איזה מין תיק כדאי לקחת לטיפוס אל פסגת מון בלאן? זה אמור להיות טיפוס תובעני המון בלאן הזה וההרים שסביבו ולכן שתי דקות תמימות אני משקיע בדילמה המהותית הזאת.
כתב וצילם: רועי גלילי
האפשרויות בבחירה הגורלית אינן רבות:
- התיק של אהובתי שהוא חזק חדש וטוב (מידי – ולכן וגם למען בריאותי, מומלץ מאוד לשמור עליו היטב – מה שמייד פוסל אותו).
- תיק הבית ספר הישן של נגה, הילדה עלתה כיתה והורישה לי אותו, תיק מודן בן שלוש עם גרפיטי מצחיקים במצב לא רע בכלל.
- תיק השב”חים – gonature ישן שהגיע לידי בדרך לא דרך וראה הרבה עולם אלא שרצועות הגב שלו כבר מסמורטטות כדבעי.
נו… חבל על הזמן, אנדנדינו, הטלת מטבע – ו…תיק השב”חים הותיק נבחר שוב למשימה. אני דוחף לתוכו מעיל, כמה גרביים וכובע גרב ישן. בין הרצועות נדמה לי שמתפלק לו, לתיק הישן, חיוך קטן של נצחון. בסיטואציה הזאת אני נזכר כשאני צועד פעור פה ברחובותיה המפונפנים של העיר שאמוני בין חנויות הציוד, הביגוד והתיקים המעוצבים: מושלמים כאלה: עתירי כיסים וחידושים, חסיני מים תפורים מקורדורה או השד יודע מה (אולי קרבון?) ואז לפתע מחלחלת לתודעתי התובנה המרה: אני אנטי גיק.
אל תפסידו כתבות מעוררות השראה- הצטרפו לניוזלטר השבועי שלנו:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
אנטי גיק
כן, זה כנראה לא בדיוק המקום להודות באמת המרה הזו, בפרט כשכך אני מאבד את מעט הקרדיט לו זכיתי אצל העורך ואת סיכויי לזכות אי פעם בתיק או אוהל או אפילו מתקן לסלולארי למבחן. אבל, כן, אני אנטי גיק, אני אוהב ציוד ישן, עם אופי והיסטוריה. מרבית האנשים גם אינם זקוקים לציוד המשובח שהם רוכשים ועוסקים בענין הזה באופן מופרז לחלוטין. וחוץ מזה התעסקות יתירה בציוד, כל ציוד כמעט, נראית לי מיותרת ובעיקר הרסנית כיוון שהיא מפרנסת עוד ועוד תעשיות שחומסות את אוצרותיו של הכדור שלנו והופכת אותם ל… אה “מוצרים” או “מותגים” או כל מיני הגדרות אחרות שיעזרו לנו בני האנוש, בפרט תושבי העולם המערבי, לצרוך באופן בולמי עוד ועוד מהם (ולזרוק את הישנים).
טוב, אחרי כל ההקדמה האידיאולוגית הארוכה הזאת, אני חיב להודות שגם אני אינני חסין לתשוקה לציוד – הררי הציוד, שדרות התיקים ומדפי הביגוד המשובח וציוד הטיפוס בחנויות בהחלט מערערים את דבקותי האידיאולוגית. כן… אבל עם הנצח לא חושש מדרך ארוכה! (עם תיק ישן על הגב, מעיל דובון וכובע גרב).
ביקור נימוסין
את Mont blanc – ההר הלבן – גדול הענקים של אירופה (טוב, נו, יש גם את זה…), ראיתי והקפתי כבר בהזדמנויות שונות, מרוב עבריו. יש לי כבוד גדול אליו ואל פסגתו המלבינה, מעוררת היראה. לפני כמה חדשים בזמן הטיפוס אל פסגת הגראן פרדיסו ראיתי את השלג מתנופף ומתנשא מפסגתו בעת סערה, קורא לי. בהחלט נראה שהגיע הזמן להיענות להזמנה ולקפוץ לביקור נימוסין.
