כשהגעתי לגיל המופלג של 50 שנים, בהחלטה של רגע החלטתי באופן ספונטני לצאת לחוויה חדשה – מסע קיאקים (מסע קיאק למעשה) לאורך חופי ארצנו. המסע החל בגבולה הצפוני של ארצנו, ראש הנקרה והיה צפוי להסתיים בחוף זיקים צמוד לגבול עזה.
מאת: שי הר-זהב
השהות והתנועה בים היא בעזרת הקיאק הימי שלי. החלטתי לצאת למסע קיאק לבד ללא מלווה לצידי ועם ציוד בסיסי לשהיה בשטח. המוטיבציה שהניעה אותי, בין היתר, היא תחושת הדחיפות שיש למצות את החיים ולהנות מהם כל עוד הם זמינים לי ,כוחי בגופי ואני מסוגל לשרוד חתירה של כ 120 מייל (194 קילומטרים).
מחשבה צעירה או הזדקנות מואצת
זה היה בערב יום חמישי, התיישבתי על כורסת הפסיכולוג (המטאפורי) ובחנתי את המחשבות שקדמו לקבלת ההחלטה. הבנתי שאני רוצה לצאת מהשגרה, לחוות את הים והטבע, לאפשר לעצמי לפגוש את החברים שלי דרך המסע. פתחתי קבוצת וואטסאפ והזמנתי את כל משפחתי הענפה וחברי להצטרף ולעקוב אחרי. בדיעבד זה התברר כצעד מכריע בקבלת עזרה מחברי במהלך מסע הקיאק.
היה לי חשוב מצד אחד לצאת לבד ובנוסף לאפשר מפגשים ספונטניים עם האנשים שבחיי.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
למה לבד?
כי כשאני לבד אני נהנה מהשקט ופשטות הקיום, אני מחובר לקצב האישי שלי ואני מתמסר לחוויה ללא הסחות דעת, אני אוהב לחוש את תחושת האחריות ולדעת שכל החלטה שאני מקבל היא 100 אחוז שלי. אם אני טועה אז אני נאלץ להתמודד עם ההשלכות של הטעויות שלי.
אני מתבונן בילדי, מה שבולט אצלם זה שהם מתנסים, לומדים, כמעט לא חוששים, זה חלק מלהיות צעיר. יש בנו חלקים שהם צעירים וחלקים שהם זקנים והשאלה עבורי כשאני מקבל החלטות היא מי נמצא בקדמת הבמה רגע לפני שאני חוגג חמישים? החלק הצעיר שבי שרוצה להתנסות ולקחת סיכונים או החלק הזקן שמעדיף את המקלחת החמה והמיטה הרכה בסופו של יום. נתתי מקום לחלק הצעיר שבי והחלטתי לצאת לחוויה שהיא חדשה עבורי, מאתגרת פיזית ומנטלית.
היעדים שהצבתי למסע הקיאק
רציתי לחבר את החוויה הזו עם החלטה ויעדים פנימיים שהנחו אותי:
- לפגוש חברים אהובים ותומכים במהלך הדרך.
- להצית השראה באנשים ולחלוק עימם את אהבת הים.
- לקחת זמן לעצמי, חופשי מעבודה ומשגרת היומיום
- לצאת מאזור הנוחות שלי כדי שאוכל להתגבר על קשיים.
- לחזק את תחושת המסוגלות שלי
- להוות דוגמא לילדים שלי.
היה לי חשוב לתת דוגמא לילדים שלי. להראות להם שאפשר להיות ספונטנים, שבכל גיל אפשר לאתגר את עצמנו ושדרך התמודדות עם אתגרים אנחנו גדלים ומתחזקים, פיזית ובעיקר מנטלית. התקווה שלי היא שכשהם יהיו בני חמישים הערכים הללו ילוו אותם, שהאנרגיה של יציאה להרפתקאה תלווה גם אותם במשברים שכנראה ויחוו. שיהיה בהם הביטחון להתנסות בדברים חדשים, שהסקרנות הילדית תישאר איתם.
