טיול אחרי צבא נוסח מילואים, תוסיפו לזה שמיים סגורים, והמדבר פשוט צועק אני פה. ארזתי ציוד מינימלי ומצלמה אחת כבדה ויצאתי לעומק המדבר לנקות את הראש ביומיים של נופים דמויי מאדים. רמות נחל צין, כמה צוקים עוצרי נשימה, מעין אחד מרהיב והרבה חיות בכל עבר.
עייפות של 50 שעות ללא שינה לא מפריעה לרגע להישאר בפוקוס במקום בלתי מוסבר באמצע רצועת עזה. בהגיון מלא חושב לא רק על המשימה אלא גם איך יוצאים ממנה. חברי לצוות מרוכזים בסביבה הקרובה ואני במקביל מטייל עם המוח באפשרויות מה לעשות עם השחרור. היה לי ברור שאני חייב לצאת קצת למרחבי הטבע ולנקות את הראש. סביבה שקטה ומבודדת, רק אני, הטבע ושביל אחד המוביל לשום מקום עם תכלית.
בואו איתנו למקומות יפים! הניוזלטר של אאוטפאנל:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
ציוץ של הבוס מהמשרד על טיסה חוזרת ללקוח אוסטרי הדליק אצלי את כל החושים, ודי מהר אחרי חיפוש ברשת ובירור עם חברים מומחים, בניתי לעצמי יומיים חלומיים גבוהה באלפים של אינסברוק. המציאות שלנו עם שמיים סגורים לא הכי משתלמת לפדות חלומות, הטיסה מתבטלת ואני נאלץ לחפש תוכנית חלופית. עוד שאילתה בקבוצה של כותבי אאוטפאנל עם הגדרה מאוד ברורה – תנו לי שקט, נוף מרהיב, שלוחות סכין ואני קונה את זה בכיף, גם מקום עם מים, אז בכלל תענוג.
הכנות
יום כיפור השנה נפל על הימים שאני בלי הבנות, ללא ספק אחד היתרונות של משמרות משותפות. החיבור בין היומיים הכי שקטים בשנה, לזמן מצויין לנצל את החלום, פשוט נראה כמו חיבור משמיים. עוד טיפה אמונה ואולי אקבל גם פטור על הדרך כמו החמודים בחליפות השחורות.
אני לא טייל של טרקים רב יומיים ורצון בשינה בשטח תוך כדי תנועה. עד עכשיו עשיתי טיולים חד יומיים – אם זה באלפים של צרפת, או רב יומי בצורת כוכב עם מחנה קבוע בירדן השכנה. טיולים בארץ ושינה בשטח עד כה היה על בסיס קמפינג עם הרכב והבנות. כל מה שצריך ללא בעיה הייתי מעמיס לרכב מבלי להתחשב במשקל או בגודל הציוד. לתכנן משהו ליומיים כשאתה לגמרי מנותק מכל גישה לאוכל, מים ומקום שינה מוסדר מאלץ אותך לחשוב פעמיים מה אתה לוקח ומה אתה לא.
תזונה
עולות הרבה שאלות, במיוחד אם לא מיומנים בזה: מה אוכלים? איך לוקחים? מה מזין? מה קל להכנה? אחרי כמה ימים של קריאה בפורומים ובדיקה עם חברים, אני די מבין שמה שטוב, לא בהכרח בהישג יד בהתראה של שבוע מראש. אז מאלתרים לפי הגיון, דברים קלים באריזות פשוטות עם ערך תזונתי גדול. למשל פירות זה נחמד אבל סתם כבד וללא חלבון. עם קופסאות שימורים יש צורך להתעסק גם בפסולת וגם במשקל. מה נשאר? פירות יבשים, אגוזים וכמובן כל סדרת המנות המהירות להכנה עם עדיפות לפסטה עם תיבול טעים. כערך לחלבון הלכתי על שלוש שקיות ביף ג'רקי, גם טעים גם מזין ולא תופס הרבה מקום.
