BIKEPACKING הוא סגנון רכיבת אופני הרים בו הרוכבים נושאים הכל על האופניים, ישנים לאורך המסלול, גם בשטח, והתחרויות הן ללא סיוע חיצוני – כלומר Self Supported. השבוע ב OUTPANEL – לכבוד ה HLC החמישי שמוזנק השבוע, אנחנו עושים כבוד לז'אנר עם סדרת כתבות בייקפאקינג.
Holyland MTB Challenge או בקיצור- HLC, הוא מרוץ אופני הרים בסגנון Bikepaking שנערך פעם בשנה. המסלול מתחיל במג'דל שמס, למרגלות החרמון, מזגזג על פני הארץ לאורך כ-1400 קילומטרים וכ-24,000 מטר טיפוס מצטבר, ומסתיים בחוף אילת. המרוץ הוא פיראטי ולא רשמי, ללא תמיכה משום גורם, מסחרי או ממסדי, ואינו אלא החלטה של קומץ רוכבים להתחרות במסלול מסוים ותחת כללים מוסכמים. האירוע מתארגן מעצמו כביכול, ולמארגנים – אם יש כאלה – קוראים "הלא מארגנים". למנצח או לכל משתתף אחר לא מובטח שום פרס או מדליה, גם לא קבלת פנים ומחיאות כף. מקסימום, אולי, פחית בירה מאיזה חבר וכמה עשרות לייקים.
מאת: קובי אשל תמונות: עזרא שהרבני, יואב לביא, עמרי בן יאיש
פורסם במקור במגזין האופניים: BIKEPANEL
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
כל מתחרה הוא פרש בודד
מהרגע שיצא לדרך הוא ברשות עצמו, ואמור לנווט ולפתור כל בעיה שנקרת בדרכו לבד. הוא נושא עליו כל מה שיזדקק לו לאורך המסע, כולל כלי תיקון וחלקי חילוף, אוכל, מים ציוד שינה וכו'. מותר לו לקנות בחנויות ולהשתמש בשירותים שפתוחים לכולם בלבד, אסור לו להיעזר בחבר, בן משפחה או אפילו במתחרה אחר, ובשום שירות שאינו ידוע ופתוח לכל האחרים. בעגת הבייקפקרים קוראים לזה "Self-Supported".
משמאל: זוהר קנטור הלא מארגן בחולצה הצבעונית ב-2014 (צילם: ע.שהרבני)
השראה גלובלית ותחרות של כבוד
איש לא בודק אם הרוכבים עומדים בכללים לאורך הדרך, אבל גם אין שום טעם לרמות – אין בשביל מה. לכל מתחרה יש "SPOT tracker", משדר לוויני קטן שמשדר אוטומטית את מיקומו אחת לכמה דקות, וכך ניתן לצפות כמעט בזמן אמת במיקומם של המתחרים באתר הייעודי Trackleaders.
המירוץ הזה הוא חלק מטרנד עולמי של מרוצי בייקפקינג שמתפתח בשנים האחרונות, והוא נערך במתכונת האב הרוחני של הקונספט, ה- Tour Divide האמריקאי, שמתפרס על פני 2745 מיילים לאורך רכס הרוקיס. הכל החל בכך שרוכב ישראלי בשם זהר קנטור התחרה ב Tour Divide בשנת 2012, וגם הצליח לסיים בזמן של כ- 25 ימים (בשנים הבאות היו ישראלים נוספים שניסו את כוחם ב Tour Divide, אבל איש מהם לא הצליח להגיע לקו הסיום שעל גבול מקסיקו).
כששב זהר לארץ, הקים, ביחד עם לימור שני עזרא שהרבני ואילן טבת את הצ'לנג' הישראלי, במטרה להתברג גבוה בסבב העולמי. לשם כך תוכנן מסלול באורך כ- 1200 ק"מ, שהוארך בהדרגה עד 1400 ק"מ השנה, וכולל את כל העליות הכי קשות שיש לארץ לספק, לעתים תוך טיפוס על אותו רכס פעמיים מכיוונים שונים. עניין לא פשוט בארץ שכל אורכה 550 ק"מ, הפסגה הגבוהה ביותר בקושי עוברת את ה 1000 מטר, ורוב חלקה הדרומי הוא שטחי אש שאסורים לרכיבה בימות השבוע. המסלול תוכנן לעבור במרבית האתרים האייקוניים של ההולילנד, הכינרת, נצרת, הכרמל, ירושלים וכו', כמו גם אייקונים ישראלים, כמו טיילת תל אביב – העיר הכי קוסמופוליטית שלנו, ושדה בוקר – הכי הפרחת השממה. ה'לא מארגנים' גם הקימו אתר אינטרנט, כולו באנגלית, שמתאפיין בלוק רשמי ואינפורמטיבי המעלה על הדעת ארגון חסד גלובלי, שרק במבט שני תגלה שזה מתרחש בישראל, אבל עדיין לא שזה אירוע ישראלי. כל זאת במטרה לקרוץ לבייקפקרים מפורסמים מהעולם שיבואו, ישתתפו, ויפיצו את הבשורה על פני הגלובוס.