סיכון החותר הבודד בים
ועדיין בקבלת ההחלטה היה קיים גם חשש, שהות בים לבד היא אינה דבר שיש להקל בו ראש. כחותר בקיאק אני תמיד מקפיד לחתור עם בן זוג , במקרה חירום של התהפכות למים או אובדן שליטה ניתן להיעזר בבן הזוג ולחזור לקיאק. חששתי ממצבים בים שיהיה לי קשה להתמודד עימם לבד: רוח חזקה, גלים גבוהים ותשישות. כמהלך של מזעור הסכנה ויציאה בטוחה לקחתי עימי שני מכשירי טלפון ומכשיר קשר ימי. אור-לי אשר מכהנת בתפקיד ריכוז פעילויות השייט של עמותת אתגרים בצפון הארץ הבטיחה לי שבמקרה חירום יש לי כיסוי של סירת מנוע שתוכל להגיע אלי מצפון הארץ ועד אזור המרכז.
הצטרפו לערוץ הטלגרם של אאוטפאנל – לחצו פה לערוץ
היום הראשון
בבוקר יום א’ התייצבתי בחוף בצת עם הקיאק כשהוא עמוס בכל הנדרש למסע קיאק אישי של שבוע ימים. מיד לאחר המעבר של גלי החוף הבנתי לראשונה עד כמה הקיאק שלי כבד. לקח לי מספר שעות להתרגל למשקל הקיאק ולהתנהלותו במים. השעה הראשונה במים הייתה מלווה בחשש ופחד שאולי קיבלתי את ההחלטה בחופזה. האם אני מסוגל להתמודד עם המרחק הגדול? הרגשתי לא בטוח ולא יציב על הקיאק וחששתי שכשאתהפך האם אצליח לחזור לקיאק הכבד בכוחות עצמי? בחרתי לא להאמין למחשבות האלה, מחשבות מחלישות והמשכתי דרומה בזהירות יתרה.
היציאה לים בחוף בצת
האטרקציה של היום הראשון היא חתירה לאורך איי אכזיב שהם קבוצת איים כקילומטר ממערב לחוף אכזיב. הקבוצה מכילה שני איים קטנים, אכזיב ושגביון, ושונית אכזיב. גודל האיים אכזיב ושגביון הוא כמה מאות מטרים רבועים והם בית לעשרות בעלי כנף (בעיקר שחפים). העליה לאיים, שהם חלק משמורת הטבע , אסורה. השהות בקיאק סביבם מאפשרת להתבונן בעולם בעלי הכנף ללא הפרעה. מאות ציפורים מאכלסות את האיים הקטנים.
ככל שחלפו השעות הרוח התחזקה והפכה לדרומית מערבית מה שגרם לים להיות גלי ומשתנה. ככל שמדרימים אפשר לראות באופק הדרומי את מגדלור עכו והבתים מעל לחומות.
שקיעה מעל מפרץ חיפה
את היום הראשון סיימתי בחופי הקריות , בתפר בין קריית ים לקריית חיים הקמתי את האוהל שלי, מקלחת זריזה על החוף, החלפת בגדים ואני מוכן למפגש עם המשפחה השניה שלי שהיא צוות שייט צפון (אימפריה) של עמותת אתגרים. אור-לי דרי רכזת שייט צפון המדהימה, ביחד עם עומר ברעם – מדריך שייט בנשמה ורפתן כמקצוע וארז גרייצר שהוא הייטקיסט לשעבר שבחר בשייט ובהדרכה כדרך חיים, דאגו לי לבירה קרה וארוחת מלכים על החוף.
מסע יחיד הוא הזדמנות נהדרת לחוות את החברים האמיתיים שלך, לחוש את הדאגה האמיתית והליווי המסור. המפגש בערב עם החברים שלי והדאגה שלהם שלא אשאר רעב ולבד חיזקה אותי ונתנה לי כוחות פיזיים ומנטליים להמשך. תחושה של הכרת תודה מילאה את ליבי על החברות ועל המסירות ועל הדאגה של החברים שלי .
