מסע אל המרחב האסור של רמת א-תיה בתוככי סיני

הרעיון בכלל לא היה שלי אלא של גיל. כבר החשבנו את עצמנו מומחים גדולים לסיני. באום שומר כבר היינו, גם בסירבל וג’בל סבח. הגיע הזמן למשהו יוצא דופן, ליעד אקזוטי יותר, מרוחק יותר, קשה יותר להשגה. המרחב העצום של רמת א-תיה במרכז סיני, מחוץ לתחום ואסור בתכלית לזרים. נופים שונים לגמרי מאלה המוכרים לנו מדרום סיני, לכאורה פחות מרשימים, יותר “נגביים”, לאניני טעם. 

גיל בעצם כבר היה שם אבל רק בפאתי היעד. הפעם הוא רצה לחדור יותר לעומק השטח. כשהציע לי להצטרף אליו, המסלול כבר היה מוכן: קודם כל להוציא ויזה למצרים, מה שיאפשר לנו שהות ארוכה יותר. נסיעה באוטובוס מטאבה לקהיר יאפשר לנו לרדת בעצירת הביניים בראס סודר. משם נתחיל לנוע מזרחה, להיכנס בואדי פוקייה, משם דרומה לואדי שאלאלה. נתיב מתפתל אז יוביל אותנו דרך אי אלו מקורות מים עד לירידה מרמת א-תיה דרך נקב ורסה. “יער העמודונים”, “הרמלות” וקינוח על ג’בל בנאת שמעל ואדי פיראן. נקודת סיום מתוכננת בנווה מדבר הגדול של הפיראן. מרחק מצטבר משוער, כ- 250 ק”מ, זמן מתוכנן: 10- 12 יום. תאריך יציאה: סוף חודש דצמבר של שנת 85′.

כל תכנית, תהה זו הטובה ביותר, היא בסיס לשינויים. גם תכנית הטיול לרמת א-תיה. בפועל הלכנו מנקודת הסיום לנקודת ההתחלה או בעגה הצבאית, מנ.ס. לנ.ה. מה התרחש ביומו הראשון של מסעינו, שאילץ אותנו לשנות את התכנית? את זה לא אגלה לכם כעת. תתאפקו עד לסוף הסיפור.

כפתיח לסיפור ועל מנת להכניס אתכם לסגנון משולב, דו- לשוני, של פשט ודרש, של שלד ובשר, של כתיבה יבשה ולאקונית וזו העסיסית והמתיימרת להיות פיוטית, אספר, שכשכל החוויה כבר הייתה מאחורינו, הגעתי חזרה לתל אביב, בדרכי לירושלים. למי שזוכר, באותם ימים הייתה התחנה המרכזית (הישנה) של תל אביב מקום נוראי, להבדיל מהיום שהיא, החדשה, איומה ונוראה. היו אוטובוסים דו קומתיים שהגיעו מאילת ומאוטובוס חצות שכזה ירדתי. כתבתי על זה שיר, שיר ששכב במגירה, דף מצהיב ומאובק, שמועתק בפעם הראשונה מכתב יד לדפוס. וזה הולך כך:

Upon Returning From Some Desert Travel

When I rolled into T.A. on the midnight double-decker it was raining
And I noticed that the dregs and the drunks and the left-behinds were not there
True it was half-night/start of day and cold for this Med-city
But they usually line the floors and dinky hallways
You have to wade through them, running a slimy obstacle course
I wanted to show off my road-worn clothes, my two week beard, as if to say
We have something in common
But they were not there
They hadn’t come to meet me- returning from my travels
Poor brothers of fate
Were you swept away, blown away, washed away
I wanted to tell you to go down yonder to where I’m coming from
Where the heights and sky come together crisply
And you are king of any mountain you choose
But they were not there and no-one else seemed to take interest
Anyhow, who would understand, even if I’d tell ’em, do you know what I mean
So I got off the bus, shouldered my pack and vanished
Into the huffing-puffing early morning passer-bys