כדאי לבוא – הערוץ של אאוטפאנל: קבוצת ווצאפ שקטה
האינסטינקט הראשוני אומר לקחת הכל שיהיה לך נוח. ישר נשלף התיק הכי גדול במזווה ודברים מיותרים מתחילים לעשות את דרכם לתוך התא הגדול. פה מגיע השלב של, רגע…. למה לסבול עם משקל עצום אם במילא הסיכוי שאשתמש בזה הוא ממש קטן. על מה בנוחות אפשר לוותר ועדיין להישאר בטוב בשטח? עיקר הטריגר במקרה שלי, היה הנוחות לקחת את המצלמה. יש לי תיק מצלמה יעדי אחד ולאחר שהבנתי שהתיק הגדול יהיה מסורבל לאחסון והוצאה של המצלמה, עברתי לסדרת ויתורים על ציוד.
האוהל היה הראשון להישאר בבית, אומנם הוא שוקל רק קילו אחד אבל הוא עדיין תופס נפח נכבד ועל הדרך אפשר להנות ממופע כוכבים. ישר אחרי, עפו חצי מכלי בישול שלא באמת יש להם זוגיות תואמת בתזונה שתכננתי לקחת. אותו סיר לקפה יכול להיות גם סיר לפסטה ולתה של הבוקר.
יום ראשון שיגעון
בערב יום כיפור הכבישים די ריקים וזה מאפשר לי להגיע בקלילות בשעות בוקר מאוחרות לבית קפה של המדרשה. פה דווקא הפקק לקבלת אספרסו לא קטן. תיאום ציפיות עם שייקה, תושב המקום וגורו לא קטן בעולם הטרקים, שמצטרף אלי למסע ביום הראשון כמדריך מקצועי, מעביר את הזמן עד השלוק האחרון.
הניתוק לתושב מרכז כמוני, מגיע כבר עם ההגעה לאזור שדה בוקר. הכל שקט פה, הצבעים בעין מאוד שונים ואף אחד לא ממהר לשום מקום. אבל הפסיעה הראשונה מחוץ לכותלי הישוב בירידה לנחל צין, מנתקת אותך עוד יותר בזמן שאתה חולף על פני החתולים המקומיים עם קרניים על הראש.
בצהרי היום, המדבר הישראלי עדיין שומר על המותג, ונותן בראש עם אוויר יבש ושמש מלטפת. מי שלא רגיל למאמץ בעומס חום מדברי, יחוש לאחר שעות בודדות את ההשפעה על הגוף. אני אומר לעצמי שאני אגוז קשה ושום קצב טירונות ששייקה מכתיב לי לא יפיל אותי. לשי באמת לא אכפת, הוא בערב בסוף היום עולה על טרמפ מעומק השטח חזרה למיטה הנוחה ואני נשאר עם עייפות מרדף בקצב שש. הייתי צריך ללמוד מלקחי העבר עוד מטיול הבייקפאקינג כששי הצטרף רק ביום הראשון.
די מהר עולים על הרמה הדרומית של בקעת צין ועוברים דרך מאהל בדואי שבזמנו עוד היה מארח במקום. הנוף הבלתי נגמר בעין עם צריבה עדינה של הרשתית מבוהק מדברי חד גווני, מהפנטת אותי בהליכה ללא שום מחשבה. כמו בובה במרחב האינסופי, שטה על בסיס השביל אל האופק. תצורות של סלע בצבעים כהים, פזורים כמו מוקשים על מצע בהיר משנים את האווירה למשהו קסום.
הפנינה שבטבע
הרמה די מהר נגמרת ומקבלים את המצוקים של מפל פרסה המרהיב ביופיו ועוצמתו. שי מציין שזה רגע לא רע אבל עדיף להמתין לפנינה אמיתית. עוד קצת הליכה בנוף המהפנט של המדבר ואנחנו צוללים ישר אל גן עדן של שמורת נחל צין.
עין עקב הוא מעין זורם עם מים צלולים באמצע שום מקום. פשוט פנינה אמיתית של הטבע. עומק המים מגיע ל עשרה מטרים וזה בהחלטת מרענן לתת רחצה בתוך החום המדברי. אחד היתרונות של המקום הוא המיקום שמהווה מסננן די טוב לכל העצלנים. די עמוק בשטח המדבר ורק מי שבעל 4×4 או רכב מוגבה מאוד, יכול להגיע ולהנות מהמעיין.