ארז גרייצר, מארגן לנו בשרים ופיתות מעל המדורה
היום השני – חציית מפרץ חיפה והשטח הימי הסגור של השייטת
בבוקרו של יום ב’ המשכתי בחתירה דרומה, המטרה הראשונית היא לחצות את מפרץ חיפה בבטחה ובעיקר את נתיב הכניסה של האוניות לנמל חיפה.
בים בדיוק כמו בכביש יש חוקים, מי מפנה למי את הדרך ואיך. יש חוק אחד לא כתוב שאיתו אף אחד לא מתעסק, כמעט כולם מתישרים לפיו. זהו חוק הברזל…. למי שיש יותר – לו הזכות. לי יש בכלל קיאק מפיברגלס ואני לא מתכוון להיות בשום נתיב שייט של מפלצת ברזל.
עם חציית מפרץ חיפה הרוח הצפונית התחזקה ודחפה אותי בקלילות דרומה כאשר אני גולש על הגלים, מול מבצר עתלית משתרע שטח ימי סגור שאין לחצותו! זהו שטח האימונים של השייטת. העמקתי כ 2 מייל מהחוף בתקווה שלא יבחינו בי והמשכתי בחתירה דרומה.
ממש לפני היציאה מהשטח ליד נווה ים, אני מבחין בסירה מהירה של השייטת שמקצרת אלי טווח במהירות. החיילים על הסירה היו מאוד רציניים והתייחסו אלי בתחילה כאל איום ממשי. היתרון בגיל מתקדם, יש לציין , היא פרספקטיבה, האפשרות לראות את מיטב בננו שומרים על גבולות הארץ ולוקחים את תפקידם ברצינות יתרה ומהצד השני להשאר מחוייך ולדעת שהכל סבבה וגם קצת להצטער שאולי והכנסתי את החברה האלה לפינה בעייתית שמא סיבכתי אותם בכך שכמעט וחמקתי להם מתחת לרדאר?
לאחר שיחה מחוייכת (מצידי בלבד) ומתן שוחד בדמות הצעה לחלוק תמרים יחדיו, הם נרגעו והבינו שאני קיאקיסט במשבר גיל ה 50 ולא בהכרח גורם מסוכן, שנכנס להם לשטח. נפרדנו כחברים והם איחלו לי דרך צלחה דרומה.
את היום השני סיימתי במפרץ המדהים של חוף נחשולים. הייתי מותש מחתירה ארוכה ושעות רבות על הים. הרגשתי שאני מרוקן פיזית, בקושי אכלתי במהלך היום והראש החל לכאוב לי. אשתי הנהדרת הגיעה אלי עם ארוחת ערב וחברים נוספים הצטרפו אלינו כאשר כל אחד דואג למלא לי את הבטן בדרכו הייחודית. גם בערב השני הבנתי שמסע הקיאק הזה לא היה מתאפשר ללא התמיכה והעזרה של המשפחה והחברים שלי. החושך ירד, נפרדתי מכולם ונכנסתי לאוהל הקטן לשינה טרופה. בתחילתו של הלילה הרוח המזרחית החלה להתחזק ומצאתי את עצמי עם אוהל שאינו עומד בעוצמת הרוח וקורס עלי בכל פעם מחדש. לאחר מספר ניסיונות כושלים הייתי די מיואש וכעוס, החלטתי לוותר על המאבק ולהתמסר לכוחות הטבע והמשכתי לישון כאשר האוהל כולו עלי והשק”ש מתמלא במהירות בגבעות של חול.
חוף נחשולים עם רוח מזרחית שורקת וים חלק
מפגש עם הטבע.
השהייה בעומק הים לבד במשך שעות רבות איפשרו לי מפגש בלתי אמצעי עם הטבע. במהלך החתירה הבחנתי בדגים מעופפים עוברים עשרות מטרים בתעופה מרהיבה. חלפתי על פני צבי ים שצללו ברגע שהבחינו בי. שחפים ומינים נוספים של ציפורים חגו מעלי והיו עסוקים במלאכת הדיג שלהם, המדוזות נסחפו באיטיות מתחתי והים השתנה בכל רגע בגליו, בצבעיו, עומקו ועוצמתו.
