אחרי שהכירו והתארגנו בבסיס היציאה, העניינים בצוות הבינ”ל מתחממים בדרך לפסגה הגבוהה באירופה!
אם פספסתם את הפרק הראשון כנסו: קומנדו ישראלי, שתי רוסיות וקנדי שמחזיק בכל האופציות – בדרך לפסגת האלברוס
מאת: עזרא שהרבני
צילמו (וטיפסו): עזרא שהרבני וגיא קלומק
הגיע הזמן לשלוף את הציוד המושכר, המגפיים, הקרמפונים מכנסי הסקי והגרזן ולהתחיל לתרגל נפילות במדרון, פזצטות, הליכה מאובטחת בחבל. פה ושם קבוצות מטפסים בטור חרישי אחרי מדריך, השלג עושה טוב לאנשים, הנפילות עוד יותר: הקבוצה הופכת הרבה יותר משוחררת ואתה מוצא את עצמך בוכה מרוב צחוק, גם הגובה תורם וחלק מהחברים עובר טפשת גבהים. דריה שבאה מיפן והביאה איתה גם ג’ט לג של שש שעות ותיארה את התחושה כסוטול שנמצא בגוף ולא משתחרר. המוח מתרוקן ללא מחשבות בכלל, מצב כפית, הכי בוב ספוג ופטריק, רק פעולות בסיסיות. No brain No pain.
לבנות יש נטייה להצטלם סלפי ולהנציח את הבלונד. כולן התקבצו לקבוצה כבודדות, רווקות או בזוגיות ללא ילדים בגילאי 30-35, ואנחנו מרגישים חופשי לאמר להם שיש להם שש שנים לעשות ארבעה ילדים. בקצב הזה הבלונד ישאר רק בתמונות ויעלם מהעולם תוך שני דורות. בינתיים הן מקפיאות בייציות לשימוש עתידי- אז אולי הטכנולוגיה תעזור לשמר את הלוק.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
רגעי חרדה עוברים עלי כשהפלאפון גולש דרך חור בכיס מכנס הסקי אל הבטנה הכפולה, אני עולה חזרה להר, מתרוצץ ומתחיל להזיע בדופק אנארובי. הדבר האחרון שהייתי רוצה זה להזיע לפני שלושה ימים ללא מקלחת. אין סיכוי למצוא משהו בסביבה של קרח מים ובצבוצי אדמה.
החזרה בשעת ערב אל המחנה, דמדומי שקיעה מצד אחד, בצד השני הירח זורח. בלי לשים לב תיזמנו את יום הטיפוס לטו באב, ירח מלא, מריה מספרת על הזריחות אצלה בבית באבו דאבי ומראה תמונות מהדירה שלה בקומה 48, משאירה הזמנה פתוחה וכך ואנחנו מעבירים את הערב בהליכה מצד אחד של המחנה לצד השני. ירח זורח ושמש שוקעת.
הלילות במכולה קשים במיוחד, בחוץ חתולי השלג עושים את ההקפצות שלהם לסלעי פסטחובה, ההר מקבל עד חמש מאות מטפסים ללילה, חתול יכול לקחת 20 מטפסים. הרעש בחוץ הוא כמו לישון באזור תעשייה, תוסיפו לזה את הנחירות של אלברט הרוסי, שום אטמים לא יכולים להתמודד עם מצב כזה.
לכולם כואב הראש. אנחנו תולים את הסיבה בחוסר שתייה ובקפיצה המהירה בגובה ל-4000 מטר. המכולה מחוממת, הטמפרטורות הצונחות בלילה מאלצות כל אחד מאיתנו לאמץ בקבוק לפיפי, ופה השדרוג מבקבוק ליטר וחצי לבקבוקי חמישה ליטר עם פיה רחבה הוא כמו לזכות בלוטו. בבוקר האחרון לפני הצ’ק אאוט איש איש ומרכולתו הולכים לשירותים לרוקן את הבקבוקים.
סלעי פסטחוב 4700 מטר (Postukhov rocks)
הבעייתיות בטיפוס הרים בסגנון כוכב הוא שכל מה שעולים צריך לרדת. יש מטפסים שישנים בסלעי פסטוחובה באוהלים ומשם מזנקים לפסגה. אנחנו נועדנו לטפס ולרדת. יש תעשייה שלמה סביב הטיפוס לאלברוס ומי שבא כמונו נאלץ ביום הפסגה לחזור לסלעי פסטוחוב בחתול שלג או לטפס בשנית מהמכולות ישירות לפסגה. מה שמוסיף ארבע שעות טיפוס.
אנדריי המדריך מודיע שהלוך ושוב עם החתול לגובה 5000 יעלה 275 דולר, 160 לעליה 115 לירידה, הקבוצה מסכימה. אנחנו, שיש לנו בעייתיות לא בגלל המחיר אלא בגלל עיקרון הרצף, מבקשים לרדת בסלעי פסטחוב- בנקודה בה סיימנו את היום הקודם. ההקפצה חוסכת לנו 70 דולר ואנחנו נפרדים מ-5000 רובל לעומת האחרים שנפרדו מ 17000, בהמשך נקזז זאת בטיפ יותר גדול למדריך.
הטיפוס לסלעים הוא בשורה אחת. דיי מהר כדי להתחמק מהשורה אני לוקח את תפקיד הצלם. השיפועים מקבלים זווית של 35 אחוז, פה ושם צעקות אזהרה בגלל סלע שהידרדר. מבט לשמאל מגלה שדה סלעים נטועים בקרח, האבנים המתגלגלות, החברים שישנים באוהלים חמושים בקסדות על כל צרה שלא תקרה.
צריך ללמוד ללכת עם קרמפונים: אסור להם להתקרב אחד אל השני. מי שבורך ברגלי O נמצא בבעיה, אחת לכמה זמן אני משכל רגליים וצונח לרצפה חסר אונים. בכל שעה של טיפוס יש כמה דקות של הפסקה. לכולם בתיק תרמוס אישי לתה וערימות של שוקולדי בונבוניירה רוסיים שהצוות חילק.
הירידה היא סיפור שונה לגמרי: הקרח נמס במהלך היום, הכל מפשיר וההר הופך לנחל זורם אחד גדול. עם הפאודר שיצרו חתולי השלג אין בעיה להתמודד, מפתחים ריצה שלא תכאיב, אבל ככל שמתקרבים למכולות התנאים הופכים קשים יותר. באחד מהנחלים שנוצרו אני מצליח (שוב) להפיל ולאבד בזרם הפראי את הרודי פרוג’קט שלי, משאיר אותי להתנהל ביום הפסגה עם משקפי סקי.
בפרק הבא והאחרון- יום הפסגה מגיע!
הצטרפו למנוי בטלגרם שלנו: https://t.me/OUTPANEL