ריקי ופול המבקרים מחו"ל בגרסת 2014 (צילם: ע. שהרבני)
באביב 2014 הוזנק ה HLC הראשון
ה- Holyland MTB Challenge הראשון היה לקהילת רוכבי האפיק המקומית אירוע מכונן. ההתעניינות הייתה רבה, קבוצת הפייסבוק רטטה, ולבסוף יצאו לדרך 24 גיבורים, בהם כמה פיגורות עולמיות ש"הלא מארגנים" הצליחו לארגן. לקו הסיום הגיעו רק כמחצית מהמשתתפים, ואת המירוץ ניצח חנוך רדליך, בזמן פנטסטי של ששה ימים ועשר שעות וכתב על זה ב BIKEPANEL. לעומתו, בן קדמי דשדש על המסלול לא פחות מ 16 יום.
בשלב הזה, חוסר ההתאמה בין ישראל והישראלים לאמריקה ואמריקאים שמהם שוכפל הקונספט, צף ובלט. הארץ קטנה וצפופה, ולמרות האיסור החמור, הישראלים החמים יצאו מגדרם כדי לעזור לגיבורים, לעודד, ללוות, להשיא עצות, לארח, לצלם ולהצטלם. מה גם שכל נקודה על המסלול נמצאת בטווח 20 דקות מישראלי אוהב ומתלהב. צו ה- Self-Supported הועמד במבחן ממשי: האם ניתן לקיים אותו ככתבו וכלשונו בישראל, סליחה, בהולילנד? וויכוחים התלהטו, טענות הוטחו והופרכו, הכללים רועננו, והקהילה הקטנה כססה ציפורניים והצטיידה בתיקי שלדה בתפירה אישית ובמחירים דמיוניים, בציפייה להזנקה הבאה.
"הספרדי בערקוב" ב 2015 (צילם: יואב septAA לביא)
HLC 2015 והביקור שהוציא את הרוכבים משלוותם
המרוץ של 2015 היה דרמטי אפילו יותר: זוג בייקפקרים משוטטים מאלסקה הגיעו לארץ ממצרים דרך סיני ונפלו על הקהילה המחבקת שלנו בדיוק בזמן. לייל ווילקוקס, פצצת האנרגיה הקטנה והמלאכית, שנצפתה בשבילי הארץ כשהיא רוכבת על גרוטאה ישנה וחלודה בלי קסדה או כפפות ועם תחתונים ונעלי ריקוד העיפה לקהילתנו המסוקסת את המוח, וחיש מהר כבר היו לה כאן אין ספור חברי נפש על גבול המאהבים. במבצע בזק נבנו לה אופניים מתאימים, ולאחר שכבר חצתה את הארץ להנאתה יותר מפעם אחת, נרשמה למירוץ. ובעוד אלפי עיניים יוצאות מחוריהן במעקב אחר הטיפה הסגולה המשאירה את השאר מאחור, בא מזג האוויר המשוגע והכפיל את הדרמה. ביום השני למירוץ סערה רצינית שטפה את הארץ עם קור, רוחות וגשמים בכמות לא מצויה, שהפכו את שבילי הצפון לביצה אחת גדולה. אופניים נתקעו בבוץ, מעבירים נשברו, רוכבים רעדו בגשם בלי מעיל, מסך המעקב נטף מים, סבל ומצוקה, ורק לי-אל (כפי שכונתה בישראלית סחבקית) לא נעצרה וצלחה יחפה את הבוץ.
ואז, רגע לפני קריסת האירוע כולו, יצאה בת קול מ'הלא מארגנים': קוטעים את המרוץ, מקפיצים את המתחרים לערד, ומשם ממשיכים. מיד יצאו חברי הקהילה הנאמנים כחיצים שלוחים, ושלו את המתחרים המותשים והרועדים אחד אחד תוך הפיכת הסלף-ספורטד האמריקאי לקומיוניטי-ספורטד ישראלי, ועד מהרה המרוץ הוזנק מחדש.
אלא שהסופה לא פסחה על הנגב. השיטפונות בנחלי מדבר יהודה אילצו את ה'לא מארגנים' לאלתור נוסף: קטע שלם במסלול נגנז, ובמקומו המשיכו המתחרים על כביש 90. את התהילה כולה קטפה לייל ווילקוקס, שהפכה לאהובת הקהילה והאחות המתוקה של כולנו. והיא גם החזירה אהבה: כשקבעה את הזמן הטוב ביותר לנשים ב Tour Divide, ציינה בראיונות העוקבים בטובי המגזינים אל מול העולם כי נחשפה לעניין הבייקפקינג לראשונה כאן, אצלנו בהולילנד. אכן גאווה ישראלית.
נחזור לרמת המיקרו – השתתפות באירוע כזה משפיעה על רוכביו ברמה עמוקה: שי הר-זהב שרכב את גרסת 2015 כתב אצלנו על התובנות שלו.
