800 קילומטרים דרך האוויר, שטחים בתוליים שאף אחד לא ריחף בהם, ומשלחת של עשרה טייסי רחיפה שהחליטו לבדוק איפה נגמר הדמיון – אליה זמור מביא את הסיפור על פריצת גבולות מעל מישורי הפמפס.
מישורי הפמפס
לא כל יום אדם זוכה להיות חלק ממשלחת שדוחקת את גבולות האפשר. בינואר האחרון הצטרפתי לעשרה טייסי רחיפה שוויצרים, העילית של הספורט, לפרויקט של 14 ימים עם רעיון פשוט אך שאפתני: לחצות 800 ק"מ מארגנטינה, דרך אורוגוואי, עד פורטו אלגרה בברזיל. מייקל גרבר, ראש המשלחת, סיכם את הרעיון בשיחה הטלפונית בינינו: “אין לי מושג אם זה יעבוד, אבל בטוח יהיה אפי”. “אפי זה טוב” עניתי. “לא אפי. אפיק. חוץ מזה, שנינו יודעים שאין לך משהו יותר טוב לעשות”.
קבלו אותנו למייל אחת לשבוע: הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מייקל, טייס אקס-אלפס בעצמו, הצליח לגבש קבוצה מרשימה של טייסים שעשויים מחומר אחר, כולל שיאני עולם בטיסות מרחק. בין חברי הקבוצה נמנים גם שני מטפסי הרים שהמריאו לראשונה בשנה שעברה מפסגות טכניות בגובה 7,000 מטר בהימלאיה. המשלחת כללה גם צוות אנשי קרקע שדאג לכל הלוגיסטיקה. "בקיצור, רק תגיע ותטוס רחוק". זה כל מה שהייתי צריך לשמוע כדי להשתכנע. "יאללה, אני בפנים," עניתי בלי היסוס.
עשרה זכרי אלפא משחקים צ'יקן
האסטרטגיה הייתה ברורה: מתחילים את המסע מבואנוס איירס. ממריאים מדי בוקר באמצעות כננת (טכניקת המראה של חיבור הטייס מאחורי טנדר באמצעות כבל), טסים יחד כקבוצה לכיוון צפון-מזרח, תוך כדי ששלושה ג'יפים דולקים אחרינו על הקרקע, נוחתים בעיירה הקרובה וממריאים שוב למחרת.
אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד: הנחת העבודה הבסיסית שלנו הייתה שהרוח הדומיננטית באזור בעונה הזאת של השנה תהיה דרום-מערבית. בפועל, רוח הפוכה של 40 קמ"ש קיבלה את פנינו כבר ביומיים הראשונים והפכה את התוכנית שלנו על הראש. במקום לנוע צפון-מזרחה לתוך אורוגוואי, מצאנו את עצמנו טסים עם הרוח עמוק לתוך מרכז ארגנטינה.
הרוחות ועוצמת התרמיקות הפכו את הרחיפה למבחן טכני מטורף: אוויר יבש ובועט קיבל את פנינו כבר מ-9 בבוקר, רוחות צד בלתי צפויות, ורגעים שבהם רק ההחזקה על הכנף פתוחה מעל הראש דרשה נס. אחד מתומכי הקרקע היטיב להגדיר את מה שמתרחש: 10 זכרי אלפא משחקים צ'יקן – מי מוכן לספוג יותר פצצות באוויר.
אליה זמור – בננה אחרונה לפני המראה
אקליפטוס גאה
אורוגוואי, שמובילה בייצוא עצי אקליפטוס, משופעת ביערות ענקיים של אקליפטוס צפוף. במהלך טיסה מעל אחד היערות, חבר משלחת שלנו נתקל באוויר מערבולתי שגרם לקריסת כנף אלימה. הוא פתח את המצנח הרזרבי, שנחת על צמרת של אקליפטוס גאה, והשאיר אותו תלוי בין הענפים.
אקליפטוס באורוגוואי יכול להגיע לגובה של כ-30 מטר, כשחלקו התחתון כמעט נטול ענפים לחלוטין. בילינו ערב שלם בחילוץ הטייס, בעוד שהמצנח נשאר תלוי בצמרת, הרחק מהישג יד.
יערות אקליפטוס צפופים על הקרקע
הנחת העבודה השנייה שהלכה קיבינימט הייתה שתכננו לטוס ביחד כקבוצה. הנחה לא ריאלית בעליל: עם טכניקת ההמראה בכננת, ברגע שטייס אחד באוויר, הקודם לו כבר נסחף 10 ק"מ במורד הרוח. רק באמצעות טרקר לוויני ידענו בתיאוריה איפה נמצא כל אחד מאיתנו, אבל בפועל לא היה כלל קשר עין באוויר. כך שבמציאות, רוב הזמן כל אחד מאיתנו מצא את עצמו לבד לגמרי באוויר, מה שהפך את ההתמודדות עם האוויר הטכני למאתגרת אפילו יותר.
פמפס ברגל
ההנחה השלישית הייתה שצוות הג'יפים שרודפים אחרינו על הקרקע יוכל להגיע אלינו לכל מקום. אממה, כל חווה בארגנטינה משתרעת על פני שטח בגודל מדינה קטנה ושבילי הגישה לחוות נעולים. לפחות פעמיים במהלך המשלחת יצא לי לנחות עמוק בתוך שטח חווה שדרש כ-20 ק"מ הליכה שהסתיימו לאחר חצות. הצד החיובי היה שגם יצא לי לטייל את הפמפס קצת ברגל.
