מקטע הסיירה נבאדה נחשב למקטע המאתגר והקשה ביותר על שביל הרכס הפסיפי. שנת 2023, בה חציתי את הרכס, הסתמנה כשנת השלג הגבוהה בהיסטוריה באיזור, מה שהפך את ההליכה במקטע, לחוויה חד פעמית ושונה.
סיירה נבאדה-הרכס המושלג
הסיירה נבאדה (Sierra Nevada) הוא רכס ההרים הנמתח לאורך 650 ק״מ בגבולות קליפורניה ונושק לנבאדה. בחזקתו של רכס זה קיימים כמה מאתרי הטבע המיוחדים בקליפורניה, בהם פארק יוסמיטי (Yosemite), הר וויטני (Mt. Whitney) הגבוה בהרי ארצות הברית ללא אלסקה, ואגם טאהו (Tahoe Lake). כנגזרת של ריבוי אתרי הטבע המיוחדים, ברוב שטחי הסיירה קיימות הגבלות פיתוח נרחבות הנובעות מהיערות הלאומיים והאזורים האקולוגיים הענפים שבשטחו. הערמת השלג הגבוהה, העמידה את השביליסטים בדילמות משמעותיות; האם להמשיך הלאה לאזור בו קל יותר לטייל? או לחרוק שיניים ולהמשיך למרות תנאי הסביבה הקשים? לטייל מהר ולהספיק הכל? או שמא לטייל לאט ולהסתכן באי-סיום השביל? אוהד פינקלשטיין חצה את הסיירה נבדה כחלק מהשלמת ה-PCT כולו- ומספר על כך:
גלו את קבוצת OUTPANEL בווצאפ:
הגבלות אלו, דורשות את אישורים ספציפיים לטייל בשבילי הרכס השונים, איסור הבערת אש מעל גבהים מסוימים, ואף דרישה לטייל עם קופסת דובים (Bear Canister) שתפקידה למנוע מדובים להיחשף למזון של בני אדם ולהיעשות תלויים בו. ההליכה בשבילי המטיילים ברכס הסיירה תהיה מאופיינת בשינויי גבהים דרסטיים, אקלים הפכפך, חציות נחלים רבות ובידוד כמעט מוחלט מערים/בני אדם עקב היעדר הפיתוח בסביבת הרכס, מה שיוצר אווירת טיול פראית ובראשיתית.
שנת השלג הגבוהה בהיסטוריה
שנת 2023 הייתה שנה מוזרה במיוחד עבור מטיילי ה-PCT; זוהי הייתה שנת השלג הגבוהה ביותר בהיסטוריה המתועדת בקליפורניה, והיא כללה עלייה של יותר מ-200% בכמות השלג! המטיילים על ה-PCT, עוברים בכל שנה במקטע הסיירה אחרי בערך 1000 קילומטרים על השביל. מאחר ובחלק הזה של השביל, הגובה הממוצע נושק ל-2500 מטר, השפעות הערמת השלג הגבוהה משמעותיות במיוחד, ועל המטיילים לנקוט באסטרטגיות רבות כדי לצלוח את המקטע הזה בבטחה ואם ניתן, גם בכיף.
אספקט נוסף של שנת השלג הגבוהה שכדאי לציין, הוא הנחלים. מאחר וכמות השלג על ההרים גדלה, כך גם נפח המים הזורמים בנחלים גדל עשרות מונים. נחלים מסוימים, שרק שנה קודם הגיעו למטייל ממוצע לגובה קרסול, השנה היו כבר בעומק מותניים ואף חזה! התוצאה הישירה, היא שלא ניתן לחצות את חלק מהנחלים האלה במקומות בהם חוצה אותם השביל בשנה רגילה, אלא אם כן מתחשק למטייל לנסות קורס בשחיית אקסטרים (מניסיון, אני לא ממליץ).
איך בפועל מתמודדים עם השלג?
