ראשית, נוסטלגיה: בתחילת 2008 הוקמה קומונת 4אפיק שבתחילה נקראה “4אינטש- רכיבות אפיק ומרחקים ארוכים”, ע”י איל צ’רניכובסקי, גיא חלמיש ויורם רוזן (להלן הפרופ’) ואל הקבוצה שהקימו בתפוז הצטרפו ראשונים חבריהם לחיידק – כמה מהם עדיין מסובבים קראנקים עדכניים.
אותו פרופ’ חזה וראה רחוק ובחלומו ביקש לייבא מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לארץ הקודש את ה- GDR (שבהמשך נהיה ל- Tour Divide) וליצור את מה שלימים ובלי קשר אליו אכן קרם עור וגידים, ה- HLC, אך את כל זאת לעשות באופן מדורג, שיתאים לרוח התקופה. אז במה מתחילים? ברכיבת 100 מייל- American Century, רעיון שלפני 10 שנים נשמע הזוי לחלוטין במחוזותינו. במהלך ההכנות שובש השם ע”י אחד החברים וכך קיבלנו את העיוות השגור כבר שנים בפי כל: הצ’ימיצ’ורי.
מאת: איתי הלוי. סייעו בכתיבה: דני זלנפרוינד, אילן טבת, אפי פלאח, עינן קמחי ודני חסיד.
צילום: איתי הלוי, דודו גולדפרב, צלם מסתורי מהצ’ימי הראשון (אם זה אתה – צור איתנו קשר!)
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
צ’ימיצו’רי 2008
הכללים היו רכיבה בזוגות ולא ביחידים בשל החשש מסכנות המדבר, אך תוך כדי הקפדה על כללי ה- self supported וחובת צילום ע”י כל זוג במספר תחנות לאורך הדרך כדי להוכיח שאכן היו שם (בכל זאת מדובר על לפני 10 שנים….. טכנולוגית עולם אחר לגמרי).
המסלול הראשוני היה שונה בחלקו: החל בחניון הרועה ועבר פעמיים בשדה בוקר. בין הרוכבים בצ’ימי הראשון היו הפרופ’, שמאי בקר, שלומית אמנה, צ’רניכובסקי וירון כהן, אילן טבת ודני (גרביים) זלנפרוינד, עינב וגיא לוטם (שהפעם חיכו עם אופנוע באחת הסרפנטינות במעלה עקרבים ועודדו את הרוכבים) ועוד כמה אחרים. ומי ניצח בצ’ימי הראשון? היו אלו ארז חיון ושותפו הלא כ”כ מוכר, חנוך רדליך, שרכב על סינגל ספיד 26 אינץ’.
ב-2009 כבר גובש הלופ שהכרנו עד השנה: הזינוק הועבר אחר כבוד לעין חצבה, גם בשל מגבלות שעות מעבר בשמורות טבע וגם כדי לחוס על הרוכבים מהקור העז, כמעט 0 מעלות, בזינוק ב- 5 בבוקר ברמת הנגב. אני בטוח שרבים מהמייסדים מתגעגעים לאינטימיות והתמימות של ראשית הדרך, אך אין מה לעשות, זו דרכו של עולם. הנה התדריך מרוזן למשתתפי ה’צימי הראשון בערב שלפני עם מפת נייר: 
ולמה לעזאזל בכלל לבוא לצ’ימי הזה?
את השאלה הזו שואל כל אחד, אך עינן קמחי, איש עם הרבה לבן, הרבה שפם, הרבה לב והרבה חיוך רחב, היטיב לענות עליה: בזכות השינוי בתוואי, כי אין צ’ימי אחד דומה למשנהו. עבור הפסטה פארטי, כדי לשמוע את התדריך של גדעון, בזכות המדבר. בשביל זמן איכות לבד או עם פרטנר, תחושת הסיפוק בסיום, שותפות גורל עם עוד כמה אומללים, המור”קים שאחרי, להתחשל, להתרגש, כי צרת רבים נחמת טיפשים. בשביל המדבקות שמאיר בוקאי הכין וכי נבוא גם שנה הבאה.
תמיד אפשר וקל יותר למצוא סיבות למה לא, אך למצוא סיבות למה כן ולבוא ולעשות- הכי טוב בעולם. לא יודע אם יש מי שרכב את כל העשרה אך תשאלו את מי שרכב בתשעה- בין היתר חנוך רדליך, משה אהרוני ועינן.
בתמונה מטה – דני מעניק מגן הוקרה לגדעון מיחידת חילוץ ערבה (צולם ע”י דודו גולדפרב), התחנה בשדבו, אני והחברה:
4Epic, בייקרס ועוד רבים וטובים
ונעבור לימינו אנו…. סצנת הרכיבה בארץ התפתחה ונהייתה לנחלת המונים, דברים שעברו בעבר מפה לאוזן גלויים כעת לכל והמידע זמין ברשתות החברתיות.
