מה קרה למערכת שבילי ההליכה של ישראל?

בעשרות השנים הראשונות לקיומה הייתה ישראל מובילה עולמית בתחום שבילי ההליכה. מתחילת שנות ה 50 ועד תחילת שנות ה 90 הפכה מערכת שבילי ההליכה בישראל לאחת המפותחות בעולם, עם מיפוי מצוין וסימון שבילים שהיה אז מהמובילים בעולם. אבל מתחילת שנות ה2000 המגמה התהפכה, העולם התקדם בפיתוח, שילוט, ובעיקר ניהול של שבילי הליכה ופה בארץ כמעט לא קרה דבר. נתקענו.

חיבור עצלני של שבילים קיימים

אמנם נראה שקמים פה המון שבילים חדשים כל הזמן, אבל בפועל מספר שבילי ההליכה בישראל כמעט לא השתנתה בעשרות השנים האחרונות. הקמת שביל הליכה חדש כמעט אף פעם לא כוללת ממש שביל חדש אלא אריזה מחדש של דרכים קיימות, ברוב המוחלט של המקרים חיבור של דרכי עפר ולא שבילי הליכה יעודים וזאת בניגוד מוחלט למגמה העולמית בתחום שבילי ההליכה ולמגמה המקומית בתחום שבילי האופניים.

הצטרפו אלינו באאוטפאנל לעוד כתבות כאלה:

אימפריה של שבילי אופניים

מתחילת שנות האלפיים תפס ענף רכיבות השטח בישראל תאוצה גדולה, ועם העליה במספר הרוכבים עלה גם הצורך בשבילים חדשים. הרשויות שעסקו בתחום שבילי ההליכה התחילו “להקים” שבילי אופניים חדשים. איך זה עבד? לקחו כמה דרכי עפר, עשו שילוט/סימון ייחודי והכריזו על השביל, ככה קמה מערכת שבילים בערבה, שביל אופניים מים לים (ירושלים לתל אביב), שביל צופה כנרת, מערכת שבילים באזור רמות מנשה, בהר הנגב ועוד ועוד. כל אלו מוטלים עד היום כאבן שאין לה הופכין. מסתבר שרוכבי אופניים רוצים לרכב בשבילי אופניים, ואף אחד לא באמת אוהב לרכב על דרכי עפר. 

ההבנה שזה המצב הגיע לשטח מהר והרשויות השונות ובראשון בקק”ל התחילו לבנות שבילים ייעודיים לאופניים, מה שנקרא “סינגל” (או בשמו הנכון סינגל טראק) – שביל צר יחסית שתוכנן ונבנה לרכיבת אופניים או שהיה כזה מראש. רוכבי האופניים נענו בפדלים והסינגלים ביערות קק”ל, דרך הסוכר ובהמשך שביל ישראל באופניים באזור ערד, הפכו מוקדי עליה לרגל לרוכבים.  

עשרים שנה מאוחר יותר, ישראל היא מעצמת שבילי אופניים, כל שנה מושקעים מיליוני שקלים בהקמה ותחזוקה של שבילי אופניים. ישראל הפכה להיות מוקד של ידע וחדשנות בתחום שבילי האופניים בכלל ושבילי אופניים מדבריים בפרט, עם שיטות בניה חדשות, שיטות סימון מתקדמות ותחזוקה מצויינת בחלק מהמקרים (ובעייתית באחרים). 

(רוצים להכיר את מסלולי רכיבת אופני ההרים והסינגלים בישראל? כנסו לבייקפאנל לקטגורית הסינגלים)

שביל ישראל באופניים באזור ערד, בניה ייעודית ברמה עולמית.

ובאותו זמן בשבילי ההליכה….

בניגוד למגמה בשבילי האופניים ולמגמה העולמית בשבילי ההליכה, בארץ לא נראית חשיבה של תוספת שבילי הליכה יעודיים להולכי רגל. הכיוון הוא לא תכנון מסודר, בניה של שביל שיהיה נוח ובעיקר נעים להליכה: גם “כשבונים” שביל הליכה חדש (ולא פשוט משלטים דרך ג’יפים), השיטה היא כזו: עושים סימוני שבילים על אבנים בתוואי כללי כשהמחשבה היא: “יהיה בסדר, המטיילים כבר יסדרו פה שביל”.

