איך אפשר שלא לרכב כל יום כשמזג האוויר אחרי הצהריים פה במדבר הגבוה נעים כל ימות השנה ובמרחק 30 שניות רכיבה מהבית כבר אפשר להיכנס לסינגלים שייקחו עמוק לתוך המדבר? אז רכבתי לבד ועוד לבד והתקדמתי לאיטי בסולם הטכניקה וההיכרות עם השבילים המדבריים. אז אזרתי אומץ וכתבתי פוסט באחת מקבוצות הרכיבה בפייסבוק בחיפוש אחר שותפים דרומיים. כך הכרתי את שי יגל, כותב אדוק בפאנלים ובעל היכרות אינטימית עם רוב שבילי המדבר ורוב פריטי הציוד שנוצרו בעולם האאוטדור.
אני אוהב מאוד לרכב לבד ועדיין רוב הרכיבות שלי הן ספונטניות ועצמאיות, אך כאחד שבא מתחום ההדרכה (סקי), אני יודע כמה שונה ומעשירה יותר החווייה כשיש שותפים מנוסים ממך שמובילים את הדרך או מזדנבים בעקבותייך. זורקים מדי פעם איזה טיפ טכני או איזה פריט מידע אקראי על האיזור ובעיקר משרים ביטחון ומשנים את הזרימה לאיזשהו טנגו של תנועה. עוד רכיבה ועוד רכיבה ביחד, פעם מצלמים ביגוד רכיבה במבחן ופעם בודקים פינה חדשה במדבר. שי תמיד על אופניים קלילים וסגפניים (איזה סינגל ספיד ריג’יד או כרומולי במשקל נוצה) ואני עם תיק כבד, ציוד צילום וסבולת לב ריאה ושרירי שוקיים נחותים בהרבה, מנסה לשמור על קצב. כשממש אין לי אוויר אני מוצא איזה מקום יפה לצילום ופוקד על שי לרכב הלוך וחזור כדי להשיג עוד תמונה יפה מהרכיבה.
בקיצור – שי אומר לאן ולמה ואני מתייצב עם האופניים והמצלמה להרפתקה לא ידועה, ותמיד מביא הרבה יותר מים ממנו, שכן באותו זמן ומרחק רכיבה, אני מזיע וצורך בערך פי 3 מים. כך קרה גם הפעם, שי קיבל מגיא העורך תיקי בייקפקינג למבחן, והוציא אותי להרפתקת הבייקפקינג הראשונה שלי, דבר שרציתי לעשות כבר הרבה זמן, ולא באמת העזתי.
רכיבה ארוכה במדבר ביולי אתם שואלים? כן כן , בגובה 900 מטר האוויר יבש וקריר בערך משעה 17:00 ועד 9-10 בבוקר שאחרי, מה שמשאיר הרבה שעות רכיבה אפשריות. אם יש פנס לאופניים ורצון לרכב בלילה אז על אחת כמה וכמה. שי התייצב אצלי לעת שקיעה וכעבור שעה של בירות, אזיקונים ומאבקים עיקשים עם תיקים מוזרים שמתלבשים על האופניים יצאנו לדרכנו, כאמור 30 שניות רכיבה ואנחנו כבר בסינגל מתפתל לעבר הלילה.
מפאת חוסר הנסיון והחרדתיות השוכנת בי- טרם יצא לי להתנסות ברכיבת לילה אמיתית. מה אומר: השעות של פידול לאור פנס, ירח ומיליארד כוכבים מדבריים היו חווייה מלאת זן (ZEN), אושר של שקט מדברי והתמקדות צרה בעשרה מטרים הבאים ותו לא. מהצד השני אומר שבשילוב עם חלוקת המשקל החדשה שנוצרה על האופניים ועל הגב שלי, ועם תעתועי פרספקטיבה ליליים של שיפועים וזוויות – השעות הליליות הללו התישו אותי הרבה יותר מאשר רכיבה לאור יום. סייעה לכך במיוחד העובדה שסיימנו את הרכיבה במעלה ארוך וסלעי שלא הותיר ברירה אלא לדחוף את האופניים ברגל.