קפיצת מדרגה של המוני רוכבים, שפע של אופניים על כל הסוגים והמינים, זמינות מסלולים בלחיצת כפתור, תכנות ניווט ומכשירים ייעודיים, פנסים ושאר ציוד, כל אלו עושים את חיי הרוכבים לקלים יותר ומאפשרים לרבים יותר משנה לשנה לצאת קמעה מאזור הנוחות, להעז ולקפוץ למים העמוקים של רכיבות הקצה, שאחת מהן, אם לא הקשה ומאיימת מכל, רכיבת הדגל- הצ’ימי.
וכך, מבודדים בשנה הראשונה, צבר הצ’ימי תהודה ובשנים האחרונות עומדים על קו הזינוק מאות רוכבים בכל שנה. וכך אפשר לראות לאורך הדרך מגוון עצום של רוכבים, סינגל ספידרים, חבר’ה מבוגרים, בנות, משפחות! (משפחת לוריא) ועוד ועוד. כל אלו מוכיחים כי אם רוצים אז באמת הכל אפשרי. הנה לדוגמא אמנון, עלם צעיר בן 58 מקיבוץ גשר, שמגדיל לעשות ורוכב עם סנדלים וסיים בזמן מעורר התפעלות:
הכיף מתחיל למעשה בערב שלפני
בבית ספר שדה חצבה, מתאספים חברי קומונת 4אפיק ורוכבים נוספים, לפסטה פארטי ותדריך של גדעון מיחידת חילוץ ערבה. חברי בייקרס השונים על כל זרועותיהם, לקחו מתחם שלם בחצבה וכמו שהם יודעים עשו שמח ביד רחבה ונדיבה. והיו המון רוכבים נוספים, שישנו בצימרים או באוהלים.
המסלול המלא
השנה, לרגל ציון עשור לאירוע, נשאלה השאלה האם נשארים במסלול שהתקבע משך השנים, בונים מסלול חדש לגמרי או מבצעים שינויים מינוריים. הדעות היו חלוקות והטונים עלו, ובסופו של דבר בוצע ע”י מנהלי קומונת 4Epic סקר משתתפים. בהתאם לתוצאותיו הוחלט על שינויים בקטע שאחרי מעלה אברהם ועד למדרשה. כך הרווחנו סינגלים זורמים באזור שדה בוקר וגם הארכת משך הרכיבה בלפחות חצי שעה אם לא יותר.
התוצאה- 165 ק”מ של סבל טהור לצד הנאה צרופה (אשרי המאמין), נופי ומרחבי מדבר מדהימים, מלאי הוד, מרתקים, מגוונים ולעתים מאיימים. אפי חילק לעצמו בראש את הרכיבה לארבעה חלקים, חלוקה שכנראה נכונה לכל רוכב המכיר את המסלול משנים קודמות:
-
- בחלק הראשון 44 ק”מ חימום זריחה וכביש
- בשני, מק”מ 44 עד 91, חציית המכתש ומעלה אברהם ומגרש משחקים בדמות הסינגלים החדשים- כיף כיף כיף.
- השלישי לאחר עזיבת המדרשה, מק”מ 91 עד 130- הארד קור מדבר ועבודה
- והרביעי, מק”מ 130 ועד לסיום- דשדש נקרות וציר המעיינות.
נשמע קליל, לא?
מכירים את אחשלו RUNPANEL? מגזין הריצה הטוב בישראל – בקרו בו!
נוצרו גם אפשרויות קצרות יותר:
- המיניצ’ורי – שבצומת עין עקרבים בכביש 227 ממשיך לכיוון מפעלי צין, עוקף אותם ומתחבר למסלול במפגש צין- חווה. כ-80 ק”מ.
- המידיצ’ורי – שמטפס כרגיל לשדה בוקר אך במפגש צין- חווה ממשיך ישר דרך המפעלים לצומת עין עקרבים וחוזר לעין חצבה על כביש 227. כ-115 ק”מ.
שתי אפשרויות קיצור אלו מאפשרות לרוכבים שמתנסים בפעם הראשונה, לשומרי שבת ולרוכבים שהגיעו מאוחר לנקודת ההחלטה (cut off time) במפגש נחלי צין- חווה לקחת החלטות מושכלות. הם כעת יכולים להימנע מכניסה לשעות החושך, לשמור על טעם טוב ונכונות להגיע גם בשנים הבאות.
נודע לי כי מספר רוכבים שסיימו בחושך הופתעו ע”י פקח רט”ג לקראת סוף ציר המעיינות ונקנסו בעוון שהות בשטח שמורה בשעות החושך. לא נעים לסיים כך יום כזה.
העיקול הגדול של נחל צין, ממש על המסלול
ואיך לי היה בכל הסיפור הזה?
רק לפני פחות מחודש, בנונסטופ 700, רכבתי את המקטע ממפעלי אורון לעין יהב, אז אמרתי לעצמי שאין, פשוט אין סיכוי שאחזור לפה לצ’ימי. הדשדש בנחל חווה, העליות הקשות והממושכות לשלוחה, הירידות למרזבה שדורשות ריכוז מקסימלי והדשדש בנחל נקרות…. תמיד רכבתי את הקטע הזה בשעות החמות עם קושי מנטלי ופחד עמום ושם, יותר מבכל מקום אחר, אתה פשוט שואל את עצמך: למה לסבול? אבל, זכרון קצר יש לנו לצד צורך לשוב ולסבול כדי ליהנות…. אז חזרתי, בטח שחזרתי.