הגיל עושה כנראה את שלו, ממש לא מתחשק לי לישון באוהל. קשה מאוד להזמין בקתות על ההר והן גם יקרות משמעותית מבקתות אחרות באלפים הצרפתיים. לצורך העניין נעזרתי בידידי האיטלקי, מדריך הטיפוס הכל יכול קלאודיו שהצליח בדרך פלא לארגן בהתראה של כמה ימים, מקום לשניים בבקתת gouter הנחשקת.
כולם מטפסים אל מון בלאן
הכפר היפה les houtches שוכן במרכזו של עמק שאמוני, שוקק חיים והומה אדם. כולם מטפסים למון בלאן, אך בסוף הקיץ מדרונות השלג נמסו וחלק נכבד מהמעליות לא עובד. מי שמבקש לעלות בתחילת ספטמבר 2018 ובזמן קצר אל פסגתו של הענק הלבן, חייב לבחור במסלול הקשה יחסית (פיזית) העולה מבקתת nid d’aigle (קן הנשרים), דרך בקתת tete rousse (הראש האדום), לבקתת gouter. שיירות ארוכות של הייקרים נחושים צועדות במדרון המסולע המוביל אל הבקתה. מדובר ב1500 מטרים של עלייה רצופה ותלולה מגובה 2300 (לשם ניתן להגיע ברכבת) עד לבקתה בגובה 3800.
מבקתת tete rousse מטפס השביל על קיר זקוף ומדורדר. הצעידה על המדרון המסולע כיפית מאוד, המסלול לא מסומן ואיננו ברור, קצת טכני שופע קפיצות ומעברים צרים בין סלעים שחורים וקטעים ארוכים מלווים בכבלים (פראטה).
להיזהר ממפולות האבנים הרבות
אלה גבו כבר לא מעט קורבנות. את הגיאיות שבין השלוחות בהם מתדרדרות האבנים, מומלץ לעשות בריצה ואחרי תצפית טובה. מראן של מפולות האבנים, אפילו קטנות, מהפנט – האבנים טסות במדרונות, קופצות לגובה ומתאבדות אל הצוקים שתחתיהם, חלקן נוגעות בסלע השחור ונזרקות ממנו למרחקים של עשרות מטרים. בית ספר לגיאולוגיה ותהליכי בליה. הנופים שנשקפים מן השביל נפלאים, פסגותיו הרבות של ההר מלבינות משלג טרי והקרחונים העתיקים שתחתיהם, אפורים, מבותרים ומבוקעים בסכיני הקראבס המפחידים. עמק שאמוני ירוק ומטופח כמו ברושור והעירה les houches ממנה באנו, כבישיה, בתיה אדומי הרעפים והכנסיות, נראית כמו מיניאטורה חמודה.
קלאודיו פותח צעד ואנחנו מסיימים את העלייה בנשימה מאומצת ובזמן שיא של שלוש שעות ואפילו משתעשעים במחשבה להמשיך במכה אחת עד לפסגה, אבל הבקתה מגיחה מתוך הערפל עתידנית למראה, מחופה בנירוסטה ועתירת חלונות, העשן שמתנשא ממנה עם הבטחה לקפה, קרואסון ומיטה קורץ לנו.
קהל המטפסים מגוון מאוד: מבני עשרה (מועטים) ועד קשישים ממש, מעט מאוד נשים (פחות מ10% בהערכה גסה), מטפסים מקצועיים ומנוסים וגם סתם מטיילים (ואפילו קצת “דודים” אמיצים). בעיקר צרפתים, איטלקים ואמריקאים, לא מעט רוסים וישראלי אחד. צוות אדיב ועניני, אוכל מצוין ואוירה בינלאומית נעימה.
מימין: רועי גלילי וקלאודיו
Bon Voyage מון בלאן
שלוש לפנות בוקר, בקתת gouter נראית כמו בסיס צבאי לפני מבצע. ארוחת בוקר חפוזה, מאה מטפסים מתארגנים למסע: רוכסים קסדות נעלי שלג, רתמות וקרמפונים. אנרגיות טובות באויר: תשישות, קצת לחץ והרבה נחישות. אני מביט בהערכה והרבה חששות בחלק מן המטפסים שאת חלקם ראינו “נשפכים” ממש אתמול בעלייה ולא נראים כמו מי שיצלחו למשימה. כבוד.
