בטוקיו 2020 ענף הטיפוס יהיה באולימפיאדה, וסרט שעוסק בנושא זכה באוסקר. סרט נוסף נמצא בנטפליקס ודיי אהוד, והכוכבים הכי גדולים של תכנית הריאליטי שמשגעת את ישראל בכלל מגיעים משם. כל מי שפוקד את קירות הטיפוס בארץ (שנפתחים עוד ועוד כאלה, אגב) יודע – העומס מעיד על הפופולריות, אך עוד לא על שימוש נכון במושגים. שי בן דרור החליט לנסות למנוע את הפעם הבאה שיישאל, “רגע, אתה עושה פרי-סולו?” ולכתוב לנו בלוג מושגים בסיסי. ברצינות ובהומור. כתבה ראשונה – מושגים בסיסיים.
מאת: שי בן דרור
אני אוהב טיפוס קירות ומצוקים
“מה, אז מה אתה עושה בחיים עכשיו?” שואל אותי בחור מתקופת התיכון שנתקלתי בו ברחוב, “אני.. אני מחלטר בגדול, עוד לא התחלתי ללמוד, אני בעיקר אוהב לטפס ורוצה לטפס, אז יוצא לי קצת להדריך, הרבה להתאמן, ואני גם עובד במסעדה כמלצר כדי להשלים הכנסה”, אני עונה עם חיוך, שדי מהר הופך לחיוך מסביר – “וואלה! מגניב! ראית פרי-סולו? גם אתה עושה ככה?” – “לא.. זה.. כאילו, פרי סולו.. כמעט אף אחד.. וגם אל קפיטן.. זה שונה.. אממ..”.
אז כאן אתחיל ואומר שטיפוס זה עולם רחב, מאוד. ואני כותב כתבת בסיס. אז אני אנסה לתת איזשהו בסיס בלי להיכנס לעומק ואסביר שבגדול, מעבר לטיפוס צוקים – טיפוס יכול להיות הכל, וגם טיפוס צוקים התחיל במקורו כטיפוס יותר כללי, בסגנונות אחרים ושונים ממה שאנחנו מכירים היום. בכתבה הזו אסביר על הבסיס של הבסיס, ואני מבטיח שבעתיד אכנס קצת יותר לעומק. בפיסקה הזו, שבחרתי לקרוא לה “טיפוס”, אני בעיקר אומר שענף טיפוס הצוקים הגיע ונולד מתוך הטיפוס האלפיני (טיפוס על הרים), והתפתח לעולמות משלו. כיום הוא מתחלק לכמה תתי-סגנונות, ובהם ניגע הפעם, כשעיקר המטרה שלי היא לנסות להקביל את מה שקורה בחוץ, על סלעים, באאוטדור – אל מול מה שקורה בפנים, בקירות הטיפוס. כמה שאפשר. בינתיים לא באולימפיאדה, אולי בהמשך.
קלימנוס, יוון. צילום: עמית בן דרור
בולדרינג
בולדרינג (bouldering). מהמילה “בולדר” באנגלית שמשמעותה סלע גדול. האמת שבכל שלב אחר של כתיבת כתבה הייתי בוחר לכתוב על בולדרינג בשלב אחר, אבל פה בחרתי לכתוב על הענף הזה ראשון. תכל’ס – כי רוב האנשים שנכנסים בפעם הראשונה לקיר טיפוס בחייהם בישראל, נכנסים לאולם בולדרינג.
“מה זה? נופלים על מזרון? זה ממש נמוך, זה נראה קל לאללה, נראה לי זה רק לילדים”, זה רק חלק מרצף המשפטים שאני שומע לפעמים. לא מאשים אף אחד, הרבה פעמים ככה זה נראה – קיר בולדרינג יכול להיראות ככה – הוא דיי נמוך, יש מלא צבעים וגם מלא ילדים. בגלל זה אני כותב – בולדרינג למעשה הוא טיפוס על “בעיות בולדר” – סלע גדול, ללא חבל, תוך נפילה על מזרון ייעודי – גם בטבע וגם בקיר טיפוס. גובה הבולדר, או הבעיה – בכלל לא משנה – בעיה יכולה להיות מאוד קלה וגבוהה ומאוד קשה ונמוכה. הקושי מתבטא בשיפוע, במרחק בין האחיזות, באופי האחיזות ובעוד מספר גורמים.
בולדרינג מאופיין בקרב מטפסים כ”בעיות” בולדר משום שממש צריך לפתור אותן – הסלע לא ברור תמיד, וצריך לחשוב על הדרך היעילה ביותר להגיע למעלה. כמו חידה. כמו כן, בולדרינג מאופיין בצעדים מתוחכמים, טכניים וכוחניים. דרך מעולה להתאמן ולהשתפר בכוח, טכניקה ותנועת טיפוס, אך פחות בסיבולת – שכן בדר”כ בעיה תהיה מאופיינת במספר צעדים ותיגמר.