הבחירה הבטוחה ביותר במצב כזה, היא לדלג על המקטע. מאחר והמשך השביל לאחר מקטע הסיירה נמוך יותר משמעותית, 61% מהמטיילים על השביל בחרו השנה לבצע Flip-Flop; לדלג על מקטע הסיירה, להמשיך עד גבול קנדה, ולחזור חזרה לסיירה בקיץ בשלב בו רוב השלג נמס, וניתן לטייל על קרקע יבשה. היתרונות של צעד כזה ברורים כמובן- אין צורך להתמודד עם השלג הקשה, ניתן לשמור על קצב ההליכה האחיד, וגם מאחר ורוב המטיילים בחרו לדלג, כך ניתן להישאר בקרבתם של רוב רובם של המטיילים האחרים. מבחינתי, ראיתי בשלג הזדמנות מדהימה לראות תא שטח פראי וטבעי, מבודד כמעט לגמרי מהשפעת האדם, בתנאים שאיש עוד לא ראה אי פעם. אני רציתי להיות ״אחד מאלה״ שחזו בסיירה בשיא תפארתה.
טכניקת הטיול: שלג פנים רבות לו
בעברית ישנה רק מילה אחת לתאר שלג-שלג! לעומת זאת, לאמריקאים שזוכים לפגוש הרבה יותר שלג מאיתנו, יש הרבה יותר תיאורים שונים לקרקע הקפואה שזכיתי לדדות בה 5 שבועות. השלג שעל הקרקע עובר תהליך חוזר ונשנה של הפשרה ביום, וקיפאון בלילה. עקב זאת, תנאי ההליכה עליו משתנים באופן דרסטי כתלות בשעה. בלילה, מתכסים מרבדי השלג בשכבת קרח דקה המכונה Crust, זהו ״מצב הצבירה״ הנוח ביותר של השלג עבור המטייל. על מנת להרוויח את מירב שעות ההליכה על ה-Crust; נאלצנו לקום בכל יום בין 02:00 ל-04:00 ולהתחיל לטייל בהקדם האפשרי. החשיבות בקימה מוקדמת, נעוצה בכך שמכשירי החיכוך לנעליים-בהם ניגע בהמשך, יעילים ביותר על ה-Crust הקפוא. כך אמנם טיילנו את שלוש השעות הראשונות ביום בעלטה מוחלטת, אך זה היה עבורנו ההבדל בין יום שבו הלכנו 10 קילומטרים ליום של 20 קילומטרים. אחת הבעיות המרכזיות עבור המטיילים בסיירה כפי שהזכרנו, היא חוסר הפיתוח של האזור. המרחק בין עיר לעיר לעיתים. נמתח על פני יותר מ-150 קילומטר. ומאחר ונשיאה של אוכל ליותר מ-8 ימים היא אתגר, במיוחד בתנאי השלג בסיירה, נוצר לחץ של זמן על המטיילים להתקדם בקצב גבוה שעבור רבים פוגע בתחושת החופש וחוסר הדאגה בטיול. זאת אחת הסיבות שבעיני טיול בשביל כזה, לא יתאים לכל אחד. אורך השביל הקיצוני בשילוב עם חלון הזמנים האקלימי הקצר להשלמתו, דורשים מהמטיילים מעיין ״משמעת הליכה״- יש מספר מסויים של קילומטרים שעליך להשלים ביום אם מטרתך לסיים את השביל, אחרת עלולים המטיילים להיתקל שנית בשלג טרי עם תחילת החורף בצפון וושינגטון, מה שעלול להעלות בתוהו את הניסיון לסיים את השביל בגבול קנדה.
הצטרפו לניוזלטר – פעם בשבוע בלבד עם תכנים מעולים מהפאנל:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
באזור השעה 10:00, עם עליית השמש והטמפרטורות איתה, השלג מתחיל להפשיר. תחילה נמסה שכבת הקראסט הדקה, ולאחריה השלג כולו משנה את המרקם שלו למרקם הדומה לברד לשתייה, ועל כן שמו- Slush. ההליכה על Slush היא חוויה לא סימפטית. הסלאש רך וחלק, ולכן בערך פעם בשלושה צעדים החלקתי. דבר שגרם לי לקלל לא מעט במגוון שפות וסגנונות. כתוצאה מההליכה המגושמת על ה-Slush, קצב הצעידה יורד לקילומטר-שניים בשעה, מה שהופך את ההליכה אחרי השעה 16:00 ללא יעילה בעליל. בעקבות כך , כבר באיזור השעה 17:00 הייתי מכין את המאהל שלי ללילה ומתחיל לבשל את ארוחת הערב שלי. בתמונה אפשר לראות את Sunflower, מטייל ישראלי שלצערו נתקל כאן בתופעת שלג מעצבנת בשם Post Holing, בה השלג קורס לחלוטין בקרבת הסלעים, מה שיוצר מלכודת מוות לקרסוליים של מטיילים תמימים:
איך הולכים על השביל, כשבעצם אין שביל?