אנחנו הולכים מהר יחסית ולכן יוצאים מאוחר יותר, יושבים בחדר האוכל וצופים בכל ההתרחשות המרתקת הזאת. עם כל הסמרטוטים שהבאתי אני נראה כמו הומלס בין כל האירופאים המדוגמים (רק המטפסים הרוסים, ששדדו כך נראה את מחסני הצבא האדום נראים קצת כמוני).
אויר הלילה קר (השעון בבקתה מורה על 3°-) ורוחות מקפיאות שואגות על קו הרכס. המשעול מטפס על שלוחת שלג תלולה וצרה. פנסי הראש מנצנצים ושיירות ארוכות של מטפסים נפרדות לדבוקות קטנות.
אחרי שעה של הליכה בכיוון דרום מזרח ניתן להבחין בקצה השלוחה ב”גימל הדרום” אות וסימן שהעלייה מתמתנת, הרוח נרגעת ומתחלפת בדממה מהדהדת. רק קול חריקת השלג תחת חבטות הנעליים ומקלות ההליכה. לילה חשוך וקר, שמינית ירח מחייכת חיוך חיוור ושמים מוכרים: קסיופיאה ועגלה גדולה. בבקתה הלא מאוישת vallot בגובה 4362 מ’ מצטופפים מטפסים רבים להסתתר מהקור ולהוסיף שכבות ביגוד לקראת חלקו האחרון החשוף והקשה של הטיפוס.
על מעלה מון בלאן
ההליכה בשביל איטית. קר (השעון בבקתת vallot מורה על °6-), הגובה מתחיל לתת את אותותיו והנשימה קשה. קלאודיו ואני מרוכזים במטרה וצועדים בצעד מאומץ. השביל צר מאוד וקשה לעקוף, אבל עכשיו אנחנו כמעט לבדנו. משהו חזק וטוב באוויר.
לאט עולים סוסי
על מעלה ההר,
לילה כבר שוכן שחור
בנו ובכל…
זמר חרישי אשלח
על פני גלי הליל,
שיעבור למרחק.
(דוד פוגל)
דמדומי הבוקר מגלים מחזה מרהיב: מדרונות אינסופיים של שלג, ביניהם מבצבצות פסגות עצומות כהות ומחודדות. דבשות שלג צרות ותלולות מתנחשלות למרחקים, עד מלוא רוחב העין.
המשעול מטפס על סכיני השלג
תהומות מצדדיו ועמק שאמוני על יערותיו הירוקים בתיו והאנשים הישנים בהם עכשיו, מוטל לרגלנו. ארצות האדם, מוארות באור הבוקר החיוור ורחוקות כמו תמונה מעולם אחר. זוהי ממלכת הטבע הפראי, נופים של לבן ושחור, מוזרים ונאדרי הוד. אני נרגש ושמח כל כך לחזות בפלא הזה, להרגיש, אפילו רק לכמה שעות, חלק מפאר הבריאה.
עוד שעתיים של טיפוס, השמש זורחת קצת מוקדם משחשבנו (מחשש להגיע מוקדם מידי, פיספסנו את הזריחה מן הפסגה), צובעת את השלוחות בקונטרסט עז של שחור ולבן.
מעפילים משלוחה לשלוחה, השלג רך ולמרות השיפועים החדים נאחזים הקרמפונים היטב ומשרים תחושת ביטחון, כמעט אין צורך להשתמש בגרזן.
השביל מתמתן וממנו מבקיעה לפתע, כמו אנטיקליימקס לטיפוס התלול, הפסגה: עגלגלה ושטופת שמש.
כמעט איתנו מגיעים שלושה מטפסי הרים צרפתים שעקפנו בדרך וקצת אחר כך קבוצה שהגיעה במסלול הקשוח שעולה מן הצד האיטלקי המערבי. אנחנו מסדירים נשימה, מחליפים חוויות ומעכלים את כל הפלא הזה. מתרגשים בהתחבקות.