ברמה האישית בולדרינג בקירות הוא כלי בשבילי לשמור על כושר ולהשתפר בטיפוס – לפני שאני יוצא להוביל בטבע ולעבוד על מסלולים ארוכים.
קיר טיפוס בולדרינג בברלין – מסלולים וצורות שמדמים בולדרינג בחוץ. צילום: שי בן דרור
עולם החבל – חלק 1 – טיפוס ספורטיבי, או טיפוס “הובלה”
הראשון בעולם החבל, שבו אגע הוא טיפוס הובלה, או באנגלית sport climbing. גם כאן, סגנון הטיפוס נמצא וקיים גם בקירות טיפוס ברחבי הארץ והעולם, וגם בטבע. פה, אני דווקא מבסוט שיצא לי לכתוב על זה הראשון מבין שניים. זה ככל הנראה הסגנון הפופולרי בעולם (לדעתי), וגם כמובן הכי כייפי. סתם. רגע, נכנסה לכאן דעתי האישית, אז אני חוזר להסברים – טיפוס הובלה הוא למעשה טיפוס על מסלול גבוה עם חבל. כמובן שזה מצריך ניסיון וידע, והרי אנשים מתנסים בטיפוס גם בקירות וגם בטבע ללא כל ניסיון בעבר לפעמים – אז בנקודה הזו אסביר שבעולם הטיפוס עם חבל קיים גם מושג מרכזי, “טופ רופ” (top rope), שבו בעצם החבל קשור למטפס ולמאבטח ממעלה המסלול, ובעצם כל שנותר למטפס הוא לטפס ולמאבטח לצמצם את החבל.
בהובלה, הסיפור מעט שונה. כשמטפסי ספורט מגיעים למצוק, הם בד”כ מגיעים למצוק מוכרז, שבו יש “בולטים” על המצוק. בולטים הם למעשה אוזניים ממתכת שקודחו למצוק על ידי אנשים בעלי ידע, ניסיון ותשוקה לטיפוס, והם אלו ש”פתחו” את המסלול או המסלולים שעל המצוק.
המטפס למעשה מתחיל הטיפוס כשהוא קשור רק למאבטח שלו, ועל הרתמה שלו אמצעי אבטחה שבהם ישתמש בהמשך – “ראנרים” (quickdraws), בעלי שתי טבעות המחוברות ביניהן. המטפס יתחיל לטפס ובכל הגעה לבולט ישים צד אחד של הראנר בבולט, ובצד הנוסף יעביר את החבל. כך הוא מאבטח את עצמו בדרך למעלה. כשיגיע לסוף המסלול תחכה לו תחנה, שם יוכל להעביר את החבל ולגלוש למטה כדי לאסוף את הראנרים ולא להשאיר כלום על המצוק (למעט הבולטים שהיו שם קודם).
גם כאן, גובה המסלול הוא לאו דווקא קשור בדירוגו, אך כן יכול להשפיע. קושי המסלול יכול להיקבע, בדומה לבולדרינג, על פי האורך, נקודות מנוחה, סוג אחיזות, שיפוע, סגנון ועוד ועוד ועוד. טיפוס הובלה מתאפיין בדר”כ בדחיפת גבולות האתלטיות והספורט לצד ההנאה מפעילות ספורטיבית רגועה תוך חיבור לטבע – שכן הסיכון הוא לא גבוה (במידה ולומדים ונכנסים לעניינים בצורה מסודרת בתחילת הדרך) – מה שמאפשר דחיפת היכולות האישיות בכל רמת טיפוס. כמו כן, טיפוס מסלול ספורט יכול להיות קל בתחילתו, קשה באמצע, וקל שוב בסופו. הייחודיות מתבטאת ביכולת לזכור צעדים, ולבצע אותם ללא נפילה או מנוחה על החבל, תוך המשך תנועה, עד ל”סגירת המסלול” (send) – הגעה לסופו מתחילתו בצורה מושלמת.
ברמה האישית כמעט ולא יוצא לי להוביל בקירות טיפוס, אך להוביל בחוץ ולצאת לימים שלמים של טיפוס זו התשוקה העיקרית שלי בעולם הזה. כאן הקשר בין בולדרינג והובלה נכנס לחיים.
