ממלכת היין. חופשת ריסטרט באיטליה הירוקה, ממלכת היין

מזה שנה וחצי קורונה מטלטלת את נפשנו בכל הכיוונים. הריחוק מקהלים וחברים, הניתוק מפנאי ופינוקים וגם התקרקעות מטיולים. הגיע שלב שבו אמרתי לעצמי – מספיק. השהות בבית לאורך זמן עם הילדים, גרמה לי לרצון עז של ריסט לכל החושים. זה התחיל עוד בתקופת שיא של הסגרים, כאשר מפגשים מחתרתיים הולידו אהבות חדשות למוצרים של מבוגרים. טוב, נראה לי שהבנו את המתכונת לכתיבה בחרוזים, וזה גם מקביל אותי בכתיבה של משפטים קצת יותר מורכבים.

למפגשים הנ”ל קראנו פרלמנט וכל רביעי היינו באים לאותו ישוב בטוסקנה של ישראל – חבל מועצת גזר, ויושבים על טעימות יין אצל חולה יין כרוני עם ותק לא קטן. הקונספט פשוט – יש נוסחה של N-1 לכמות הבקבוקים ביחס לכמות המשתתפים אבל בחיים לא עמדנו בתנאי נוסחה זו. נשנושים על בסיס כל אחד מראה את כישוריו הקולינריים וכמובן היינות. הפרלמנט החזיק לא מעט מפגשים אבל לאחר כמה חודשים מיצה את עצמו אחרי שכבר הספקנו לעבור טעימות רוחביות, ורטיקליות, אזוריות ומתיישנים למיניהם. האהבה ליין לא הלכה ורצון לשתות יין איכותי ומיוחד רק נסק אל על.

הקיץ הגיע ואיטליה שינתה את צבעה לירוק. לא רק כארץ אירופאית עם כמות גשמים בקיץ שלא מביישת את החורף הגלילי של ארצנו, אבל גם מבחינת רמזור קורונה של יעדים לטיסה. חבר פרלמנט זרק רעיון – בואו נטוס לטיול טעימות בחבל פיימונטה שבצפון מערב איטליה, ומה לעשות – להצעה כזו קשה לסרב. פתיחת קבוצה על שם – Alcoholico Italiano על בסיס שלושת האמיצים התחילה לצייץ ולהקשות על השרתים של וואטסאפ. הטיול תוכנת לפרטי פרטים עוד טרם עליה למטוס:

• יומיים טעימות יין לפי לוז של הפקה מקומית – על בסיס חברה שעובדת עם היקבים. עיקר הפעילות עם יקבים לא מפורסמים עולמית והזמינות לסבב טעימות אישי יותר נגיש.
• יום טעימות על בסיס בחירה שלנו ביקבים קצת יותר מפונפנים עם תודעה שיווקית ענפה גם בארצנו. 
• יום וחצי בהרים האלפיים של ברגמו עם רצון לכבוש איזה פיק בטרק קצר.
• לילה אחרון בסגנון אורבני במדרחוב של ברגמו החמודה.

פיימונטה

חבל זה כשמו הוא – למרגלות ההרים. נמצא בצפון מערב איטליה כאשר גבולותיו נושקים להרים היפים של האלפים עם חבל אאוסטה המדהים שמצפון. מזרחית עם אגם קומו המתוייר וההרים האלפים של ברגמו, בדרום מגיע כמעט לים יפה ובמערב האלפים של צרפת. אומנם החבל לא מתוייר כמו שאר חלקי איטליה אבל יש לו לא מעט להציע עם מוקד עיר בירה של החבל – טורינו. הרבה היסטוריה של מלחמות ושליטה על המעבר אל המשך היבשת זרועה על שמו של החבל. אנחנו נתמקד דווקא באיזור היותר כפרי וכל מה שקשור לתעשיית היין של חבל זה. במרכז איזור זה ישנו כפר שכפה על התעשייה את הברנד של המשקה – ברולו. האיזור מאופיין בגבעות יפיפיות המכוסות בכרמים בצורה אבסולוטית. אין מטר רבוע אחד שלא מנוצל לטובת התעשיה. בראש כל גבעה ישנו כפר ציורי עם גגות רעפים אדומים שמבליטים את הכפר על פני המרבד כרמים ירוקים. סמטאות הכפרים ממש ציוריות עם פיאצות קטנות ובתי קפה או מסעדה לעצירות מנוחה.

