בקיץ שעבר קיבלתי החלטה לעבור לגור בבית נייד ולאמץ את אורח החיים שהופך לטרנד גם בארץ: Van Life. על מנת שתוכלו להבין את הצעד הזה לעומק אתם צריכים להכיר אותי מעט טוב יותר.
מי אני?
שמי אור ציון ואני בת 29 ממטולה, מורה ליוגה רפואית כפי אני קוראת לה ונמצאת בתהליך הסבה של מרצדס ספרינטר לבית נייד ושמו חוליו. כן ניחשתם.ן נכון, יש לי קטע עם דרום אמריקה.
באופן כללי, מרבית חיי הייתי על מסלול רגיל. הייתי ילדה שקטה, מופנמת, תלמידה מצטיינת, מאזינה ב8200 ועוד, אבל רוב הזמן הייתי מאוד עצובה. הייתה מתחת לכל זה אנרגיה מטורפת שחיכתה להזדמנות לבטא את עצמה אך לא מצאה פתח. מרבית האנרגיה שלי באותם ימים הושקעה במה שחשבתי והאמנתי שיגדיר אותי כ “טובה מספיק”, כמו לימודים או תפקיד מרשים בצבא. על פי הציפיות של כולם הייתי אמורה להמשיך לתואר גדול, אולי אפילו שניים ותעסוקה במקצוע ריאלי.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
במהלך התיכון בזמן שחוויתי קשיים וניתוק מאוד גדול מעצמי התחלתי לנסות לזוז מהנקודה הזו. אז החלטתי ובכתה י”א לימדתי את עצמי לרכוב על אופניים. מאחר וכילדה לא רכבתי כלל, הצטרפתי לקבוצת רכיבה תחרותית בגליל העליון. נשמע טוטאלי? אכן, כזו אני. אימון השטח הראשון שלי זכור לי כאחת החוויות המדהימות שהיו לי: האימון היה עם קבוצת הילדים, באמצע החורף עם נפילות רבות שלי וחיוך ענק על פני. חזרתי הביתה מכוסה בוץ עם ברכיים מדממות למראה התדהמה של ההורים אבל אני, הייתי כל כך שמחה שעשיתי משהו שרציתי בכוחות עצמי. הרגשתי חיה בפעם הראשונה מזה זמן רב.
על אף קבוצת הרכיבה הרגשתי בתוך תוכי שעוד יש דרך ארוכה והתחלתי לתהות כיצד אוכל לצעוד בה בדרך הטובה ביותר. היה לי ברור בתוך תוכי שיש לחיים דברים נפלאים רבים נוספים להציע לי והרגשתי שכן אפשרי עבורי לחיות בטוב, לקום בבוקר עם ייעוד, לב פתוח ושמחת חיים. לכל מי ששואל אני תמיד מתארת את התקופה הזו כתקופת הזומבי שלי, הרגשתי מנומנמת. חצי חיה. עד שהתעוררתי וחזרתי לחיים.
נקודת המפנה
אז שוב החלטתי. מי שמכיר אותי כבר יודע שכשאני מחליטה זה יקרה. חיפשתי אדם בעל הכשרה שיוכל לסייע לי, להכווין אותי ואכן, לאחר שורה של מטפלים החל מפסיכולוגים, דרך מאמנים אישיים ומטפלי ימימה הגעתי למטפלת מהממת שעובדת דרך תקשור ושמה נרקיס שדה. תקשור הפך לחלק מהותי בחיי. זה נושא מדהים וגדול בפני עצמו ואולי אפילו סיפור לפעם אחרת. במפגשים עם נרקיס עליתי על הדרך הנכונה, חזרתי הביתה. נזכרתי מי אני ומה ייעודי בעולם. עברתי טרנספורמציה מצל של אדם לאדם שהוא עולם ומלואו. מבחינתי זו הייתה לידה מחדש ועד היום כששואלים אותי בת כמה אני, אני כמעט תמיד עונה בחצי צחוק בת 7.
היום אני מבינה שיש לי מתנות לחלוק עם העולם ואני שמחה לעשות זאת. מבינה שאפשרי עבורי לחיות את חיי בצורה הטובה ביותר. התובנה הזו אפשרה לי לקבל שורת החלטות שאולי נראו מעט מוזרות לסביבה אך איתי הטיבו מאוד: עזבתי תואר לטובת לימודי יוגה, טסתי לבד לדרום אמריקה בפתאומיות כשמעולם לא טיילתי לבד לפני כן וכיום, עומדת לעבור לגור בוואן. החלטות המתאפיינות באומץ, יצירתיות אבל מעל הכל- אותנטיות. הפחד תמיד היה שם גם אבל היה לי מאוד ברור שיש לעבור דרכו, וכך עשיתי.
אז למה בית נייד?