עוד קושי מני רבים בטיול בשלג, הוא הקושי בניווט. כאשר השביל מכוסה, אין יכולת להבין היכן עובר השביל, ולכן על המטייל לנווט בעצמו בשטח. האופציה הנוחה, היא לעקוב אחרי עקבות המטיילים שהלכו לפניך. החיסרון כמובן, הוא שפעמים רבות המטיילים לפניך מתבלבלים וטועים בדרך, כך מצאתי את עצמי נאבד בדיוק כמו השביליסט שהלך שם כמה ימים לפני. האופציה השניה, היא ללמוד את תוואי השביל, ולבנות מסלול בעצמנו בהתחשבות בתנאי השלג. כך לא היינו מוגבלים ע״י תוואי השביל ויכולנו לבנות לעצמנו תוואי הליכה משלנו שייטיב יותר עם תנאי ההליכה בשלג.
הסכנה האמיתית בשלג- היא כלל לא השלג
אתגר נוסף שעמדנו בו, הוא חציית הנחלים. לאורך השנים, מטיילים רבים קיפחו את חייהם תוך חציית הנחלים עצמם. נחל שוצף ועמוק מסוכן יותר מכל דוב או עכסן שפגשתי על השביל. על מנת לחצות נחל בבטחה, ישנן מספר אסטרטגיות לחצייה, וכדי להשתמש בהן בחוכמה, על המטיילים לבצע דרדור אמצעים- התאמת אסטרטגיית החציה למצב הנתון.
- חציה במים – במידה וגובה המים נמוך והזרימה חלשה, ניתן פשוט להיכנס למים ולחצותם ברגל. אמנם בכל פעם שחציתי כך, קיללתי את עצמי שעות אחר כך על אצבעות הרגליים הקפואות שלי, אך זוהי הדרך הבטוחה ביותר לחצות בלי פגע.
- הליכה על גזע עץ- במידה והזרם חזק מדי או שהמים עמוקים יתר על המידה, נחצה בעזרת עצים. המטיילים על השביל אינם היחידים שמתמודדים עם החורף הקשה. ומאחר ועצים רבים נפלו במהלך החורף על הנחלים, ניתן להשתמש בהם כגשרים מגדה אחת, לגדה השניה. הסכנה בטכניקה הזאת, טמונה בחלקלקות של העצים הרטובים. אני בעצמי נפלתי פעמיים לתוך המים הקפואים כך, חוויה מפחידה, מסוכנת ולא נעימה כלל…
- סטייה מהמסלול – האופציה האחרונה, במידה ולא מצאנו עץ נפול לחצות עליו, תהיה סטייה מהמסלול. אם נתקדם במעלה הזרם, לבסוף נגיע לאזורים בהם הזרם מצטמצם או מתפצל לערוצים נוספים, כך תתאפשר שוב חציה במים. אופציה זאת היא האחרונה בסדר העדיפויות מאחר ולעיתים צריך לסטות כך מרחקים ארוכים מהשביל, מה שמעכב את יום ההליכה ועלול לגזול זמן יקר.
יותר יקר מכליה, יותר מתכלה מקומפוסט ואהוב יותר מכל, הציוד!
אחד האספקטים המשמעותיים של הטיול בתנאי שלג ושל כל טיול בפרט, נוגע לציוד עצמו. ציוד הטיולים שיתאים בישראל לטיול בהר מירון לדוגמה, לא יספק את הסחורה ב-PCT, ולהיפך. ההבדלים המרכזיים בין הציוד שהשתמשתי בו לכל אורך השביל לבין הציוד במקטע ה-Sierra, נוגעים בעיקר בהתמודדות עם השלג. גם בהליכה, וגם במנוחה.
קרמפונים Crampons
זוהי בעיני פיסת הציוד המשמעותית ביותר להליכה על השלג. הקרמפונים הם מעיין מגפי קוצים המורכבים על הנעל וננעצים בשלג על מנת לספק אחיזה בקראסט. ההליכה על ה-Crust עם הקרמפונים, הופכת את ההליכה ליעילה כמעט באותה מידה של הליכה על קרקע יבשה, אך היא מאבדת מיעילותה ברגע שהשלג נמס.