די קשה להיפרד ממשהו שמצנן את גופך בחום. אבל אין ברירה, יש מרדף אחרי שעות האור וחייבים להגיע לנקודת השינה. למאותגרים בקילומטראז, ניתן להמשיך על בסיס הרכס עוד מזרחה ולרדת לעין שביב ועין זיק. כך אפשר לצבור מרחק די נאה ליום ראשון. במקרה זה אפשר לישון בחניון לילה של עין זיק או ממש להאריך ולהגיע לחוד עקב. מי שרוצה קצת לקצר, אפשר לחתוך צפונה לחוד עקב כבר מהמעין, כיפה הצופה על כל הבקעה ולרדת במסלול היפה עם הסולמות לחניון לילה חוד עקב.
לילה מדברי
שייקה פורש עוד לפני שהחושך נופל ולא לפני שהטרמפ שלו מפנק אותי בבירה קרה. אין ספק שזה משהו שמשנה עולמות כשאתה באמצע המדבר ואין שום דבר סביבך. החניון היה ריק עם הגעתי וברז מים למטיילים כמוני המספק מי שתיה נקיים, הוא פתרון עילאי בעולם המודרני. מאוד מקל על הלוגיסטיקה של הטמנות ומאפשר לסחוב בתיק רק את הכמות הנדרשת לאותו היום.
אחרי שאספתי את שאריות העצים שקודמי במקום השאירו, הגיע זוג מטיילים חמוד. שניהם גם כמוני, החליטו לנצל את יום כיפור לצאת קצת למרחבים המנותקים של המדבר. אחרי שלום שלום די בסיסי, התחלנו לבנות את המגנן די צמוד כדי לחלוק את המדורה ולהיות קצת מנותקים מחבורת ג׳יפים של המגזר הבדואי שבאה לנפוש גם בנקודה. למרבה הפלא הם היו יותר שקטים מצרצרים שלא קיימים במדבר.
המדורה נדלקת וארוחות הערב מתחילות לזרום. ישראלים במדבר זה כמו בני ישיבות, תמיד אפשר למצוא איזשהו קשר המקשר בין שני זרים לחלוטין. במקרה שלנו הוא היה קצת יותר ממכרים. אני ושי (הפעם מצמד המטיילים האורחים) שהינו ביחד במילואים באותה הגזרה ברצועה. הוא מ״פ של פלוגת הנדסה ומדי לילה הייתי גונב לו שני חיילים למשימות תחת הכוח שלי. עולם קטן תחת ירח מדברי.
אני מכין את התבשילים היבשים והם משקיעים בשקשוקה, תה לקינוח ואפשר לשכב על מזרן בתוך שק״ש כאשר מופע כוכבים זורם מעל ראשך. המחשבה לצאת מצומצם בציוד שינה היה נכון, זה הוריד לא מעט משקל וגם פינה מקום בתיק. אבל בהתחשב ברטיבות שמצטברת בלילה על השק״ש והטמפרטורות הנמוכות של המדבר בגובה 400 מטר מעל פני הים, עדיף לחשוב גם על כיסוי תואם במידה אם התכנון הוא בסתיו המאוחר.
יום שני בדד
יקיצה טבעית עם אור ראשון מרגישה קצת משונה, אבל בספירת השעות עברתי את השיא די בקלות ביחס לשנה האחרונה. לא פלא: במילואים לא ממש ישנים. ארוחת בוקר של חטיף cliff עם כוס קפה שחור ואפשר להתחיל את היום השני עם כיוון כללי צפונה אל עבר פרסת דרוך. אחח שייקה התחמן, בטח עוד ישן במיטה הנוחה ואני מרגיש את השרירים מהמרוץ של אתמול.
הפרסה מאוד מרשימה ולא מעבירה את עוצמתה באף תמונה שאני מנסה לצלם. סוג של קניון קטן עם קשת עצומה, שביל על מדפי סלע מעל תהום והכל מקושט באור בוקר מלטף. לאט לאט המסלול מקבל תפנית ויכולות מצא את הסימון להמשך מתחדדות. פספסת בקטנה, והגעת לבולדר עצום עם אתגר לא קטן של טיפוס. או כמו יויו לחזור חזרה ולמצוא את המעבר הנכון.
זבובי הפרא
בהליכה בנחל, האוויר עומד, אין רוח והשמש מכה. עם המעבר לאזורי הצל, הקרירות משתלטת שוב ואפשר להנות מצינון חוזר של הגוף. אבל הדבר הכי נוראי באזורים תחת השמש הם הזבובים. אני מתחיל לחפש כל דרך כדי להבין את מקור הבעיה ולהימנע ממפגש חוזר. זה מגיע לסוג של ריטואל כאשר רגלי משייפת איזה שיח משונה ורחש של מושבה שלמה של זבובים פשוט מתפזר ממנו כמו נחיל דבורים עצבני. במקרה שלהם הם ממש שמחים ומתנפלים על עורי המזיע עם חיוך מכנף לכנף. יש תחושה שהם חיים במושבות על פני טריטוריה מסוימת. ברגע שאתה כבר מתרחק מבסיס האם שלהם בשיח, הם משאירים לך סיירים בודדים שילוו אותך עד סוף גבול גזרה.