מן הפסגה נשקפות פסגות הענק המושלגות, הענקים של אירופה, אחיו של המון בלאן.
Surprize! בטלפון יש קליטה! באצבעות קפואות אני טוען את הgoogle maps, מצלם מסך ומנסה להזדהות, פסגות האייגר והיונגרפראו, מאטרהורן, מונטה רוסה וגראן פרדיסו ועוד רבות שקשה לזהות.
Au revoir מון בלאן
אחרי שעה ארוכה מכריח אותנו הקור לחזור לנוע. אנחנו נפרדים מן הפסגה. ממרחקים ראיתי את ההר הזה בעת הסערות, כשהוא מוקף בעננים או כשנחשולי שלג מתערבלים על ראשו. כעת אני מבחין שמשהו מוזר יש בו, בראשו הסב, בפסגתו העגולה והלבנה שניצבת בקצה כל הפסגות המחודדות, התהומות והדרמות הטופוגרפיות שסביבה, שלווה ומסתורית. מוזר, צריך להתייעץ עם גיאולוג כדי להבין את העניין הזה. כן..
הנה כך מצאתי אותו, את ראשו של המונבלאן, כשהוא נטול סערה וזעם. מואר ויפה מאין כמוהו, בבוקר אחד שטוף שמש של ראשית חודש ספטמבר 2018 ובאיזשהו אופן הוא נגע מאוד לליבי. בצער נפרדתי ממנו ובליבי ליטפתי אותו כשם שמלטפים את ראשו של אדם זקן ואהוב.
השריר הארבע ראשי עבד בימים האחרונים, אבל איכשהו זה לא מורגש והדרך למטה קלה. אנחנו מחייכים באהדה אל המטפסים שמוסיפים להעפיל אל ההר באפים נוטפים, בנשימה מאומצת וברגליים כבדות. בשעות האלו מתחוללות הדרמות האנושיות: גיום הסטודנט הצרפתי איתו טיפסתי שלשום לבקתה בצידו השני של עמק שאמוני מתנדנד על השביל הצר בזיגזגים מפחידים.
ליד בקתת vallot אני פוגש, תשושה עד מאוד, את הבחורה הצרפתייה איתה שתיתי קפה אתמול אחר הצהריים בבקתה. היא בת גילי ושלוש פעמים ניסתה כבר לעלות אל ההר, אם תיכשל הפעם, לא תנסה עוד. “אתה יודע, אנחנו לא נעשים צעירים יותר” כך אמרה. אני מנסה לעודד אותה והיא מחזירה לי חיוך עייף ומבט מרוקן. חלק מן האנשים נראים מרוקנים לחלוטין גוררים את עצמם בעזרת כח רצון. מעורר כבוד והשראה. לא נעים לי לצלם ובתחושת החמצה אני חושב איזה בוק היה עושה כאן ידידי הצלם המופלא אלכס ליבק עם עדשתו החדה ועינו הרגישה.
לקלאודיו יש סידורים ואנחנו דווהרים למטה. באיזשהו אופן מוזר הירידה נראית ארוכה וגורמת לי להעריך את הדרך שעשינו, לרחם (וגם קצת לקנא) באילו שעולים. שש שעות בשבילי ההר בדרך למטה (כולל עצירה לקפה בבקתת gouter). כ2500 מטרים ירידה עד לרכבת שיורדת אל עמק שאמוני.
רוח של אחר הצהריים מדהירה ערפל ושמיכות עננים אל מדרונות הקרח והאבן אני נושא עיניים אל הפסגות שנעלמות בשמיכות העננים. תודה לך ההר הלבן. היית טוב אלי.
על הכותב: רועי הוא חקלאי וארכאולוג ממושב עידן בערבה. אב גאה לחצי מיליון שתילי פלפל, ארבעה ילדים ושלושה כלבים. סגנון הרכיבה המועדף עליו הוא אול מאונטיין אגרסיבי והוא סבור שדאבלים וסינגלים זורמים הן מילים גסות. מאוהב בגינות סלעים, בעליות ארוכות ומבולדרות ובעפרי.