שינוי תוואי שביל ישראל בנחל צפית – סימון צבע על אבנים במרחק 20-30 מ’: “המטיילים כבר יעשו שביל”.

עם השנים הפער בינינו לבין העולם הולך וגדל. בשבילי הליכה באירופה כמעט אין צורך בסימוני שבילים אלא רק בנקודות בעייתיות כי השביל מיועד להולכי רגל, בנוי ומתוחזק. אצלנו מפוזרים בשטח עשרות רבות של סימונים פשוט כי מחכים שהמטיילים יעשו שביל, מה שלא תמיד קורה. גם שהם כבר עושים שביל זה לא תמיד ברור, שילוט השבילים כמעט ולא קיים, ומדי פעם בשמורת טבע אפשר לראות שלטי כנף עם מידע בסיסי מאוד. בארץ לא תראו הערכות זמנים להליכה ולא פירוט של המקומות בהמשך; ומה יש להם להציע כמו מים, לינה, תחבורה וכו’.

ההבנה שחלחלה מהר בתחום שבילי האופניים לא הגיעה לשבילי ההליכה. שוב ושוב מופנים המטיילים להליכה על דרכי ג’ייפים רחבות שאינן מיועדות להליכה. אם בשביל ישראל באופניים מגיעים בקטעים החדשים ל80% סינגלים ו20% שבילי ג’יפים, בשביל ישראל להליכה המגמה הפוכה: יותר שבילי ג’יפים משבילי הליכה. במקטע החדש מהחרמון לתל חי, ולאורך השביל בכלל, יש כ80% דרכי ג’יפים ו20% שבילי הליכה, יחס שאין כמעט בשום שביל ארוך בעולם.

שביל הליכה בנוי וברור, לאורך ק”מים לא נדרש כלל סימון שבילים.

שביל הליכה הוא שביל שמיועד להולכי רגל

נכון יש שבילים כמו הקמינו לסנטיאגו בספרד, על השלוחות השונות שלו, שבו מטיילים הולכים על כבישים ודרכים חקלאיות לאורך ימים רבים, אבל זהו שביל שמרכזו תרבות, דת, מסורת ולא דווקא טבע. יש מקום גם לשבילים כאלו, למשל לעליה לרגל לירושלים, אבל זה יוצא הדופן. שבילי הליכה בטבע, בדיוק כמו שבילי רכיבה, צריכים להיות מיועדים מראש להליכה ברגל: הם צריכים להיות בנוים, ברורים ומתחוזקים, משולטים ומנוהלים. 

שילוט שנותן ערך למטייל, זמן לנקודת הלינה הבאה, זמן למקומות הבאים, איפה בדיוק נמצא כרגע, ומיתוג שביל.

רק כאשר תהיה הבנה של הרשויות השונות, ששביל הליכה הוא שביל ייעודי להליכה נוכל לחזור וליישר קו עם העולם. ההתחלה צריכה להיות בתיקון שבילים הקיימים כמו שביל ישראל ושביל הגולן, וכמובן בפרויקטים חדשים, שבהם הליכה על דרך ג’יפים אינה ברירת המחדל אלא כורח שנבחר רק לאחר שכל פתרון אחר נכשל. 

אוהבים טיולים? הצטרפו לניוזלטר שלנו: 

שבילי ההליכה הקיימים צריכים לעבור רענון ככה שבמקומות שבהם השביל אינו ברור ואינו מוסדר אלא פשוט רצף של אבנים מסומנות, יוסדר שביל. הסדרת השביל צריכה להיות תוך פגיעה מינימלית בסביבה ומתן מענה נכון למטיילים. כאשר השבילים יהיו ברורים יותר השילוט יהיה המוקד ולא הסימון, לא יהיה צורך בכל כך הרבה סימוני שבילים. לאורך הדרך יקבל המטייל מידע רלוונטי להמשך הטיול, מרחקים זמנים, ושירותים חיוניים לאורך הדרך. מבחינה תקציבית אלו סכומים קטנים בהרבה מתקציבי שבילי האופניים ובוודאי מהקמה של טיילות, מצפורים וחניוני לילה, שקמים כל הזמן, כך שהתקציב הוא לא הבעיה, רק המודעות. 

מאת: שי יגל

שתפו את  זה! פה, עם הכפתורים האלה למטה: