בלב הרי האלפים השוויצרים, ניצבים שלושה הרים שמספרים סיפור אהבה בין מאות שנים: ה- Eiger ("האוגר", 3,967 מ'), ה-Mönch ("הנזיר", 4,107 מ') וה- Jungfrau ("העלמה", 4,158 מ'). לפי האגדה המקומית, האוגר ניסה להגיע אל העלמה אך הנזיר נעמד ביניהם והגן עליה. מאז שלושתם קפואים לנצח באבן ובקרח, ברגע של תשוקה, קנאה והקרבה.
לפני הרבה שנים, כששמעתי את האגדה הזו, ידעתי שבבוא היום אבדוק את זה מקרוב ואטפס על הרים אלו. הר האייגר (Eiger) נחשב לאחת הפסגות המיוחדות והתובעניות באירופה. מדרונותיו המצוקיים והחשופים לרוחות והסלע המתפורר, הופכים את הטיפוס עליו לאתגר שדורש נחישות וניסיון שמשלב טיפוס צוקים והליכה על קרח ושלג.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
אל תפסידו כתבות מעולות:
הכל התחיל בצהרים של יום ראשון בעודי מחליף ארבע רכבות בנסיעה מהעיירה צרמט לגרינדלוולד, וזאת ע"מ להגיע ולנסות ולטפס את האייגר. בליבי התעוררו ספקות ושקלתי בכובד ראש לבטל את הטיפוס. רק אתמול, עמדתי על פסגת הר המטרהורן (שהילדים שלי קוראים לו הר השוקולד טובלרון) וניקר בי הספק אם הגוף שלי מסוגל להתאושש ולהתחיל כבר מחר טיפוס נוסף. החלטתי לשלוח מייל למדריך ולהודיע לו שאני שוקל לוותר על הטיפוס ומתכוון להגיע איתו רק לבקתה שלמרגלות ההר. כעבור זמן לא רב, קיבלתי מייל תשובה בנימה זועפת שבו נכתב שזה לא בא בחשבון ושאם זה המצב, אז אני יכול לבטל. למזלי, החלטתי שאני לא עונה למייל…
וכך, תוך כדי לבטים, מצאתי את עצמי מגיע לעיירה הקסומה גרינדלוולד בשעות אחה"צ המאוחרות. כשיצאתי מתחנת הרכבת, נגלתה אליי העוצמה של ההרים שמעל גרינדלוולד. הרגשתי כמה הטבע אינסופי ועוצמתי ואני הקטן שמסתכל על פלא הבריאה הזה, נותר ללא מילים. מייד זיהיתי את פסגת האייגר וחיוך ענקי נמרח לי על הפנים. זה היה השלב שהגוף שלי התמלא באנרגיות ובאדרנלין ובליבי גמלה ההחלטה החד משמעית, שלא משנה מה – אני מחר מטפס על ההר!
מטפסים "על הסכין" של הר האייגר
לקחתי מלון נחמד ומפנק. בבוקר כשהתעוררתי, הרגשתי חזק ומוכן פיזית לטיפוס. שתי רכבות במעלה ההר וירדתי בתחנה בשם Eismeer בצהרים. שם פגשתי את אדריאן, המדריך השוויצרי. אדריאן, התפעל לטובה ממשקל התיק שלי ויצאנו לדרך. תחנת רכבת זו נפתחה בשנת 1903 ויש ממנה יציאה דרך מנהרות חצובות אל הקרחון.
אדריאן הוא "שועל הקרבות" הכי וותיק מקרב המדריכים באזור והגיל שלו נשק ל- 70. ניצלתי את ההזדמנות לדבר איתו על שינוי האקלים – הוא מטפס בהרים הללו קרוב ל 50 שנה ורואה את הצמצום הדרמטי בגודל והיקף הקרחונים. בנוסף, לא יכולתי שלא לשאול אותו, האם הוא הכיר את מטפס ההרים האגדי "אולי שטק" ( “The Swiss Machine” – מי שמכיר מנטפליקס). מסתבר שהוא הכיר גם הכיר וסיפר לי כמה סיפורים נחמדים ומעניינים עליו. כעבור כמה שעות, הגענו לבקתה Mittellegi. מסביבת הבקתה אפשר לראות את הר האייגר במלוא הדרו – בצורת פירמידה מושלמת.
הבקתה היא בגודל קטן/בינוני ויש בה תנאים סבירים. בארוחת הערב יצא לי להכיר מטפס יפאני, מטפס אמריקאי ומטפסת גרמנייה שהיו השותפים שלי לשולחן. הם מטפסים מנוסים ואנשים נחמדים ומעניינים. בערב לפני השינה אני מכין את כל הציוד ועושה רשימה מפורטת של כל הדברים שאני צריך לעשות על הבוקר. השינה עוברת מהר והשעון המעורר שלי הוא הראשון לצלצל בסביבות השעה 3 בבוקר. מתארגנים, אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים אל ההר בשעה 4 בבוקר.