Jerusalem, January 15th, 1986                                                                                            

את גיל הכרתי בצבא. יליד קיבוץ מהצפון, שעבר עם משפחתו הברזילאית לעה”ק נתניה, שם עזב את התיכון בי”ב והלך להתנדב בביס”ש עין גדי. כהתגייס, התנדב שוב, לגולני. אני, ילד דתי מעבר לקו הירוק, הצטרפתי לצוות אוג’ 78′ של הסיירת, כשנפלטתי מהשייטת. התקבלתי יפה כחנינא הדוס, או בקיצור חנינדוס. עברנו יחד את המסלול אבל כשהגענו סוף סוף למנוחה ונחלה של צוות ותיק, “הותיקה”, שלפו את גיל לתפקיד מש”ק סיור. הוא היה פריק של טיולים ונווט טוב ובעיקר חייל משקיע. כל כך רצה לתרום, שרגע לפני השחרור התנדב שוב, הפעם לקצינים ונשלח כקצין צעיר, אשכנזי, אידיאליסט וגם נאיבי לפקד על מחלקת סיור בגדוד 12. שם הוא חטף את שוק חייו, הרובאים הגולנצ’יקים הראו לו מאיפה משתין הדג. רצה הגורל, פרצה מלחמת לבנון הראשונה,  והוא למד את שפת הגדוד ו”השתלב” בקרבות ובקרב לבבות חייליו.

את אירועי/זכרונות המלחמה הוא בחר להשכיח במרומי סיני.

את איתי לא פגשתי לפני הטיול. ילד בן 19, נתניתי וש”ש בביס”ש עין גדי גם הוא. מעריץ מושבע של גיל. מחכה לגיוס. אחרי שבוע של טיול אינטנסיבי כבר למדתי קצת להכירו. בימים הראשונים הוא ממש עלה לי על העצבים. ברדקיסט אבל מתארגן בבוקר תוך דקות, לא מודאג משום דבר, הולך חצי עירום על הרמה בראש נקב ורסה. לאט לאט התרגלתי. בסופו של דבר התברר, שהקלילות הטבעית של איתי איזנה יפה את מלוא כובד המשקל המצטבר של שני “המבוגרים האחראיים” בני ה- 25.

אור ליום השני של הטיול, קפצנו ממשאית עמוסה פירות וירקות, בנווה מדבר הגדול של ואדי פיראן. הטרמפ שלנו מחניון הדרך בראס סודר המשיך בדרכו לחופים. מהר מהר, “התחלת תנועה” במעלה ואדי נפוס, בדרכינו לג’בל בנאת. הקינוח המתוכנן של הטיול הפך להיות מנת הפתיחה. אנו זוכים לראות יעלים מפסגת ג’בל בנאת, תצפית דרומה אל הסירבל וצפונה לרמת א-תיה, “מדבר התועים”.

מג’בל בנאת אנו יורדים צפונה, נפרדים מהנוף הגרניטי המוכר לנו של דרום סיני. ביום הרביעי של מסעינו אנו עולים את מצוק א-תיה דרך נקב ורסה, מה”רמלות”, החולות המשתרעים מדרום. באמצע המעלה באר ואנחנו מתרחצים במימיו. את ה”רמלות” אנו חוצים בהקפצה של ג’יפ מואדי אמליח. נהגינו הוא סבח, שאצלו ואצל בנו התארחנו לאחר הירידה מג’בל בנאת ביום השלישי.

ההליכה לאורך המצוק ביום החמישי של הטיול היתה, כדבריו של גיל, מהממת. את המילה, שהשתמשו בה אז במשורה אני מעתיק מרשומות של גיל, שנמצאו לאחרונה לגמרי במקרה בספרייה של ביס”ש אילת ונגאלו מבדידותן. נקב רכנה- עין אבו נתיגנה הינו ציר פעיל מאוד. אנו פוגשים בדואים, שמספרים על מצרים (צבא) שיושבים בנתיגנה, ביר מלחה ועין ירקה. הבדואים מבינים, שאסור לנו להיתקל בצבא מצרי ומספקים לנו מידע חיוני, שעל פיו אנחנו מתכננים את מסלול ההליכה.