מקימים מחנה על מצוק כלשהו, גבוה מעל המדבר, וזוכים בפרס הגדול של סנדביץ’ מושקע מהבית ופלאסק טיטניום מלא בטקילה. שינה טרופה על מזרון פלציב דק, וככל שמתקדם הלילה הירח שוקע והיקיצות הלא רצוניות של 3 בבוקר נתקלות בשביל החלב במלוא הדרו.שינה טרופה או לא – אין תחושה מענגת כמו לקום בדמדומי הבוקר במדבר, לזרוק את המקינטה על האש (כאלה אנחנו- אוהבי קפה שמסכימים למשקל נוסף בעד הקפאין האיכותי של הבוקר), לבלוס איזה תמר ואגוז ולסחוט עוד כמה דקות עטופים בשקש עם עיניים לעבר האופק הזורח.
מעירים את השרירים, מקפלים את מעט הציוד שהגיע איתנו ומתחילים אט אט את הטיפוס לאזור הר רמון- בורות לוץ כדי להתחבר לכביש 171 המופלא ומשם קו ישיר מזרחה חזרה לציוויליזציה. גם כביש זה על אף היותו עשוי אספלט, הוא מבחינתי עדיין בגדר פלא מדברי – שומם, מפותל ויפהפה, קלאסי לבייקפקינג וטורינג. הרכיבה על הכביש והקפאין הפועם בדם מכניסים אותנו לזרימה מענגת של כ30 ק”מ לאורו הצהבהב של הבוקר, ממש עד לפתח ביתי, נקודת ההתחלה והסיום שלנו.
מימין: דניאל בר ושי יגל
סיימתי את המסע הצנוע הזה עייף, מרוגש ומלא השראה. עייף – כי אני עדיין בונה את כושר האוכף שלי והיכולת לדווש למרחק עשרות קילומטרים בקלילות היא יכולת נרכשת שמתפתחת אט-אט. מרוגש – כי לא בכל יום יוצא לי לאזור אומץ ולעשות משהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן. להתחיל ולסיים בתחושת סיפוק חדשה. מרוגש גם כי אני מעריך מאוד חברויות שנוצרות במסגרת הטבע וההרפתקאות שאנחנו אוהבים. באופן טבעי רמת האמון שנבנית בחברות כזו היא גבוהה, מבלים יחד די הרבה שעות לבד במדבר, כל אחד עם עצמו וגם ביחד. לומדים את השפה המשותפת ולומדים לסמוך על החלטות, וגם לנהל דיון או להטיל ספק בהחלטה מסוימת. בעיקר לומדים שזה לא באמת משנה לאיפה רוכבים, איזה מרחק וכמה זמן, מה הצלחנו לרכב ומה הלכנו ברגל, זה לא משנה כי מה שחשוב זו ההרפתקה, הנחת והרוגע של השחרור המוחלט מהישגיות וההתמסרות למה שיביא הקילומטר הבא.
מרוגש כי את השיעורים והידע שאני לומד מהנסיון של שי לא הייתי יכול ללמוד בשום סרטון ביוטיוב או שיחה תיאורטית. אין תחליף לשותפים טובים למסעות הללו. יש אנשים שיעדיפו לצאת לבד אבל אני באופן אישי נהנה מאוד מהשותפות שבמסע.
ומלא השראה? – קשה שלא להתמלא השראה מלילות במדבר, מפשטות של מסע, מזריחות ושקיעות שהן הדבר הכי שפוי שאפשר להכניס לתוך המוח והנפש בימים שנראים מטורללים לחלוטין. הטבע תמיד מזכיר לי שהוא לא מתרגש מקורונה, פוליטיקה, שחיתות או משברים כלכליים. נראה לי שהטבע צודק.
מאת: דניאל בר – צלם, גולש ומדריך סקי, בקיץ הישראלי רוכב בסינגלים במדבר ומדמיין שלג, טוען שספורט בטבע אפקטיבי הרבה יותר מתרופות פסיכאטריות. מבלה את רוב זמנו בין מצפה רמון לאזורים קצת יותר מושלגים בעולם. טיפס וגלש בקנדה, ארה”ב, נפאל ואירופה. מאוהב בגלישה מחוץ לאתרים , סקי טורינג ופרירייד, בעל חזון להשכין שלום ואחווה בין גולשי סנובורד לסקי.
אהבתם? הצטרפו לדיוור השבועי שלנו, הכולל הצצה גם לבייקפאנל:
אני אוהב מאוד לרכב לבד ועדיין רוב הרכיבות שלי הן ספונטניות ועצמאיות, אך כאחד שבא מתחום ההדרכה (סקי), אני יודע כמה שונה ומעשירה יותר החווייה כשיש שותפים מנוסים ממך שמובילים את הדרך או מזדנבים בעקבותייך. זורקים מדי פעם איזה טיפ טכני או איזה פריט מידע אקראי על האיזור ובעיקר משרים ביטחון ומשנים את הזרימה לאיזשהו טנגו של תנועה.
בקיצור – שי אומר לאן ולמה ואני מתייצב עם האופניים והמצלמה להרפתקה לא ידועה, ותמיד מביא הרבה יותר מים ממנו, שכן באותו זמן ומרחק רכיבה, אני מזיע וצורך בערך פי 3 מים.
מפאת חוסר הנסיון והחרדתיות השוכנת בי- טרם יצא לי להתנסות ברכיבת לילה אמיתית. מה אומר: השעות של פידול לאור פנס, ירח ומיליארד כוכבים מדבריים היו חווייה מלאת זן (ZEN), אושר של שקט מדברי והתמקדות צרה בעשרה מטרים הבאים ותו לא. מהצד השני אומר שבשילוב עם חלוקת המשקל החדשה שנוצרה על האופניים ועל הגב שלי, ועם תעתועי פרספקטיבה ליליים של שיפועים וזוויות – השעות הליליות הללו התישו אותי הרבה יותר מאשר רכיבה לאור יום. סייעה לכך במיוחד העובדה שסיימנו את הרכיבה במעלה ארוך וסלעי שלא הותיר ברירה אלא לדחוף את האופניים ברגל.
שינה טרופה או לא – אין תחושה מענגת כמו לקום בדמדומי הבוקר במדבר, לזרוק את המקינטה על האש (כאלה אנחנו- אוהבי קפה שמסכימים למשקל נוסף בעד הקפאין האיכותי של הבוקר), לבלוס איזה תמר ואגוז ולסחוט עוד כמה דקות עטופים בשקש עם עיניים לעבר האופק הזורח. 
מעירים את השרירים, מקפלים את מעט הציוד שהגיע איתנו ומתחילים אט אט את הטיפוס לאזור הר רמון- בורות לוץ כדי להתחבר לכביש 171 המופלא ומשם קו ישיר מזרחה חזרה לציוויליזציה. 
בעיקר לומדים שזה לא באמת משנה לאיפה רוכבים, איזה מרחק וכמה זמן, מה הצלחנו לרכב ומה הלכנו ברגל, זה לא משנה כי מה שחשוב זו ההרפתקה, הנחת והרוגע של השחרור המוחלט מהישגיות וההתמסרות למה שיביא הקילומטר הבא.
ומלא השראה? – קשה שלא להתמלא השראה מלילות במדבר, מפשטות של מסע, מזריחות ושקיעות שהן הדבר הכי שפוי שאפשר להכניס לתוך המוח והנפש בימים שנראים מטורללים לחלוטין. הטבע תמיד מזכיר לי שהוא לא מתרגש מקורונה, פוליטיקה, שחיתות או משברים כלכליים. 