הצטרפו לווצאפ שלנו ותקבלו ראשונים עדכון על כתבות חדשות: 
אני מלא אדרנלין והתרגשות ומתחיל בטיפוס. ההר דורש רמת טיפוס גבוהה שכוללת טיפוס צוקים והליכה מרובה על קרח. כל החלק הראשון של הטיפוס הוא על "הסכין" כשמצד אחד פעורה תהום ואתו הדבר גם מהצד השני. אני קשור עם חבל לאדריאן. מקווה שאני או הוא לא ניפול ונגרור אחד את השני לתהום. אני מתנצל בפני אדריאן ואומר לו שאני לא מתכוון לדבר איתו במהלך הטיפוס. זה נובע מהסיבה שאני משתדל להיות בריכוז מירבי ולא רוצה ששיחות חולין יסיחו את דעתי.
הזמן הכי פוטוגני לצלם בהרים, הוא בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר קרני השמש הראשונות מאירות בקו הרקיע ונפרדים מהלילה. הצבעים של הרקיע קסומים – פסים של צהוב, כתום ואדום במעבר בין הלילה ליום. הנוף עוצר נשימה ומרגש לאורך הדרך. אני מרגיש כאילו אני הולך בחלום. מזג האוויר האיר לנו פנים. הרוחות היו מתונות ובהתחשב בעובדה ששבוע לפני כן ירד שלג באזור במשך חמישה ימים, הרגשתי בר מזל. הלכנו קרוב לחמש שעות עד שהגענו לפסגת האייגר. בפסגה ביצענו את העצירה הראשונה.
ואז אדריאן מחזיר אותי לקרקע המציאות ומזכיר לי שעוד דרך ארוכה לפנינו ואפילו לא עשינו חצי מהדרך (באותו שלב אני מקווה שהוא מגזים…). ממשיכים ללכת ורואים מסוק שהגיע למשימת חילוץ. המסוק מוריד אלונקה ומחלץ מטפס שהוא במרחק של שעה הליכה מאיתנו. אין לנו פרטים מה קרה ולמה? – נחזור לזה בהמשך… ההליכה והטיפוסים ממשיכים להיות טכנים, והנוף – חלום – שווה כל מאמץ. בהמשך הדרך, עוברים דרך הר Mönch (4,107 מ') שהוא הר מרהיב ביופיו.
בסופו של יום, לאחר כ 12 שעות, אנחנו מגיעים לתחנת הרכבת Jungfraujoch. תחנת Jungfraujoch היא תחנת הרכבת הגבוהה באירופה וממותגת "Top of Europe". התחנה מנגישה את הנוף האלפיני להמוני התיירים שמגיעים למקום וזוכים להנות מנוף מרשים. בתחנה אני "פוגש" את התיש האלפיני המגולף ומצטלם סלפי איתו. שולח לילדים תמונה עם השאלה מי יותר יפה? וזוכה לתשובה צפויה וחד משמעית לטובת התיש.
"הנזיר" האמיץ שהגן על העלמה – הר Mönch
מהתחנה, יורדים ברכבת ולאחר מכן ברכבל הגונדולה, שהם פאר ההנדסה השוויצרית, אל העיירה גרינדלוולד. ברכבת אדריאן מעדכן אותי מה קרה עם המטפס שחולץ במסוק. ראשית, לבחור שחולץ שלום. הסיפור הוא דיי משעשע – במהלך הטיפוס צריך לשים ולהוריד מספר פעמים קרמפונים (מסמרים ממתכת שמחברים לנעלי הטיפוס ומאפשרים אחיזה בהליכה על קרח). באחת מהפעמים שאותו מטפס הוריד את הקרמפונים, ברגע של חוסר ריכוז, אחד מהקרמפונים החליק לו מהיד והדרדר לתהום. הוא נתקע בסיטואציה שאם הוא מתקדם קדימה הוא חייב קרמפונים וגם אם הוא חוזר לאחור הוא חייב קרמפונים. הוא נותר ללא בריירה, אלה להזמין חילוץ מוסק.
תחנת הרכבת הגבוהה באירופה שממותגת: “Top of Europe”
מסיים את היום עייף, עם חיוך רחב על הפנים וחושב לעצמי, איזה זכות נפלה בחלקי להגיע לפסגות ההרים היפות ביותר בשוויץ. בדרך לארץ, מצטייד בחבילות שוקולד טובלרון לחלק למשפחה ולחברים – הפעם יש לזה משמעות שונה בעבורי!
כתב וצילם: נועם אופיר
איש העולם הגדול, שחולם בלילות על הרים רחוקים ונופים ייחודיים. יזם ובעלים של חברת התחדשות עירונית, שמג'אנגל בין גידול ילדים אהובים לבין תחביבים מגוונים וחיים מלאים. חובב טבע וטיפוס הרים, ובעיקר אוהב לראות בעלי חיים בסביבתם הטבעית. ממשיך לגלות, ללמוד וליהנות מהדרך.