זינוק 2015
במרוץ 2016 דומה שהעסק קצת התייצב
תוקנו תקנות מיוחדות לישראל: זמן המקסימום נקבע על 11 יום, ולא הזמן של המנצח כפול 1.5 כמקובל מעבר לים (שלא יבוא איזה רדליך ויתפוס את כול השאר עם התחתונים למטה). כמו כן נקבע כי המתחרים חייבים לישון בשטח לפחות בחצי מהלילות, וזאת מפני שבארצנו הקטנטונת אין שום בעיה לדלג מצימר לאכסניה כל הדרך, ולסחוב כרטיס אשראי בכיס האחורי במקום ציוד שינה מסורבל וכבד. את כתם הצבע סיפק הפעם דיוויד עמנואל, שיצא לדרך על אופני במבוק. את גרסת 2016 הביא ל BIKEPANEL עמרי בן יעיש בכתבה אישית.
אבל רדליך לא ישב בשקט. כרגיל במופעי האולטרה אנדיוראנס שלו, וכדי שלא ישעמם לנו הוא החליט לעשות את המסלול הלוך ושוב. יו-יו. הוא יצא מאילת שבוע לפני ההזנקה, טחן את הדרך לכל אורכה והגיע בדיוק להזנקה במג'דל שמס, זינק עם כולם, ושוב לקח את הניצחון עם זמן של ששה ימים ואחד-עשרה שעות, ועם 2800 קילומטר ברגליים. אם לייל ווילקוקס היא האלילה שלנו, אין ספק שרדליך הוא המלך. כמה חבל שבפעמיים שניסה את כוחו ב Tour Divide נכשל כבר בימים הראשונים. מלך מלך, אבל בכל זאת – חכם על קטנים.
עומרי ואופיר בדרך דרומה ב 2016 (צילם: עמרי)
מה מהדורת HLC 2017 צופנת בחובה?
בשעה שכתבה זו יורדת לדפוס מירוץ 2017 HLC בעיצומו, ומוקדם לקבוע מה האירועים שיעצבו אותו וכיצד הוא יסתיים. כרגיל, בימים שלפני ההזנקה קבוצת הפייסבוק הגבירה פעילות, אך לא הגיעה לרמת ההיסטריה שאפיינה אותה בשנים קודמות. דומה כי הארגון הקורה מעצמו כבר משופשף היטב, המשתתפים והעוקבים כבר יודעים למה לצפות, וכמוהם גם מלונות ומסעדות מג'דל, חנויות האופניים לאורך המסלול, ועוקבי השטח מקרב הקהילה שמספקים תמונות טריות אחת לכמה דקות.
נראה כי מספר המשתתפים מתייצב על בין עשרים לשלושים, מהם 3-5 אורחים מהעולם. השנה יצאו לדרך 24 רוכבים, שנתקלו בשרב רצחני מיד ביום השני, מה שגרם לכמה מהם לפרוש כבר בשלב זה. דבר אחד אפשר כבר לומר בוודאות: חנוך רדליך לא ינצח הפעם. לאחר שהוביל בפער ניכר, כרגיל אצלו, הוא פרש במפתיע באלון גליל, כנראה מתשישות והרגשה רעה.
נכון לעכשיו 8 כבר פרשו ומכסת ה 50% פורשים הרגילה כבר קרובה להתמלא. המתחרים הנותרים נראים יציבים וחזקים, אך צפויות להם עוד עלילות בדרך, כולל שרב נוסף שיתפוס כנראה חלק מהם בלב המדבר.
לסיום, אי אפשר בלי מילה על התופעה היפהפייה והנוגעת ללב שאופיינית ל HLC שלנו. בכל אחד מהמירוצים, לצד הגיבורים – המנצחים, מכונות הרכיבה העשויים ללא חת, בולט האנטי-גיבור של האירוע, זה האחרון, שכאשר הראשונים נוגעים במימי ים סוף ועוצרים את השעון, הוא עדיין מתנהל לו אי שם בדרך, בקשיים שלא יתוארו ובנחישות שאין למעלה ממנה, גיבור אחרון שלא חולם לוותר. ומשסר חינם של המנצחים יומיים או שלושה לאחר הסיום, מתרכזת הקהילה ברוכב האחרון הזה שרבים רבים מזדהים איתו הרבה יותר מאשר עם הגיבורים, והנשמות הטובות ממשיכות לעקוב ללוות ולעדכן עליו גם ימים רבים לאחר שהמסך כבר כבה. כך נגלית לנו לאישיות מיוחדת ומרתקת, ששובה את הדמיון ומראה לנו את כוחה של הרוח על הגוף. בשנה שעברה היה זה דני קרן-אור גולדצוויג, גיבור מארץ הגיבורים עם אופניים מיושנים וציוד מאולתר, שגרם לרבים מהפדלאות שבנינו להבין שגם אנחנו יכולים. יש יותר מזה?
ירון וג'ימה מארגן חימום נוסח המדבר. ברקע שיטפון בנחל צין (צילם: עמרי בן יאיש)
