החורף השנה החליט לפנק את אזורינו ולהישאר עוד קצת. תחילת אפריל בחוץ, עדיין לא “סגרו” את המדבר ואין מגבלות תנועה. אחרי כל מה שהיה זה פשוט פשע לא לצאת לאיזו הרפתקה.
יום חמישי. השעה 20:30.
על רקע מהדורת ערב של חדשות אני חורץ את גורלי למחר. דילמה לא פשוטה במה לבחור – ריצה או רכיבה? זו דילמה שחוזרת על עצמה כמעט כל סופ”ש. במהלך יום חמישי נזרקים לאוויר מסלולים ורעיונות וברוב המקרים עד שעות הערב אין החלטה. תמיד ההרגשה שבחירה של משהו אחד מהווה אי בחירה של משהו אחר. FOMO (fear of missing out) בהתגלמותו. ברגע של חולשה רגשית ובגלל חוסר שעות מדבר אצלי השנה, הצלחתי להטות את הכף לטובת ריצה מדברית, אולי אחרונה לעונה.
יום שישי. 7 בבוקר.
מצפור אוג – חניון בתחילת מסלול של נחל אוג, ליד קיבוץ אלמוג. החניה כמעט ריקה, מלבד מכוניות בודדות ושני אוהלים קטנים פרוסים. קריר ומזמין בחוץ ואנחנו מתארגנים. עוד בטרם הגענו למקום החלטנו לרוץ את המסלול בכיוון ההפוך למה שתכננו – להתחיל דווקא מנחל אוג ולקנח בסוכר. לרוץ בעליה על שביל הסוכר יהיה קשה וגם הירידה בנחל אוג לא ממש “יריצה” (לפחות בחלקו העליון). לעומת זאת, בירידה שביל הסוכר לגמרי יריץ. לא חשבנו כמה ההחלטה הזאת תהיה גורלית בסוף המסלול.
נחל אוג תחתון
חלקו התחתון של נחל אוג מאוד רחב ומסתבר כמאוד פופולרי בקרב משפחות שלמות של מטיילים. בגלל הנגישות שלו, חניה קרובה ומסלול יחסית קצר וקולע, הוא מושך בעונה מאות רבות של מטיילים מדי יום. כל אלה מייצרים פקק תנועה בלתי נסבל כבר בסולמות הראשונים. בשעה שהתחלנו את הריצה היינו הראשונים והיחידים על המסלול.
שמש נמוכה ומנומנמת בגב ייצרה צל ארוך של כל אחד מאיתנו ודי מהר נכנסנו לתוך מעוק עם בולדרים וסולמות. קרירות של בוקר וצל נלכדו בתוך מבוך ערוץ הנחל וסיפקו לנו מראות סוריאליסטיים תוך כדי התקדמות מהירה. להפתעתי גיליתי שריצה בדשדש של הנחל יותר יעילה מאשר הליכה וכל עוד זה היה ניתן, העדפתי לרוץ. תוך קצת יותר מחצי שעה סיימנו את החלק העממי וחצינו שביל ג’יפים שמחזיר את המטיילים חזרה לחניון על שפת הנחל.
נחל אוג עליון
מכאן מתחיל החלק הפחות פופולרי של המסלול – נחל אוג עליון. הסיכוי לפגוש בו מטיילים/רצים אחרים יהיה עוד יותר נמוך. המעוק הפך להיות פחות עמוק ומדי פעם ניתן היה כבר לראות את קצה שפתו. קירות הערוץ משוייפים ומלוטשים מסחף ומים וזה מייצר סוג של מבוך תלת מימדי מזגזג. אם לא הייתי יודע שזו מציאות, הייתי חושב שאני במשחק מחשב עם משקפי VR.
חלוקי נחל בכל הגדלים מייצרים רשרוש מונוטוני תוך כדי ריצה עליהם. מדי פעם אנחנו מדלגים על מכשולי סחף, או מצבור אבנים גדול, מטפסים מפלונים קטנים וממשיכים להנות מצל בתוך הערוץ. הנחל עולה בצורה מתונה וככל שמתקדמים בו, יש יותר ויותר מקומות חשופים ופתוחים, אם כי ערוץ הנחל ממשיך להיות די עמוק.
אחרי אחד הסיבובים של הערוץ, כמו סוג של פאטה מורגנה, פתאום מופיע גשר. זהו גשר על כביש נבי מוסא – הורקניה או בכינויו העממי – גשר השטפונות. נחל אוג נחשב לאחד הנחלים התלולים ובעת שיטפון הזרימה בו מאוד עוצמתית. מי שרוצה לצפות בשיטפון בלי להתלכלך ובלי להסתכן – פשוט יכול להגיע לכאן ולקבל כרטיס לשורה הראשונה בהצגה הכי טובה שהטבע יכול לתת. אחרי התלהבות מהפלא ההנדסי באמצע מדבר, המשכנו הלאה במעלה הנחל. כמה מאות מטרים מהגשר פוגשים מספר מערות חצובות בסלע שככל הנראה שמשו מסתור או מגורים את תושבי האזור הקדומים. היום בדואים מנצלים אותם לחניית ביניים של עדרי כבשים או מחסה זמני נגד גשם ושטפון.