המשכנו לנוע מדרום לצפון, לאורך הרמה, פה ושם פוגשים בדואים, זוכים לתה, מצטיידים במצרכי מזון. זכור לי הקור בלילות וההבנה והקבלה שלא אשן טוב כי לא הבאתי שק שינה מספיק מחמם.

גיל משמאל ואיתי מימין (מאוורר את חלציו), איש איש בדרכו

היום השישי, מיומנו של גיל: ואדי טייבה, מיובליו של ואדי אבו געדה, יפה ביותר. בסמוך למפליו נתקלנו בבדואי, שנמלט מפנינו. מקרה שלא משקף את היחס החם והאוהב לו זכינו מהבדואים באזור.

ביום השביעי לא נחנו. ביומן המסע של גיל רשום שעלינו בואדי מע’ר לכיוון יובלי ואדי שאלאלה. שפע של גבים ומים. מרשים. בואדי, שיורד מדרום לשאלאלה, גבים גדולים במיוחד, שנקראים במפה: “בריכות בגיא”. (כשאני אומר מפה, כוונתי למפה צה”לית ישנה, ירושה מתקופת השרות בסיירת.) במפגש ואדי שאלאלה ו”בריכות בגיא” אנו שוב פוגשים בדואים, זוג זקנים. מה שהלך שם, במפגש בינינו, מתואר בסיפור אחר, שלא אני סיפרתי:

וירא אליו יהוה באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום. וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה. ויאמר: אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך, על נא תעבור מעל עבדך. יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אחר תעברו, כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן נעשה כאשר דיברת. וימהר אברהם האוהלה אל שרה ויאמר: מהרי שלוש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו. ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו.

כמה הבדלים דקים בין הסיפורים: המיקום כמובן והתפריט: אצלנו לא היה חמאה וחלב, גדי עיזים במקום בן בקר וגם פת הלחם שקיבלנו היה שטוח וקשה לעומת עוגות הסולת של שרה אמנו.

אז הנה אנחנו, שלושת המלאכים מגיעים למאהל של סולימן הזקן ואישתו הקשישה ואחרי שחיטת העז המסכן ובישולו בסיר, סולימן אכן עומד מעלינו, לוודא שהבשר ערב לחכנו. רק בעיה קטנטנה: גיל צמחוני אדוק. מה עושים? מסיחים את דעתו של מארחינו. אני מניח בצד את הלכות השחיטה הכשרה, איתי מפריז במחמאות וגיל מגניב פיסות בשר לכלב, שלא האמין למזלו הטוב. הבשר היה בלתי אכיל בעליל. האירוח היה תמהיל של מסורת, אינסטינקט ורפלקס, מעשה קיומי שלא דורש תירוץ והסבר.

איתי וסולימן ליד המדורה בואדי שאלאלה

על סולימן אחר, מטיול אחר בסיני אבל גם כן עם גיל ולכבודו, כתבתי את הדברים הבאים:

Pace of the Desert

Under coals of a fire he made, from wood we collected
Suliman bakes bread
Out of dough he prepared
Out of flour and water, we carried those days in our packs
Suliman kneads the dough on a rock
Clean pink granite
He taps the bread under coals, listening for well-baked tones
He wacks the bread on the rock
Ashes fly and print clean pink granite
Suliman bakes bread we eat in silence, under star clustered skies
Sounds of our chewing above hissing of the coals- nothing more
Only silence that rings in my ears
Flat bread it was, flat as our stomachs
After five days of hiking, up and down, up and down
Drenched with sun, parched with wind
Suliman- do you take this for granted? This desert, your home
Do you get high as we do, on lofty summits perched
Or only on green pungent grasses you smoke with your friends
Nomads you meet on trails winding
Up a nakeb, down from the farsh of Um Sila
At the bustan of Abu Tweta
Peaks like Tarbush and Madsus are worn as your teeth
As the soles of your sandals
Rujums that mark the way seem never to fall
Suliman- what would you say if I told you
That Gil gets withdrawal symptoms
When distanced from this landscape
Would you understand us? Would you even care
You are a simple man Suliman
We carried those days in our packs
You carried no pack at all

סולימן האחר מהטיול האחר, מעיד על עיסתו

ביום השמיני למסענו המשכנו לרדת בואדי שאלאלה הגדול, דרך עין שאלאלה והמפל. הבריכה במפגש השאלאלה עם הנוחילה מלאה במים. מיומנו של גיל: ללא ספק, מהמדהימים בנחלי סיני.