נכנסת בדרך לצל בתוך הנחל, זכית. הקרירות מחזירה את הזבובים הסיירים חזרה לאזורי החום והם מאבדים קשר עין. אחרת, הסיירים דואגים לעדכן את המושבה השכנה ואתה מקבל אותה המנה שוב. לפעמים אתה מרגיש בר מזל ושום זבוב כבר לא מציק לך בעין, באוזן או על האף. אבל אז אתה חוזר על אותה טעות ושוב הרגל משייפת שיח והכל חוזר על עצמו.
המסלול
- אזור – שדה בוקר ונחל צין
- מרחק יום ראשון – 12 או 18 ק״מ (מקוצר, ארוך)
- מרחק יום שני – 21 ק״מ
- רמת קושי – לא קל בכלל
- עונה מומלצת – סתיו, חורף ואביב
הפקת לקחים
לא כל ק״מ הוא זהב – אם להסתכל על זה מהסוף להתחלה אז לכל מסע מופלא יש גם לא מעט garbage miles פה ושם. אני מנצל אותם למחשבות צפות אבל תמיד הייתי מעדיף שלא יהיו כאלה. הקילומטרים האחרונים במישור מול שדה בוקר תמיד נראו לי אתגר פסיכולוגי לא קטן. בנוף הסוף נראה לעין אבל בתחושה הוא אף פעם לא מגיע.
ללון בקליקות – לצאת רק עם שקש ומזרון די מקל על הגב. זה גם לגמרי די מספיק לשינה טובה בטבע. אבל צריך לזכור שגם במדבר יש טל ולקום בבוקר כשהכל רטוב לא הכי נעים. זה מבאס לקפל את הציוד לתיק אם יש לחץ של זמן וגם די מקרר את הגוף עם השקש רטוב כבר באמצע הלילה שהטמפרטורות צונחות.
אגו בצד – כמו בכל טיול שלי עד כה, אם זה באירופה או בירדן, הייתי בא עם נעלי ברפוט שלי. הכי מובן מאליו היה לי לבוא איתם גם לטיול זה. המממ טעיתי. די מהר כבר באמצע היום הראשון, הרגליים התחילו לחרוק. אוטוסטרדות המהירות עם קרקע נוחה, לא תמיד זמינות במסלולים הארעים במדברינו. אז יש שלב מסוים שלא משנה כמה אתה עובד עם כל שרירי הרגל במצב 360, כף הרגל כבר לא מסוגלת לעכל את כל הטעויות שאתה עושה בדריכות לא נכונות. במיוחד כשאתה רץ אחרי שייקה.
הכירו את הפרטנר – הכרתי, הבטחתי לעצמי, ועדיין טעיתי. שייקה בא לתת עבודה ורץ בקצב ספינת מדבר בלי לחשוב פעמיים. הוא פרטנר מצויין אבל המגבלות שלו אחרות משלך וצריך לחשוב על רזרבות ליום שלמחרת.
מזג אוויר – זה לא משנה באיזה כושר אתם וכמה חזקים אתם בעליות, במדבר התנאים מתאפסים. הגוף שלנו לא רגיל לעבוד במצבים לא טבעיים לו, וקצת שינוי בתנאים משנה את הנוסחה ביכולות. היובש והחום מאוד משפיעים על הגוף. גם אם התרגלתם לשרוץ בחום עזתי בהאמר, זה לא אומר שתרגישו בנוח בחום מדברי בזמן מאמץ.
ממשיכים לסבול – הלקח שאף פעם לא נלמד. כנראה כבני אדם אנחנו לא זוכרים את הסבל תוך כדי ותמיד מסתכלים אחורה כחוויה אחת גדולה. את הטיול הבא העלתי על המפה כבר יום אחרי שסיימתי את זה. אותו סגנון, אותו מרחק, רק יותר עליות ויותר רחוק.
מאת: יוג'ין לויט