לא ממשיכים לפני שמצטרפים:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
ערוץ הנחל הופך כאן למאוד טכני, תלול וקניוני והמסלול מתחיל לטפס מעליו. כמות הזבובים והפסולת ההולכים וגוברים מרמזת על קרבתנו לדיר כבשים ובאמת אחרי סדרת טיפוסים, זיגזוגים ומעקפי מפלים אנחנו מוצאים את עצמנו חוצים אזור מגודר שבו בחורף כנראה החזיקו כבשים. המסלול בחלק הזה טכני ברמה שמאתגרת גם אותנו לפרקים ואנחנו תוהים איך מגיעים לכאן רועי צאן עם כבשים ומה, לעזאזל, הם איבדו כאן. חסר מקומות יותר נגישים עם יותר אוכל? קטונתי מלהבין את ההגיון של אותם האנשים, אבל מצד שני – גם עצם העובדה שאני נמצא כאן עלולה להעלות את אותו סוג של תהייה אצל אנשים “נורמליים”. כל אחד והסטיות שלו…
מנזר תיאוקטיסטוס (דיר מולכיך)
תוך כדי התקדמות מאוד איטית ומדודה (החלק הזה בהחלט מומלץ רק למיטיבי לכת), כבר במרחק של כמה עשרות מטרים התחלנו לזהות מבנה הרוס בחלקו של מנזר תיאוקטיסטוס, מנזר שנבנה על ידי הנזירים אוטימיוס ותיאוקטיסטוס בשנת 411 לספירה. מסביב זיהינו שאריות מבנים שונים ומערות התבודדות של נזירים. מעל בתי המנזר קיימת מערה במרכז הצוק עם רצפת פסיפס ביזנטית וציורי פרסקו על הקירות שאת חלקם השחיתו יהודים בשם ה”דת”. אל המערה ניתן להגיע רק באמצעות סנפלינג, שזו לא הייתה מטרת הביקור שלנו.
ערוץ הנחל מתחת למנזר מחוזק עם קירות מאבנים משני צדדיו ומסביב מפוזרים מספר בורות אגירת מים. לא קשה להבין שמי שבנה את כל זה, באמת רצה להתבודד ולא לראות אף אחד. ערוץ מאוד עמוק וקניוני חייב את הנזירים לחצוב מערות בשביל מגורים ומסתור ממזג האוויר הקשה. הצלחנו לזהות כמה בורות לאגירת מי גשמים ושטפונות וחלקם אף נשמרו די טוב. שום דבר לא מגודר ולא מסומן ועבור מי שיזדמן לביקור כאן אני ממליץ לנהוג במשנה זהירות. בהסתכלות על המנזר והמערות עברה בראשי המחשבה על עוצמת האמונה ההדוקה והפנטיות של אנשים. מרשים הוא איך הנזירים שרדו כאן.
גם בהמשך המסלול, במרחק של כמה מאות מטרים מהמנזר, נתקלנו בעוד מספר מערות מגורים, כנראה מאותה תקופה. אחרי שוטטות קצרה בין שרידי המבנים והמערות, המשכנו להתקדם במעלה הנחל. המסלול יצא לגמרי מהנחל והוביל אותנו, אחרי טיפוס קצר, אל ביר אל מלקי – מפגש של מספר מסלולים שהמוכר ביותר מביניהם הוא דרך הסוכר.
דרך הסוכר
מדובר באחד השבילים הוותיקים של האזור שמוכר בעיקר בתור מסלול רכיבת אופניים אתגרי. בגלל היותו מסלול אקסטרים בחלקים מסויימים. לא פעם, במיוחד בחורף, שמו מוזכר במבזקי חדשות בזכות חילוצים מוסקים של רוכבים פצועים. את הפופולריות שלו המסלול חייב לנגישות וקרבה למרכז. דרך הסוכר בדרך כלל נרכב בכיוון מטה, מאזור מעלה אדומים לצומת אלמוג. המסלול לא מהווה אתגר טכני מיוחד לרצי שבילים והסיבה שבחרנו בו דווקא בתור הדרך חזרה היא שהוא מאוד זורם וניתן לרוץ כמעט את כולו. כבר בביר אל מלקי פגשנו כמה עשרות רוכבים שהתנקזו אליו ממספר מסלולים והתכוננו להמשך. מפגשים כאלה עם רוכבי שטח תמיד משעשעים אותי. משום מה רובם מסתכלים על המסלולים שהם רוכבים בהם בתור מסלולי רכיבה ולא מתארים לעצמם שניתן גם לרוץ אותם. עוד נקודה משעשעת לפגוש רוכבים באמצע השטח היא המרחק. לא מעט חושבים שלא ניתן לרוץ מרחקים שהם רוכבים וברגע שפוגשים חייזרים כמונו באמצע השטח, עם תיקי ריצה קטנים, אנחנו זוכים לשאלות ותהיות על מעשנו באזור. הפעם המפגש עבר בשקט מופתי ואנחנו המשכנו בדרכנו.