גרזן קרח
האביזר האופנתי ביותר שניתן לשאת במהלך ה-PCT. גרזן הקרח אינו משמש לא להגנה עצמית, לא לצייד וגם לא לניקוי שיירי האוכל מהשיניים בסיום הארוחה. תפקידו המשמעותי ביותר הוא להיות בלם חירום במקרה של החלקה. ברגע שמאבדים שיווי משקל על השלג במדרון תלול, הדרך היחידה לעצור היא או להתגלש עד לתחתית המדרון, או להתנגש בסלע במהירות ולקוות שצוות החילוץ יצליח לקלף אותך מהאבן בדרך לבית החולים. גרזן הקרח מאפשר אלטרנטיבה בה המטייל נועץ אותו בקרקע ומפעיל עליו את מירב משקל גופו, ובכך יכולות להימנע החלקות פטאליות.
גרביים אטומות למים
ההליכה בשלג טומנת בחובה מפגש מתמיד עם מים. בין אם מדובר במי נחלים שאין ברירה אלא לחצותם, או מהשלג עצמו שנמס על נעלי הטיולים. מאחר ובחרתי לטייל עם נעלי ריצת שבילים שאינן אטומות למים, בחרתי להיעזר בזוג גרביים אטומות (בישראל – כתבה על אלה). בכנות, גם כאשר השתמשתי בגרביים האטומות, בכל יום כשנכנסתי לאוהל כפות הרגליים שלי היו ספוגות. גם לגרב אטומה יש נקודת שבירה, אך היתרון שלה מתבטא בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, בהן האזורים הפריפריאלים בגוף עדיין קפואים בעוד שאר הגוף כבר חם מההליכה. זוהי הנקודה בהן הצטיינו הגרביים האטומות למים- בחימום הבהונות החבוטות והמסכנות שלי.
מזרון שני
את רוב שעות הערות שלי העברתי בהליכה. ועל מנת לאפשר לגוף שלי לפעול במיטבו לאורך שעות ההליכה המאומצות והרבות, הייתי צריך לתת דגש מרכזי לאיכות השינה שלי. מזרון השטח המתנפח שלי לא היה מבודד דיו כדי שאצליח לישון בחמימות על האדמה הקפואה, ולכן נדרשתי לחזק את רמת הבידוד שלו בעזרת מזרן פלציב נוסף, שאפשר את העלאת מקדם הבידוד של המזרון, ובעצם כך את איכות השינה שלי בקור.
האם היה שווה לטייל בשלג?
אחרי שחזרתי מהטיול, זכורה לי שיחה עם אבא שלי. הוא שאל אותי האם לדעתי הטיול במקטע הסיירה היה שווה את הסיכון? את האתגר הפיזי? האתגר המנטלי? התשובה שלי הייתה חד משמעית. הטיול בשלג מביא איתו אתגרים קשוחים יותר משחוויתי בטיול אי פעם. ההליכה הטכנית, המורכבת והמסוכנת באמת מתחה את יכולותי הפיזיות והמנטליות עד קצה גבול היכולת. אבל ללא שום צל של ספק, התשובה שלי היא כן!
עבורי, הרגע בו הבנתי את משמעות הבחירה לטייל את המקטע הספציפי הזה בשלג, הגיע דווקא בסופו, בכפר הנופש הקטן Kennedy Meadows North-המסמן את נקודת העצירה האחרונה במקטע הסיירה. בבקתת הקבלה של כפר הנופש, פתחתי את ספר המטיילים, בו חותם כל מטייל שעבר בנקודה זאת באותה שנה. בעודי חותם את שמי, הבחנתי כי רק 130 איש חתמו לפני. רק כשהפנמתי, עד כמה הייתה אקסקלוסיבית החוויה שלי על השביל, התבהר לי עד כמה ייחודי היה מקטע הסיירה. זכיתי לטייל באחד מתאי השטח היפים בעולם, בתנאי אקלים שמתי מעטים זכו לחוות לפני. זה היה מקטע מרהיב, קשה ולרוב מסוכן, אך עבורי זאת הייתה הזדמנות מדהימה לחוות את טבע בצורתו הבתולית והפראית ביותר. להיאבק באתגרים פיזיים שהשאירו אותי קצר נשימה (פשוטו כמשמעו), ולהתמודד עם אתגרים מנטליים שלימדו אותי על עצמי, הן כמטייל, והן כאדם.