היין

הפוליטיקה לא פוסחת על התעשייה ובמיוחד לא על השליטה בנדל”ן. הגפן יכול להיות אותו גפן אבל מיקומו הפיזי, יכול לקבוע את שמו העתידי ביין, וזה יורד לרמה של חלקה ליד חלקה. יש לא מעט זנים שמסתובבים באיזור אבל אנחנו נתמקד רק בעיקריים. זן הנביולו הוא מקור כל הקונצנזוס. מכיוון שכל התהליך התחיל אי שם כמה מאות שנים אחורה ומי שנתנה את האות להפצת הזנים החדשים דאז, הייתה במקור מברולו ולכן כל היינות מזן נביולו שבאו מאיזור הקרוב אל הכפר, נקראו ברולו. את הרישוי הפולוטי מקבלים מהאיגוד DOCG שנותן תוקף לייקב על השם. בסופו של דבר, זה לא מספיק לגדל גפני נביולו על מנת לקרוא ליין שלך ברולו. אתה צריך להיות בעל כרם באיזור הנכון, אחרת זה יהיה יין נביולו. רגע רגע, אבל יש עוד סוג יין שנקרא ברברסקו וגם במקרה זה הבחור הנל מופק מזן הנביולו ובניחוש קל יהיה ליחס אותו לאיזור בו מופק היין – עיירת הברברסקה.

אז אם נסכם לרגע את הקונפליקט, מזן נביולו מופקים 3 סוגים שונים של יין המיוחסים לאיזור גאוגרפי, הנמצאים במחרק נסיעה של 10 דק אחד מהשני. כל יין גם קיבל ייחוד משלו בדרך שבו הוא מוכן על בסיס זמן יישון חבית והתיישנות נוספת בבקבוק טרם יציאתו לשוק. לרוב נהוג ליישן את היינות האלו עוד תקופה ארוכה לאחר רכישתם, על מנת לאזן את הטאנינים לאורך השנים וזה מתחיל עם המלצות של 5 שנים ואילך.

אל תטעו, לא הכל פה מיועד להשקעה לטווח ארוך כמו במיוחדים, הם בכלל לא העיקר. בחבל מקסים זה ישנם עוד כמה סוגים שלא כל כך מוכרים מהז׳רגון הישראלי אבל מובילים במצעד הבינלאומי וכמובן ניתן לשתות את התוצר גם כשהוא צעיר בבקבוק. יין דולצ’טו הנהדר שבאיטלקית אומר – קטן ומתוק, הוא יין נגיש לכל נפש ומאופיין בטאנינים מאוזנים וגוף קל בעל ארומות שזיף, חבושים ואדמתיות. ברברה הוא זן השלישי הכי גדול באיטליה ועולה דרגה מעל לזמינות והנגשה של הדולצ׳טו, אבל עדיין לא מתקרב לאחים הגדולים המתבססים על זן נביולו ועוד כמה זנים שמפיקים מהם יין לבן, בדיוק לימי קיץ חמימים.

הטיול

טיסת ריינאייר נוחתת בברגמו בשעות הערב המאוחרות וכאן מתחיל מרוץ כנגד הזמן. מי שלא מכיר איך עובד שדה תעופה קטן באיטליה, יחווה זאת על בשרו כבר בתור לדרכונים. משום מה יש מספר מועט של עמדות בידוק וניתן לבלות בשלב זה עד שעה וחצי. זה קשוח במיוחד אם אתם חושקים להגיע לדלפק של השכרת רכב לפני הסגירה, אחרת יש תוספת תשלום סביב 60 יורו על איחור. מה כן ניתן לעשות? למצוא סבא אירופאי ולהוציא דרכון של האיחוד או לבוא עם דרכון ביומטרי. כן כן, גם הוא עובר בתור המהיר.