הטבע הלך קסמים עלי ולמרות זאת זכרתי תמיד שאני לבד בים הפתוח ושלא הכל תלוי בי, כשאני על קיאק יש דברים שהם מעבר לשליטתי. בכל רגע גל יכול להפוך אותי, הרוח יכולה להתחזק והגלים להיות עוצמתיים. תחושת הביטחון על הקיאק היא די מטעה ומבלבלת. חוסר ריכוז רגעי עלול להוביל להתהפכות. במהלך ימי החתירה השתדלתי להיות קשוב לגופי בכדי שלא אחצה את גבולות היכולת שלי ואמצא את עצמי במצבים מסוכנים. מניסיוני למדתי שמיותר להיצמד לתכנון קבוע מראש וקל יותר לאלתר בכל יום ולהיות דינאמי עם כל מה שהטבע זורק לפתחי. כשיצאתי לחתירה לא נצמדתי לתכנון קפדני וקשוח, בחרתי להכיר תודה לזרום עם כל מה שהדרך תציע.
לחתור ברוח מזרחית ערה
בוקרו של היום השלישי תפס אותי עם רוחות מזרחיות ערות המלוות במשבים של מעל 25 קשר. חתירה ברוח מזרחית מלווה בסיכון להיסחף לעומקו של הים מבלי היכולת של החותר לשלוט בכיוונו ומקשה עליו לחזור לחוף. ברוחות חזקות החרטום (החלק הקדמי של הקיאק ) נוטה להסתובב אל הרוח וקשה לשמור על כיוון החתירה הרצוי, מה שגורם לחתירה להיות יותר מעייפת ואיטית.
למרות הרוח החזקה החלטתי להמשיך דרומה, הייתי מצויד במכשיר קשר ימי ומכשיר טלפון. ידעתי שבכל מקרה של מצוקה תמיד אוכל להתקשר ליהודה דרי, מנהל מועדון ימי חדרה, שיגיע לסייע לי בליווי סירה מהירה.
הפסקת סושי בג’סר א זרקא
נצמדתי לקו החוף, חתרתי כנגד משבי רוח עזים, הייתי חייב לחתור ללא הפסקה אחרת הייתי מוצא את עצמי נסחף לעומקו של הים. בסיום חתירה מאומצת הגעתי תשוש ועייף למועדון ימי חדרה. במועדון התרגשתי לפגוש את חברי חוג הקיאקים של אתגרים שבאו להאכיל ולעודד אותי.
בסיום היום הייתי תשוש מאוד לאחר שני לילות מעוטי שינה. החלטתי להיות טוב לעצמי, לשנות את ההחלטה שקיבלתי בתחילת הדרך שאשאר ללון תמיד בקרבת החוף וביקשתי מאחותי שתאסוף אותי לביתה שם אוכל לישון במיטה נוחה ולמלא את המצברים בכוחות מחודשים. ההחלטה שלי התגלתה כנכונה עבורי וביום רביעי חזרתי לחוף אולגה כשיש בי כוחות להמשיך הלאה.
ארוחת ערב עם מתנדבים וחברי אתגרים במועדון ימי חדרה
הנוף האורבני ומתרחצי החוף
היום הרביעי הכניס אותי לתחום של גוש דן. החופים הלבנים והבתוליים של צפון הארץ התחלפו בנוף אורבני וחופי מתרחצים. רצועת החוף המרשימה ביותר משתרעת בין חוף פולג לחופי הרצליה- זהו הגן הלאומי של חוף השרון. רצועת חוף צרה שתחומה ברכס סלעי כורכר ושוניות לאורך החוף. הגישה לחופים היא יותר מאתגרת אבל שווה את הירידה הסלעית מהרכס.
כשהגעתי לחופי הרצליה החברים שלי מסלטיק, עבודתי כהייטקיסט, הפתיעו אותי עם בירות קרות ומאכלים שרק ההייטק הישראלי יכול לפנק בהם.
