, הפתעות.
מרגע שיצאתי בשחייה אל הים אני כבר בטבע אינסופי, משאיר את היבשה ואת מהלך הזמן שלה הרחק מאחוריי ומעתה נמצא בממד אחר. אין מעקה להיאחז בו, אני לא יציב פיזית ונמצא במאוזן כשרוב הזמן הראש במים. אני שותק. נושם.
אין שחייה אחת בים הדומה לקודמתה, וכל שחייה תהיה כמו ראשונה. זו לא קלישאה כי אם תחושה אמתית הנובעת מתוכך. לעולם לא תכנס ותצא מהים באותה נקודה, ואת כל אשר תפגוש בדרך לא ראית לפני וודאי לא תראה שוב כפי שהוא כעת.
בים שולט הרגע. אל הרגע הזה עליך להיות קשוב.
ואל עצמך.
מוקדש לשותפיי לדרך- אודי, בן, לוק, עמוסי, אורי, עדינה, אבישג, נמרוד, אורי בראון, ארז, רונן לזר. בלעדיכם אין.