הנסיעה בשעות לילה מברגמו למרכז פיימונטה, ובמקרה שלנו הכפר נובלו, לוקחת כמעט שלוש שעות, אבל גם לא פוסחת על הארנק בכבישי אגרה ובכל פנייה אתה נאלץ להיפרד מכמה יורו. אבל תמיד אפשר להתנחם בעצירה ספומטנית בתחנות דלק ולהתפנק על אספרסו איכותי שלא מבייש את מיטב בתי הקפה המפונפנים פה בארץ. את הבית שכרנו דרך אייר בי אנד בי במחירים נוחים מאוד עם שטח לא קטן מסביב ושער כניסה לאחוזה כמו בסרטים של בריג’יט ברדו. 400 ש”ח ללילה וכל זה שלך, כולל אוויר גבעות נעים וגם קצת מעופפים שמשתדלים גם להיות עוקצים.

השכמה של טירונות ללו”ז צפוף ולא פשוט… להתחיל עם יין ב 10:00 זה לא קל. אבל לפני כן לא פוסחים על סמטאות הכפר ברולו ושואבים את האווירה הפסטורלית שהולכת ללוות אותנו בימים הקרובים. לגימה של משקה לאומי בליווי בקשת ״דופיו״ על מנת להעיר את הגוף טוטאלית, מאפה טרי וקדימה לטעימות. איך שלא נסובב את זה, לדחוף יותר משלושה יקבים ביום זה בגדר של התעללות. בכל יקב פוגש אותך הבעלים ומתחיל עם סיפורי היסטוריה של דור 6 עד 10 וגלגול הנפשות המשפחתיות בשלבי העסק. סיור נאה במרתפים העתיקים עם ריח מטמטם שנצבר שם מאות שנים ולשולחן האבירים. כמו תמיד מתחילים מהקל אל הכבד – קצת לבן וקצת פט-נאט, דולצ׳טו להיפתח ולחיילים האמיתיים של נביולו וברולו. את המוסקטו העדפנו לשמור לסוף – אין כמו לסיים סשן עם טעם מתוק.

צריך לדעת לעשות זאת נכון ולא לבלוע כל שלוק שנכנס לחלל הפה. גם אם בכוס יש יין משובח שכבר התיישן עשרות שנים. אחרת מהר מאוד תגיעו למצב של חוסר יציבות ולא תשרדו את ארוחת הצהריים. זה נהוג ומקובל, לא צריך להתבייש, פשוט יורקים את הטעימה לקערה ייעודית המסופקת לכל טועם. 

יום ראשון בסיורים ולא פוסחים על פספוסים,
ליקב השלישי מגיעים כבר מתודלקים.
אומנם הקפדנו על הכללים
אבל בנימוסים לא מתפשרים.

ככה זה כשהמארחת מפנקת בשלושה בקבוקי יין תוך כדי ארוחת צהריים. יום למחרת כבר היינו יותר חכמים ואת היום סיימנו לגמרי צלולים.

ארוחות

ארוחות באיטליה זו תרבות בפני עצמה, ולא רק מבחינת איכות הקולינריה אלה גם במובן של טקס מתמשך. ישנם ארבע מנות עיקריות בתהליך שבכיף מקבלות חיזוק של תוספים כאלו ואחרים :

• פתיח
• מנה ראשונה
• מנה עיקרית
• קינוח

כל מנה עם ההגשה שלה והסכום שלה, מעין טקסים קטנים שמאחדים יחד למסע מזין אחד ארוך. החיים פה ממש בהילוך איטי, וזה בא גם בצורת אכילה. אתה בכיף יכול למצוא את עצמך מבלה בין 3-4 שעות מאחורי השולחן מבלי שאיזה מלצר ידחוף לך חשבון על מנת להרוויח עוד לקוח בפס ייצור. ההפך, זה בא מהצד השני וכל מנה מקבלת את הטיפול שלה ואת הזמן שלה.

צפון איטליה מאוד שונה משאר חלקיה ומנות טיפוסיות של פסטה ופיצה יהיה לא קל למצוא. גוונים צפון אירופיים בשילוב העדינות והדיוק של איטליה, יעלו מנות כמו טרטר מעודן עם מריחת רוטב משנה כיוון, פרוסות פילה עגל מבושל על בסיס קרם חרדל עדין מתובל בטונה ועד תבשילים ארוכי שעות של עז צעירה. הכל טעים וגם לא מפוצץ, בדיוק במידה כדי להשאיר מספיק מקום גם למנה מתוקה.