כשהייטקיסטים פוגשים ים זה בדרך כלל טעים
את היום הרביעי סיימתי במועדון השייט של אתגרים במרינה תל אביב. התרגשתי לפגוש את מדריכי ומתנדבי השייט של העמותה בסיום פעילות תהליכית על סירות הסונאר שלנו. התקבלתי למועדון בהתרגשות ובזרועות פתוחות והרגשתי בבית.
יציאה ממועדון ימי חדרה אל עבר תל אביב
עם מתנדבי אתגרים דרומה
לאורך ארבעת ימי מסע הקיאק הייתי על הים לבד ושמחתי לפגוש חברים קרובים על החוף. ביום החמישי הצטרפו אלי שי בור ורן אופיר, שניהם מתנדבים בחוגי הקיאקים בעמותת אתגרים. הדרמנו יחדיו והחתירה בצוותא נסכה בי ביטחון. מול חופי בת ים נפרדנו משי והמשכנו שני חותרים דרומה.
דרומית לחופי ראשון לציון, לאורך חופי פלמחים משתרע שטח ימי סגור (שטח אש) שאסור לחצותו. על כלי השייט להרחיק מערבה עשרה קילומטרים בטרם ימשיכו דרומה. הים היה גלי והרוח התחזקה, החלטנו להעמיק מערבה רק כקילומטר לפני שנמשיך דרומה. החתירה ברוח ובגלים איתגרה אותנו והקשתה על ההתקדמות, ככל שהדרמנו, הים הפך סוער יותר וגלי העומק איימו להפוך אותנו. את הכניסה לנמל אשדוד נאלצנו לחצות בזריזות כאשר תנועת האוניות פנימה והחוצה מהנמל מסכנת אותנו. “קיאקיסטים מה יש לכם לחפש פה? אתם רוצים למות?” צעק אלינו הנתב. בשל הים הסוער והרוח המתחזקת נאלצנו לסיים את היום החמישי בחופי אשדוד. לחוף זיקים וגבול עזה לא עלה בידי להגיע, סוף השבוע הביא עימו סערה עוצמתית והתנאים בים לא איפשרו שייט בטוח.
סיום בחופי אשדוד ( מימין רן אופיר שהצטרף אלי)
סוף דבר
יצאתי למסע הקיאק שלי כדי לחוות את הים והטבע, לפגוש את חברי האהובים רגע לפני שאני מחליף קידומת לגיל 50, להצית את אהבת הים באנשים שמלווים אותי ולהזכיר לילדי שאבא שלהם קצת משוגע ושווה לצאת מאזור הנוחות ולחוות התנסות חדשה ועוצמתית.
כשאנחנו עומדים בפתח הרפתקאה חדשה ולא מוכרת יש בנו לעיתים מחשבות של קושי, חשש ובעיקר “למה כדאי להישאר בבית”. זה בהחלט טבעי והרבה פעמים שומר עלינו. למרות זאת לאתגר את דפוסי המחשבה הרגילה, לצאת מאזורי הנוחות ולמצוא את הדבר שיגביר את האש הפנימית ואת ההתלהבות שבנו, ללמוד שהרבה דברים שנראים לנו בלתי אפשריים, הם למעשה אפשריים, להתנסות בחוסר ודאות, בהחלטות ספונטניות ובעיקר בשהייה בטבע. כל אלו היו איתי בחמשת הימים. התובנה החזקה שאיתה אני מסיים את מסע הקיאק האישי שלי היא שלא יכולתי לעשות אותו ללא האנשים שעזרו לי בדרך. משפחתי, חברי – חברי אתגרים, מדריכים ומתנדבים שסייעו לי בדרכים רבות והעניקו לי מאהבתם על מנת שאמשיך בהרפתקאה. חמשת הימים על המים הבשילו בי את התובנה שכולנו בקיאק אחד, האתגרים שאנחנו מסוגלים אליהם יחדיו גדולים עשרות מונים מחתירה של איש יחיד מצפון הארץ לדרומה.