לרעיון של בית נייד נחשפתי לעומק לפני כשנה. בדיוק חזרתי מטיול נוסף בגואטמלה, הישר לבית של ההורים לקראת הסגר הראשון של הקורונה. ישבתי לי יום אחד במרפסת עם קפה ביד מסתכלת על הנוף הלבנוני המהמם ושאלתי את עצמי לאן עכשיו?
ידעתי שקירות בטון הם לא אופציה, לפחות לא כרגע. חיפשתי אפשרות שתתאים לי ותאפשר לי להמשיך לטייל ולהתחבר לטבע, לצאת להרפתקאות בדיוק כפי שאני אוהבת. לשבריר שניה נכנסו ההשפעות של הסביבה על מה אני אמורה לעשות בשלב זה בחיי אבל יחסית מהר השקטתי את החששות. עברתי דרך מספר רעיונות מעניינים, כמו בניית דום למגורים למשל אך אף רעיון שכזה לא הרגיש לי מדויק לחלוטין מלבד הבית הנייד. למעשה באופן מסוים כבר חייתי בצורה של וואן. נסעתי לטייל בכל מקום מצוידת באוהל, שק שינה, פנס ופק”ל הקפה שלי. כל מה שנחוץ לי ברכב, בדיוק כפי שבחו”ל כל מה שהיה לי נחוץ היה במוצ’ילה שלי.
בתוך העולם הגדול של מגורים ניידים, התחברתי מיד לרעיון של Motorhome, כלומר בית ממונע. לא קראוון ולא נגרר. הרעיון של בית קטן אותו אני יכולה לנהוג לכל מקום קסם לי במיוחד. אני חושבת שאולי זה גם רעיון שמקצין את התובנה שלי שהבית הוא למעשה אני, הבית הפנימי. היכן שאהיה שם יהיה הבית. התחברתי מאוד לצורת חיים של הסתפקות במועט, פשטות, ניידות ועצמאות. אורח חיים רוחני ויוגי על כל רבדיו.
את ההחלטה הרשמית קיבלתי באוגוסט שעבר אך לקח לי זמן להבשיל ולהניע את התהליך. אני מניחה שהפחדים היו מאוד נוכחים בתחילת המסע הזה והזמן שיחק שם תפקיד, עד שיכולתי לעשות את הצעדים הנדרשים. בתחילת הדרך נתקלתי בעיכובים ומהמורות , דבר שלימד אותי בגרות, סבלנות והתמדה. היום אני מבינה עד כמה היקום מדויק בתזמון ובחכמה שלו עד כדי כך שהעיכובים הקטנים ביותר היו לטובתי העליונה.
הצטרפו לקבוצה השקטה של אאוטפאנל בווטסאפ:
בפן הטכני היו מספר דברים שהיה עלי לבדוק ולחקור בתחילת התהליך. הראשון, היה כמובן להבין מהו הצורך שלי בוואן, לאיזו מטרה הוא ישמש ועל פי התשובות האלו להחליט מהו שיעור התקציב אותו אני מוכנה להשקיע בחלום הזה תוך ההבנה שהסכום צריך להיות גמיש. השני, היה לברר כיצד קורים הדברים ומהן הדרישות מבחינת החוק על אף שישנם אנשים שבונים רכבים כאלו גם ללא רישוי ואישורים. השלישי היה ליצור מאין ציר זמנים כללי לביצוע המשימות על מנת לוודא שהפרויקט הזה באמת יתגלם במציאות ולא ישאר רק בגדר רעיון. היום אני בנקודה בה הוואן בשיפוציו האחרונים ועוד חודש וחצי בערך אקבל את כל האישורים הדרושים כך שההתרגשות בשיאה. בכתבה הבאה אחלוק איתכם את התהליך שלי בצורה מפורטת ופרקטית, שלב אחר שלב. אשתף איתכם את המידע שנמצא ברשותי כולל תמונות משלבים שונים כדי שהחולמים מביניכם יוכלו להיכנס לעשייה בצורה הקלה והטובה ביותר שניתן.
לסיכום, החלטתי לעבור לגור בבית נייד כי למדתי להכיר אותי טוב יותר. אני מאמינה שכל אדם הרגיש לפחות פעם אחת בחייו את הפער בין הרצון הפנימי לבין הציפיות של הסביבה. כל אדם הרגיש בנקודה מסוימת פחד מהתקדמות, או חוסר אמונה בנוגע להגשמת חלומותיו, אך האמת היא, שכולנו ראויים להגשים את החלומות שלנו. בתהליך שלי הבנתי שאני יכולה וראויה לברוא מציאות מדהימה בשבילי, ואני הולכת עם זה עד הסוף.
אני מרגישה מבורכת מאוד וברת מזל על הזכות להגשים את חלומותיי באומץ ועצמאות ועל האפשרות לחלוק את המסע שלי איתכם. מאחלת טוב לכל מי שקורא.
עד הפעם הבאה,
אור