בהרים

את סוף הטיול חשקנו לבלות במקום יותר מבודד ממה שהיינו עד כה. לאחר הרבה מאמצים של מציאת כפר קטן, בעומק ההרים, עם אופציה לטיול הייקינג לא מפרך לפסגה קרובה עם נוף משוגע, בחרנו באיזור האלפים של ברגמו. קבוצת הרים זו מתנוססת היישר מהעיר וגובלת עם העמק האחרון לפני האלפים של שוויץ. עם המעבר של העיר וכניסה לאיזור ההרים על בסיס נהר הברמבו/ סופות ברקים ליוו את שאר הנסיעה בחושך, לאט לאט אל עומק ההרים. 

כבישים צרים שמטפסים בסלאלומים מהסרטים,
מובילים אל כפרים נורא קטנים של כנסיה במרכז העניינים
ועוד קצת בתים שתוחמים.
הגעה בשעות ערב מאוחרת לגובה של 1600 מטרים
מקבלת אותנו סערה עם מבול כמו בימים הטובים.
ריחות של צלילות הגובה של ההרים,
מלווה עם רעש של מי נהר זורמים.
8 מעלות מחוץ לדלת והראש בעננים.
זהו הריסט שחלמתי עליו כבר כמה חודשים.

לאחר לילה של שינה טובה, קיווינו להרגעת הרוחות בצד של הגשם. אבל הוא בשלו ולא הפסיק לרגע. החלטה אמיצה ועלינו עם הרכב לנקודת תחילת הטיול הרגלי, אי שם יותר גבוהה בהרים. בדיוק בנקודה שנגמר האספלט ויש רק שביל עיזים למטפסים. סוג של קניון לא קטן, כמעט בגובה של מעבר רכסים. מפלים זורמים ומתנקזים ב-360 מעלות ורק הגשם בא וממשיך להרוס את התכנונים ולא שידר את התנאים לחובבנים כמונו. הסתפקנו בהליכה קצרה אל עבר בקתה מנותקת כל. למרבה הפלא גילינו בית מלאכה עתיק ופעיל שמייצר גבינות בשיטה העתיקה על ידי יישון בחדרים של המבנה. הטמפרטורות המקומיות יחד עם הלחות הנכונה, מאפשרים לגבינה להתיישן גם בתנאים של פעם, ללא חשמל. עם החזרה למטה אל עבר קו פרשת העצים עצרנו שוב, והפעם סיבוב ביער כמו של כיפה אדומה. קצת סיבוב לאורך הנהר שזורם מהמפלים ומהר מאוד גם מוצאים תותי יער שמסתתרים תחת העלים. ללא ספק זו חוויה שונה וחשובה, מנקה את הראש, את האור ואת הנשימה.

בעיר

את הלילה לפני טיסת בוקר החלטנו להעביר קרוב לשדה – בעיר ברגמו עצמה. דירה חמודה במרכז העיר מובילה ב-5 דקות הליכה אל עבר חיי הלילה הקורונאיים של המדרחוב המרכזי. הכל פתוח בלי שום תו, רק מסיכה בכניסה לכל מבנה עד לרגע ישיבה. כל המסעדות והברים שוקקים והצעירים יחד עם התיירים המועטים, נוהרים לבילויים. גם אחלה לוקיישן לריפיל של המזוודה עם מתנות לילדים ונקניקים, גבינות ושאר מוצרים ייחודיים לערבים עם האישה לאור הסיפורים.

סיכום 

הטיול עבר בנקודות שונות כשלבים מגוונים, ממש כמו ארוחה איטלקית. כל חלק וחלק היה שונה בנוף ובאווירה. נתן רובד נוסף לחוויה אחת גדולה. כל פרט היה במינון הנכון. אין מה לעשות, עוד יחזור הניגון. מומלץ מאוד לבדוק את צבעוניות הרמזור ולתת גיחה איכותית לאיזור. הכל זמין ולא יקר, אין כמעט תיירים והכל נהיה יותר נגיש.

אריוודרצ’י!

הצטרפו לערוץ הטלגרם של אאוטפאנל

מאת: יוג’ין לוויט
צילום: יוג’ין לוויט