שיר נוסף מהמגירה מתאר:       

On the Tih Plateau              

Desert of Wanderers
Wilderness of the Bewildered
You did not let us down
But instead showered us with good measures of sun and wind
Steep ups and downs sprinkled between the long flat marches
Over one giant rock garden- baked to a crisp
Where the knife of millennia cut deeply into your crust
Veins of emerald green and turquoise blue
I follow limestone to sandstone
And when hidden streams eroded those wounds
Leaving them top-heavy
You gave in, sending down house-sized boulders
To lay helpless and harmless on canyon’s floor
Wow, what I’d give to see one of those stones fall

ביום התשיעי של מסענו, עלינו מאגן הניקוז של ואדי שאלאלה לכיוון פרשת המים עם ואדי מרזגה. בערוץ קטן ונסתר התגודדו להם בדואים במושבה שנראתה לנו יותר כערבוב של מושבת מצורעים, בית משוגעים ומוסד סיעודי. כאילו ריכזו את כל נדכאי סיני יחד והגלו אותם למקום נידח במיוחד. הגברנו את הקצב, מחשש להידבק במשהו רע והמרזגה מלא המים הוביל אותנו ללינה במפגש עם הפוקייה.

היום העשירי במסענו התחיל במעלה ואדי פוקייה. שוטטנו אותו יום במורד הנחל, התרחצנו עירומים, בגבים קרים כקרח וגיל הסתיר בטוש את מבושינו, שנגלו לתפארת בתמונה.

בסוף היום הגענו למאהל צנוע בפתח הפוקייה. נער ביישן בשם ג’מיל אירח אותנו. אני שולף עוד שיר ישן מהמגירה:       

A Nomad’s Hospitality

The jaunt could’ve gone on into the night
But this boy, Gamil, took a chance- made his bid
Won’t you make your home here tonight? T’baitu hon fe lel
It’s cold and you are hungry, why should you go on and sleep just nowhere
How could we, part-time ramblers turn down this offer
Made by a nomad who goes generations back
So we huddled ’round a twig-fire
The sweet tea coming from a hidden reservoir, but it wasn’t
Someone was tending the fire, preparing the brew
First giving a taste to show it was of good stock
Then making the rounds, with one cup, washed with a thumb
After every portion’s last sip
From his nothing he gave us an abundance of everything
We tried to give in return
But our offerings were of no great need to us- this trek almost over
While every grain of salt, sugar, flour, leaf of tea
Were to him a matter of life and death

ביום האחד עשר, האחרון של המסע שלנו, יצאנו מהמאהל בו התארחנו בפתח ואדי פוקייה ושמנו פעמינו לביר אל בע’ה. ביומן המסע של גיל רשום, שזכינו גם כאן לארוחה נהדרת. מה שגיל שכח לציין הוא, שהבדואי שהקפיץ אותנו בטנדר מתפרק לואדי ע’נדל היה אוהד שרוף של מכבי נתניה. הם דיברו ביניהם בלהט על שחקני עבר. שילמנו לו 15 לירה מצרי ונפרדנו ממנו בצומת לכיוון חמם פרעון. 

הגיעו חיילים והתחילו להציק, מאיפה באנו ולאן פנינו. בדיוק מזה חששנו ועלינו בבהילות על טרמפ לאבו זנימה. הנהג היה אוסטרלי, שעבד בשדות הנפט של מפרץ סואץ ויצא לסיבוב של אחה”צ. הרגשנו שאנו נמלטים על נפשנו מאימת השלטונות. חייבים לחזור לאזורים הלגיטימיים של החופים. אוטובוס לצומת של הפיראן, טרמפ לדרך זיוה ועוד אחד, שוב בין ארגזים של פירות וירקות, על גב משאית והגענו ללינה על החוף בדהב. תם ונשלם הטיול הגדול לרמת א-תיה. רק פרט אחד חסר.                           