טונסאי, תאילנד. צילום: עמית בן דרור
עולם החבל – חלק 2 – טיפוס מסורתי, או טיפוס “טראד”
טיפוס מסורתי הוא בבסיסו טיפוס על מסלולים גבוהים, עם חבל. מה ההבדל בין זה לטיפוס ספורטיבי? בטיפוס מסורתי מגיעים המטפסים למצוק כשאין עליו בולטים (ע”ע פסקה קודמת), ובעזרת אמצעי עגינה טבעיים (אני עוד לא אכנס לזה, סליחה), אותם הם מכניסים לחורים וסדקים במצוק, מאבטחים עד דרכם למעלה.
למעשה מדובר פה על רמת ידע ושליטה עמוקה מאוד – אי אפשר לטפס טראד ללא הבנה של משמעויות מיקום העגינה ואיכות העגינה (כל עגינה צריכה לאבטח נפילה, אם וכאשר). וכמובן גם יכולת טיפוס שמאפיינת טיפוס ספורטיבי, ואולי אף יותר באה לידי ביטוי כאן – יכולת לטפס מסלולים ארוכים ברצף ובשמירה על סגנון, וסיבולת כוח.
ברמת האתיקה הבינלאומית, איפה שאפשר לשים עגינות טבעיות (סדקים לדוגמא), לא צריך לשים בולטים. הספורט נהייה קצת יותר מודרני ופתוח לכולם וכאן האתיקה מתערערת (כמובן שיש על זה דיון שלם), אך בגדול טיפוס טראד יכול להיות בכל מקום בו אפשר לשים עגינות טבעיות, שהסלע יהיה חזק מספיק בשביל לתפוס אותן והמסלול מספיק גבוה בשביל להצדיק חבל.
טיפוסי טראד הרבה פעמים (כמובן שלא תמיד) מתאפיינים בסלעי גרניט וחול ברחבי העולם – כמו שכולנו מכירים את אל קפיטן ביוסמיטי, שמתנשא למאות מטרים, אך יכולים להיות גם מסלול אחד בגובה של 12 מטר – וכל עוד העגינות הן טבעיות ואין בולטים. יחד עם זאת לטראד חלק משמעותי באלפיניזם ופתיחת מסלולים ברחבי העולם – שכן לפעמים הדרך היחידה לאבטח ובמקביל לכבוש פסגה היא בטיפוס סלע בדרך למעלה – ושם כמובן שלא שמו בולטים.
דיי קרוב לישראל נמצא אחד מאתרי טיפוס הטראד המרשימים לדעתי, שתופס תאוצה מבחינת פופולריות בכל עונה מחדש והוא וואדי ראם שבירדן. הרבה מהקורסים הישראלים ומטפסים ישראלים מגיעים לשם כדי להתנסות ולהשתפר בתחום, בסלעי החול הענקיים והמרשימים של העמק הזה.
נקודה נוספת שחשוב לציין שגם בטיפוס ספורטיבי וגם במסורתי קיים עולם ה”פיצ’ים” (מספר מסלולים) – בשניהם יכול להיות סינגל פיצ’ – מסלול אחד, ויכול להיות גם מולטי-פיץ’ – מספר מסלולים במעלה המצוק או ההר, שמופרדים או על פי אורך חבל או על ידי אמצעי טבעי במצוק שיכול לשמש כנקודת עצירה ואבטחה טובה (מדרגה גדולה, מערה וכו’).
צאו איתנו החוצה בטלגרם: https://t.me/OUTPANEL
מה בהמשך
קודם כל, אני כנראה צריך להסביר ש”פרי-סולו” הוא סגנון טיפוס שבכוונה לא הסברתי עליו בכתבה בסיסית שכזו כי זה ענף בתוך העולם הזה ששייך לקבוצות קטנות ולמעשה אומר לטפס גבוה בלי חבל.
הייתי ממליץ למי שרוצה ללכת ולהתחיל לטפס להגיע לקיר הבולדרינג הקרוב לביתו. זה הכי נגיש, הכי קל, ולא צריך פרטנרים. כמו כן הייתי גם מזכיר שאמנם יש איזשהו קשר בכח הפיזי ובסגנון, אך טיפוס הוא לא ענף של נינג’ה וכדי לאהוב את זה באמת צריך לדעת את זה.
לאחר התחזקות בסיסית אפשר גם להתנסות בהובלה, או בבולדר בחוץ ולהיכנס בשלבים נכונים לעולם הזה. לטעמי, היתרון המרכזי בהפיכתו לפופולרי הוא בעיקר כאן – ההנגשה של הספורט הנפלא הזה שמקשר בין פיזיות לטבע בצורה כל כך יפה לכל מי שרק רוצה. כולם יכולים לטפס.
בכתבות הבאות אסביר על האולימפיאדה, על ציוד ועוד. מוזמנים להגיב לבקשות ספציפיות, וטפסו חזק ובטוח!
הרשמו לניוזלטר השבועי שלנו – רק פעם בשבוע ועם כתבות מעולות למייל פה:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