אחד היתרונות של לרוץ את דרך הסוכר ולא לרכב אותו, הוא האפשרות ליהנות מהנוף שמפתיע אותי בכל פעם מחדש. בעוד שרוכב לא יכול להרשות לעצמו להסתכל הרבה לצדדים במסלול שמחיר הטעות בו הוא חילוץ מוסק אחרי פציעה הרואית, רץ שבילים יכול ליהנות מכל העולמות. לא יכולתי לעצור את עצמי מלשלוף את הטלפון ולצלם את הנוף. למזלנו לא פגשנו אף רוכב אחרי ביר אל מלקי ודי מהר מצאנו את עצמנו בנבי מוסא.
חגיגות נבי מוסא
מהרגע הראשון שהמסגד, שהפך כבר מזמן לאחד הסמלים של דרך הסוכר, נגלה לעיננו, קלטנו שמשהו מיוחד מתרחש בו. מספר רב של אוטובוסים ומכוניות מלאו את כל האזור מסביב וצלילי מוזיקה עם משהו שנשמע מרחוק כמו תופים, תפסו את המרחב. המסלול שתכננו לעשות היה אמור לעבור ממש דרך המסגד ובית הקברות הצמוד אליו. ככל שהתקרבנו, ראינו שיירה של אנשים לבושים בבגדים מסורתיים ונושאים דגלים, צועדים לצלילי קצב שנתנו המתופפים בראש הטור. בשביל להקטין את הסיכוי למצוא את עצמנו בלב מהדורת חדשות הערב בתור נושא של פיגוע לאומני, החלטנו לעקוף את האזור מסביב ולא לחפש הרפתקאות. בעודנו רצים בין הקברים מאחורי המסגד, שמנו לב לכמה בורות חדשים החפורים בקצה וחשבנו לתומנו שמדובר כנראה בטקס הלוויה של שייך או דמות ציבורית אחרת כלשהי. רק בעת כתיבת הכתבה למדתי מוויקיפדיה על מה הייתה המהומה – חגיגות נבי מוסא.
כך או כך, המלצתנו לכל באי המסלול היא להקיף את המסגד ממזרח, קרוב יותר לכביש 1, על הסינגל ולא להיכנס לבית הקברות. היתרון היחידי של המסלול שבחרנו באזור נבי מוסא היה הנוף שנשקף מתל מוחלחל (גובה 80- מ’) רגע לפני תחילת הירידה. מיריחו במזרח דרך מטעים של קיבוץ אלמוג ועד לחלק הצפוני של ים המלח עצמו.
כבר מתל מוחלחל ראינו נחילים של אנשים שחוזרים על דרך ג’יפים אחרי שסיימו את המסלול של נחל אוג תחתון ואת כל החניה מלאה עד אפס מקום במכוניות. זה היה הרגע שהבנו כמה ההחלטה להתחיל את המסלול דווקא בנחל אוג, הייתה נכונה. לא היינו רוצים להיתקע בפקק אנושי בסולמות בנחל בסוף המסלול. ירידה סופר מדורדרת ותלולה הורידה אותנו אל סינגל חווארי אלמוג החדש ועליו סיימנו את ההרפתקה בחניה.
אחרית דבר וכמה המלצות
כמה נקודות למחשבה עבור מי שיחליט לשחזר את המסלול שעשינו:
- אם אתם לא מנוסים בריצות שטח טכניות וגם יש לכם פחד גבהים – המלצתנו תהיה לחפש מסלול אחר.
- אורך המסלול שעשינו היה כ- 22 ק”מ על 550 מ’ טיפוס וזה לקח לנו כ-4 שעון. מומלץ להצטייד בכמות מספקת של מים (לפחות 3 ליטר), משום שאין בדרך אפשרות למלא.
- למרות שהעונות המומלצות לביקור באזור הן סוף סתיו ועד סוף חורף, לא הייתי נכנס לאזור אחרי גשם או שיטפון. כל הסלעים בנחל מאוד חלקים כאשר הם רטובים וזה הדבר האחרון שאתם צריכים.
- ברוב הדרך בנחל אוג אין קליטה סלולרית עם כל המשתמע מכך וחילוץ ממנו מהר מאוד עלול להפוך למבצע צבאי מסובך. קחו את זה בחשבון, אם אתם לא רוצים להיכנס למהדורות חדשות על תקן מטיילים שנפצעו וחולצו במבצע הירואי ע”י מסוקי חיל האוויר.
למרות כל האזהרות, ההמלצה הכי טובה – תהנו!