אז איך ולמה נהפך הסדר של הטיול הזה? בואו תשמעו מה אירע ביומינו הראשון בחצי האי ותבינו.

בבוקרו של היום הראשון, אנו יורדים אפופים ושאננים מאוטובוס חצות שהוביל אותנו מתל אביב לאילת. בדרכונינו ויזה לשהייה של חודש ואפשרות תנועה בכל אתרי התיירות הרשמיים של סיני. Foreigners are not allowed away from the main roads הוא הכיתוב שמופיע אז על שלטים לאורך צירי התנועה. בתרמילנו מפות צה”ליות של אזורים נרחבים של מרכז סיני. עולים על אוטובוס לקהיר. עוד כמה שעות מתישות של נסיעה והאוטובוס עוצר לחניית ביניים בראס סודר, עיירה שכוחת אל על חופו של מפרץ סואץ. כשהאוטובוס ממשיך בדרכו, אנחנו כבר לא עליו. בנונשלנטיות רבה מתחילים לנוע מזרחה, לתוך השטח. די מהר אנו מבחינים שעוקבים אחרינו, אחד ברגל, אחד רכוב על אופניים. עוד קצת זמן ורוכב האופניים נעלם ובמהרה מגיח רכב אמריקאי שחור ועוצר לידינו. מתוכו יוצא גבר לבוש חליפה ועניבה רחבה, מראה של גנגסטר מהסרטים. הוא מציג את עצמו כך: I am Chief of Bolice of Ras Sudar, blease come with me. 

מגיעים לבניין המשטרה. יורדים בליווי חמוש. בחדר המפקד דגלים ותמונות ממוסגרות של אנוואר סאדאת וחוסני מובארק. סביבנו לפחות שמונה שוטרים/חיילים חלקם מצוידים רובי קלצ’ניקוב, חלקם מסתפקים באקדח. בשיחה חפוזה, במעבר הקצר אל בניין המשטרה, החלטנו על סיפור הכיסוי שלנו.

וזה הלך ככה: היינו בדרך לקהיר. התחרטנו. החלטנו להעביר את הלילה בלינת שטח ולחזור למחרת לנואיבה או דהב. איכשהו הצלחנו למכור למפקד את הבלוף. למזלנו לא ערכו חיפוש בתרמילים, אחרת המפות היו מסגירות את תכניתנו האמתית. הוחלט להחזיר אותנו לחניון דרכים בליווי שוטר ולהעלות אותנו על אוטובוס לחופים. ברוב טכס באו לחתום לנו בדרכון. התברר שאין חותמת. אחד החיילים מתנדב ומעצב לנו חותמת בכתב יד. 

אנחנו חוזרים לחניון הדרכים. לאחר שעות של המתנה מגיעה משאית עם סחורה, בדרכה לחופים. אנחנו מזהים את ייאושו של השוטר ששומר עלינו ומציעים, שיאפשר לנו לעלות על הטרמפ ולשחרר אותו מתפקידו. הוא מסכים ואנחנו נעלמים אל תוך הלילה. מחליטים בדרך לא לוותר, לחצות בכל מחיר את “קווי האויב”, להפוך את נתיב ההליכה שלנו מהסוף להתחלה ולצאת למשימה. וכך היה. 

אז איך מסכמים מסע שכזה. איך מתמצתים הרפתקה עליזה אל עבר הלא נודע? גם כן בשיר:

Three in the Desert

We were three in the desert and the desert our host
We were four for each other
And the necks of us three told the true story
Of our reverence towards one- the forth
Either craning upwards, scanning the heights
Or craning downwards, biting the dirt
leaving heavy footprints under heavy loads
And even three strong we could not take on one- the forth
(nor did we try)
We came only to pay our respects, to learn a little
To start out refreshed yet exhausted
To finish up exhausted yet refreshed
And even three strong we did not dwindle strength from one- the forth
Though we dipped in and borrowed