המכתש הגדול פרוס תחתינו מראש מעלה אברהם
יאיר שדה היה הראשון לגלות לי, אי שם בשנת 2011 כי יש קומונה בשם 4Epic וקורים שם דברים נפלאים… אני חושב שלקחו לי עוד כשנתיים להאמין שאת הרכיבות שרוכבים שם גם אני אוכל לרכוב ביום מן הימים. ב-2013, עת הייתי בשיא כושרי אחרי אפיק ישראל הראשון, רכבתי לראשונה את הצ’ימי, לבד. כעת יש לי שלושה פסי צ’ימי בחגורה.
בשבוע שקדם לצ’ימי רכבתי רק בשבת ובראשון ע”מ לתת לגוף מנוחה לפני הקושי והמאמץ הצפויים. למרות זאת למן ההתחלה כאב לי השריר הארבע ראשי ברגל ימין והקרין גם לברך, כאב מציק ומטריד שצפיתי שיעבור ככל שאתחמם. יצאתי לדרך אחרי העמסת נוזלים של יום קודם אך עם שני בקבוקים, ועם חולצת קומונה ארוכת שרוולים ודקה, בעיקר כהגנה מפני השמש בהמשך הרכיבה. הקור לא הדאיג אותי כלל, אלא דווקא החום בהמשך היום. ההתבססות שלי על תמרים, שקדים וחטיפי חלבה בלבד עד שדה בוקר, כנראה גרמה לכך שבלופ המערבי נחלשתי ודי סבלתי. היה לי סנדוויצ’ חירום בתיק אך כלל לא נגעתי בו.
בשנים האחרונות, עת הארוע “התמסד” ונהיה המוני, נבנה שיתוף פעולה עם חנות האופניים גיאופן שבמרכז המסחרי הקטן שבמדרשה. צוות החנות, אסף, גלעד, אלכס וצביקה ובליווי שי יגל, תושב המדרשה ואדם רב פעלים, נוסף על היותו טייל דגול, רוכב, מלאך שביל ישראל ועוד, פותחים תחנת האכלה והתרעננות מדוגמת לטובת הרוכבים, כמובן לצד הענקת שירות תיקון וטיפול למי שזקוק. ההגעה למדרשה תמיד משמחת ומרעננת. 3 סנדוויצ’ים עם שוקולד וריבה, מילוי מים, כולל בקבוק שלישי שהיה ריק בתיק עד ההגעה למדרשה, העמסת בייגל’ה ותמרים לכיסי החולצה ואני מוכן להמשך. היציאה מהמדרשה קשה מנטלית: לעזוב מקום יישוב מפנק ועוטף ולצאת לקטע הקשה של היום מבחינת התוואי, שיא החום והעייפות שכבר הצטברה. החישוב הפשוט שיש עוד כ-5 שעות רכיבה והידיעה שלמעט הרוכבים ואולי קצת מטיילים אחרים, לא נגיע לנקודה מיושבת עד הסיום. אבל אין ברירה וכבר רוצים לסיים עם כל החרא הזה… אבל העצירה במדרשה, האוכל והאנשים עשו לי טוב ויצאתי מחוזק.
כאן מתחיל החלק הקשה, פיזית ומנטלית. נחל חווה
גם איל השותף שלי לרכיבה בצ’ימי השני שלו, רכב נהדר. בניגוד לנונסטופ ובכלל לפעמים הקודמות שרכבתי מקטע זה, הפעם הרגשתי מצוין. תחילה עברנו מהר מאד את הדשדש בנחל חווה, גם בעזרת מעקף לאורך הגדה השמאלית וגם כיוון שהדשדש ממש לא היה נורא הפעם.
גם בעליות הארוכות לצלמון לחצתי וחיכיתי לאיל ליד השלט המפורסם. בירידות למרזבה השתוללתי ובדשדש בנקרות דהרתי. לראות את האנטנה של עין חצבה לאחר אחת מהעליות הקצרצרות של ציר המעיינות זה תמיד מחזה משובב נפש. עוד כמה ק”מ בודדים והגענו, מפורקים, כואבים ועם זאת כמובן שמחים ומסופקים.
בתחנה פוגשים חברים טובים, כאלו שכבר הגיעו ומתאוששים ומקבלים במחיאות כפיים ובעידוד אותנו ואת אלו שמגיעים ממש אחרינו.
שנמשיך להיפגש באירועים כאלו וברכיבות הללו. שנדע להעריך את אותם אלו שנקראים הלא מארגנים. תודה לכל העושים במלאכה ונתראה בשנה הבאה.
מאת: איתי הלוי. סייעו בכתיבה: דני זלנפרוינד, אילן טבת, אפי פלאח, עינן קמחי ודני חסיד.
צילום: איתי הלוי, דודו גולדפרב, צלם מסתורי מהצ’ימי הראשון (אם זה אתה – צור איתנו קשר!)