הייק ארוך אחרי נחיתה
שוורים וזץ
באחת הנחיתות, מצאתי את עצמי מגיע מעל שטח מרעה עצום. מגובה ראיתי עדר פרות משוטט בנחת, אבל כשנחתתי, התמונה השתנתה לגמרי—אלו לא היו פרות, אלא שוורים. גדולים, עצבניים, ובכלל לא ידידותיים לפולשים מהאוויר. לפני שהבנתי מה קורה, הם התחילו להתקדם לעברי בטרוט זועף. עם 25 ק"ג של ציוד, כנף עם פסים אדומים ביד ורתמה שעדיין הייתה עליי, לא היה זמן לחשוב יותר מדי. צעקות, אבנים ומקלות הפכו לכלי ההגנה היחידים שלי, עד שבסוף הצלחתי לזנק מעל הגדר ולהתרחק.
כתבות האאוטדור הטובות בישראל, בלי רעש. הצטרפו לקב' הווצאפ השקטה שלנו:
בנחיתה אחרת באורוגוואי, נחתתי בתוך שטח מרעה מוקף בגדר חשמלית. חשבתי שזה יהיה עניין של דילוג זריז החוצה, כמו באירופה. טעות. האורוגוואים לא חוסכים במתח. הקפיצה שלי הפכה מיד למסע קצר בין כוכבים, אחרי שזץ של וולט גבוה במיוחד העיף אותי אחורה. מייקל הבטיח שיהיה epic.
חווה באורוגוואי מזמינה אותנו לבירה אחרי שחצי משלחת נחתה לה בחצר
לישון. לאכול. לרחף.
הימים התחברו זה לזה בצורה מטושטשת, ואחרי שבוע של רחיפה אינטנסיבית תחושת הזמן פשוט נעלמה. הרוטינה הייתה ברורה ומונוטונית: לישון, לאכול, לרחף—לפעמים 6 שעות ביום—ושוב אותו מסלול למחרת. ידענו איך כל יום מתחיל, אבל לא היה לנו מושג איך הוא יסתיים. הרוחות המשתנות בפמפס אילצו אותנו לטוס לפעמים בזיגזגים: 100 ק"מ לכיוון ברזיל ביום אחד ואז 100 ק"מ בחזרה לארגנטינה ביום למחרת.
חלק מהטיסות עברו דרך אזורים מוגבלים לטיסה. למה מוגבלים? מי יודע. לא היה שם כלום—רק אופק אינסופי וקרקע בתולית, עם חוות נידחות פה ושם. אחרי כמה דיונים, החלטנו כקבוצה שטיסות שבהן "חתכנו פינות" באזורים המוגבלים נשאיר לעצמנו ולא נפרסם.
הנהר ברקע הוא הגבול בין ארגנטינה לאורוגוואי
באנו לטוס רחוק
בשלב מסוים, כשהיינו כבר עמוק בתוך הפרויקט, הבנו שההתעקשות לכיוון ברזיל פשוט חסרת היגיון. רחיפה היא ספורט שנשען לחלוטין על מה שהתנאים באוויר מאפשרים, ולא על תוכניות קשיחות. אז, כמעט בלי לחשוב יותר מדי, שינינו גישה: באנו לטוס רחוק, לא בהכרח רחוק בכיוון אחד. אלף-בית ברחיפה זה לעבוד עם הרוח, לא לנסות להיאבק בה.
ואז, ממש לקראת סוף הפרויקט, כחמישה ימים לפני התאריך המתוכנן לסיום, קיבלנו את מה שחלמנו עליו: רוח דרום-מערבית מושלמת, בתנאים שהרגישו כאילו יצאו ישירות מתוך ספר "המדריך למרחף המתחיל". בשלושה ימי טיסה מושלמים, הצלחנו לטוס כמעט 200 ק"מ בכל יום, ולחצות את מרבית אורוגוואי עמוק לתוך ברזיל. גלייד אחרון בסוף טיסה של 200 ק"מ:
שוויצרית מאופקת
ביום האחרון למסע, כשהנחיתה הייתה רק 60 ק"מ מפאתי פורטו אלגרה בברזיל, פתאום הבנו את גודל ההישג שלנו: הגענו עד לכאן, מבואנוס איירס, בכוח הרוח בלבד. תעזבו רגע את 800 הק"מ שחצינו ואת כל התנאים הלא צפויים באוויר—מה שעשינו היה נחשב לחלום בלתי אפשרי בספורט עד לפני כמה שנים. שבועיים של חציית מישורים עם מצנח רחיפה טבעי? הזוי…
קבלו ראשונים את הכתבות בערוץ הטלגרם :
רגע ההכרה פגש אותנו חזק: ספורט הרחיפה עדיין בתחילת דרכו, עדיין כותב את הפרקים הראשונים שלו. המסע הזה לא היה רק על חציית מישורים—הוא היה על חציית גבולות מה שחשבנו שאפשרי עם מצנח רחיפה טבעי.
בסוף יום הטיסה האחרון, מותשים מ-14 ימים רצופים של טיסות מאתגרות, לחצנו ידיים. אבל מהר הידיים התחלפו בחיבוקים—אפילו בשוויצרית מאופקת היה קשה להסתיר את ההתרגשות.
מאת: אליה זמור