Water in the desert, said the third, who was delicately strong
Water in the desert is something to love
It can consume your every waking hour’s thought
There’s something definitely erotic about water in the desert
Something intense about looking for it
Something emotional about finding it
Something passionate about drinking it

Food in the desert, said the second, who was awkwardly strong
Food in the desert is a serious matter
Food in the desert is something rare
You touch it like one would touch the finest of silks
You hold it like one would hold a butterfly
You take it in joyfully trembling
Sleep in the desert, said the first, who was cockily strong
Sleep in the desert is a blissful necessity
You sink into it with ecstasy
You immerse yourself in it like a pool of never-ending pleasure
A remedy to all your aches and pains
A solace to your loving raptured soul

The sun and stars in the desert, said the three, who were humbly strong
Such extremes! We cannot but look forward to them both
Impatiently, though both will surely come, one after the other
The blazing sun scorched days, the frozen starry nights
If we’d only have one, we’d not enter
If we’d not have them both, we’d take no interest
In this place of all places

Three in the desert- each alone
One tall and awkwardly strong
One short and delicately strong
One still growing and cockily strong
And the desert our host
One immense and overpoweringly strong
We were four for each other

ואחרון חביב, אפילוג ופינאלה, שנושא את השם:

Aimless Wandering 

As we wandered we wondered
What is the aim? It is no- aim
Nodding agreement we took our places
To wake each day and proceed from point A to B
Whether in search of another waterhole
Or another “hit” of the spectacular
Making our way from camp to camp, step by step
Just a time of aimless wandering

שותפיי לסיפור הם גיל בר זוהר ואיתי בן ציון

עם איתי אינני בקשר. אני יודע מגיל, שהילד השובב הפך לרופא עיניים בעל מוניטין בינ”ל וחי עם משפחתו, (שלא מאמינה שפעם הלך ברגל) בישוב פסטורלי במורדות הכרמל. אשמח מאוד, אם פרסום סיפור הטיול מהעבר הרחוק, יביא לחידוש הקשר.

גיל נמנה עם חבריי הקרובים ביותר. בתחילת דרכינו המשותפת אכן היינו רעים לנשק אבל מזמן כבר כיתתנו חרבותינו למקלות הליכה ואיפודי הקרב שלנו לתרמילים. חבר כאח הוא לי וגם שכן מהישוב. בנותיי וילדיו כמו בני דודים, אישתי ואישתו כגיסות. הוא אמנם מהנדס למחייתו אך רוחו במרחבים ובכל הזדמנות יוצא לשוח בשדה הפורח ובמדבר. הוא הדביק אותי בג’וק סיני לפני כמעט ארבעים שנה ובשנה האחרונה חזרנו, אחרי היעדרות ממושכת ומיותרת לטייל בסיני האהוב, הוא עם בנו ואני עם אחייניי. אינשאללה טיול משותף, הפעם כנראה לא לרמת א-תיה…

ולמה שירים ולמה באנגלית?

בזמן הטיול, סוף 85′, תחילת 86′ הייתי רק 15 שנה בארץ, קראתי וכתבתי בעיקר באנגלית. השירים נכתבו בפרץ יצירתיות תמוהה ולא מוסברת. כנראה סוג של עיבוד החוויה. אחרי כל כך הרבה שנים, הם שימשו כפיגום להרכבת הסיפור וברגע שהיה סיפור, הוא הפך לשלד, שעליו ובתוכו שוזרו השירים, כמחרוזות של זיכרון. תקוותי שלא שברתם את השיניים יתר על המידה בקריאה. בעתיד אשתדל לשמור על טהרת לשון הקודש.

מאת: חנינא קליא
צילום: גיל בר זוהר, חנינא קליא

חנינא – חי ונושם בגליל. מזקני השבט של של קהילת הטיפוס הישראלית ומדריך טיפוס למחיתו. למד ללכת על סלקליין בגיל 55 ומשתמש בזה ובטיפוס על עצים, ככלים להעצמה אישית, בעבודתו בחינוך מיוחד ומסגרות טיפוליות.