"רק הנשימות שלי נשמעו ברקע. מיקדתי את המבט באלומת פנס הראש, צעד אחר צעד, לאט ובנחישות אין-סופית, התקדמתי".

בפרק הזה נגלה איך הרוח מנצחת את התשישות, נחווה יחד עם דניאל הכנות אחרונות לקראת היום החשוב ביותר במסע זה וננסה להבין איך הגוף מרגיש בגבהים אלה.

אל תפסידו את סדרת התוכן הזו ב-OUTPANEL: 

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים

הגובה מתיש את הגוף

כמו להבת נר שדועכת כשמכסים אותה בכוס, כך גם הגוף מתחיל להרגיש. לא רק הגוף מתקשה, גם היכולת הקוגניטיבית דועכת, ככל שעולים לגובה רב, ההשפעה מחריפה. הגוף שלי נחלש מיום ליום, הלך ודעך. 

בזמן השהייה הארוכה שלנו בקמפ 2 הבנו שיש לקבל החלטה מתי לצאת, ושאולי יהיה ניתן לנצל איזה שהוא חלון קטן של מזג אוויר שצפוי להיות בלילה שבין 22 למאי ל 23 למאי. צריך להבין שפשוט לא היה אף חלון אידיאלי לעלות לפסגת האוורסט ובכל התחזיות מזג האוויר רק צפוי היה ללכת ולהתדרדר. מזג האוויר לא בישר תחזית טובה ועוצמת הרוח היתה חזקה: בין 55-75 קמ"ש. וכאילו שזה לא מספיק, אף צפוי היה לרדת שלג, המון שלג. לאחר שיחות בין המשלחות האחרות ששהו גם כן במחנה השני, הוחלט שלמרות מזג האוויר הלא אידאלי אנחנו הולכים לנסות להעפיל לפסגת העולם. 

האוכל הלך ואזל. לאחר המתנה ארוכה (6 ימים) בקמפ 2 בגובה 6500 מטרים הוחלט לנסות להתקדם ונקבעה שעת היציאה לכיוון מחנה מספר 3 (בגובה 7300 מטרים) לשעה 4 לפנות בוקר. הטיפוס מקמפ 2 לקמפ  3 אינו מרובה בקילומטרים, אך הינו תלול וחד בשיפועים של 70%-90%. כל הטיפוס מתבצע עם חבל אבטחה שמחובר ליתדות נעוצות בקרח ומטפסים באמצעות ג'ומאר (מעין ידית אחיזה בחבל) וקרבינה (שאקל אבטחה). 

כמו חיילים שיוצאים למשימה צבאית

בשעה 3 לפנות בוקר השקמה, כל אחד מאתנו התכנס בעצמו והייתה שתיקה מלאה. נוצרה תחושה שכל מילה עלולה לגזול מהאנרגיה הקצובה. אנחנו לבושים בחליפת טיפוס (חליפת פוך), מגפי טיפוס, קרמפונים, גרזן, רתמה עם ג'ומאר, קרבינות, מקלות, כפפות, כובע, תרמיל. ידעתי שמפה זה לנסות להעפיל לפסגת העולם או לרדת למטה בחזרה ללא פסגה ובכך לסיים את המסע. זה היה הלג האחרון לקראת היום החשוב במסע הזה. לג שממנו יוצאים במידה ואני אצליח אהיה האישה הישראלית הראשונה על גג העולם. 

הטיפוס מתחיל בצורה איטית, מחוברים לחבל אבטחה מתקדמים בקצב איטי באמצעות ג'ומאר. הולכים ללא חמצן כי השימוש בחמצן מתחיל רק מגובה של 7500 מטרים, ואני ממש חולה. אני משתעלת כל הזמן עם כאב גרון נוראי ואף יש תחושה שלא מצליחה לתפוס אוויר, תחושה של חנק. אני לא מוותרת. אני יודעת שבשלב הזה כל צעד הוא משמעותי, כל התקדמות שלי תביא אותי לפסגת העולם. לקח לי 10 שעות להגיע לקמפ 3. הגוף היה עייף ומותש, הראש רצה לישון, אבל הדלילות האוויר הבריחה את השינה וטיפחה את סיוטי הלילה. 

האוהל של מחנה השלישי ניצב על מדרון הקרח הקשה, המשמעות הינה שכל יציאה מהאוהל כרוכה בסכנת החלקה ולכן בכל יציאה מהאוהל חייבים להיות קשורים ומאובטחים. 

אוורסט

קמפ 3 גובה 7300 מטרים

הדרך למחנה הרביעי ארוכה

בהיעדר חמצן קצב החיים מואט קצב נשימות מואץ. האוויר הדליל עשה כל צעד למלחמה קטנה. הטיפוס איטי מאוד, רוב הטיפוס למחנה רביעי מלווה בקיר סלע קשוח. הטיפוס לקמפ ארבע לקח עוד 10 שעות, וממנו אחרי שעתיים בלבד של מנוחה, יוצאים לעוד 10 שעות על מנת לנסות להפיל לפסגה. 

נשארנו חמישה מטפסים במחנה רביעי, בגובה 8000 מטרים. הגענו קרוב לשעה 20 בערב וכבר לאחר שעתיים יש לצאת ללג הכי חשוב: ניסיון העפלה לפסגת העולם. במהלך שעתיים אלה אני יושבת באוהל, הטמפרטורה מחוץ לאוהל הייתה 35 מתחת לאפס והרוח מתגברת ולא מפסיקה לשאוג עד 80 קמ"ש. אני מנסה להפשיר שלג באוהל על מנת שיהיה לי מים חמים בתוך תרמוס. 

הגיעה השעה ליציאה לפסגה

זה לא שצריך להתארגן או משהו- אני כבר עם הבגדים, בלי מקלחת, לא מורידים את המגפיים וחליפת פוך, הרי גם באוהל נמצאים כל הציוד המלא (לא החלפתי בגדים כמה שבועות). אנחנו דרוכים ליציאה ל-900 המטרים האחרונים אל הפסגה: הלג הכי משמעותי שכל כך חיכיתי חודשיים שלמים. בראשי הייתה רק מחשבה אחד בלבד, שכל צעד שאני עושה מקדם אותי לפסגה. אני שמה את הקושי, את כאב הגרון, ואת השיעולים והכל בצד. העובדה שלא ישנים 30-40 שעות ברצף, כל אלה לא מעניינים עכשיו – רק הפסגה! הרגשתי שיש גלימה ואני סופרוומן עם כוחות על. 

מחנה 4 ממוקם בגובה 8000 מטרים. זהו הקמפ האחרון לפני העלייה לפסגה באזור שנקרא "אזור המוות". גוף האדם צורך בגובה זה יותר חמצן ממה שהוא יכול לקבל מהאוויר סביבו, וללא בלוני חמצן, הגוף מתחיל תהליך הידרדרות מהיר, שמוביל לאבן הכרה ולמוות.

הצטרפו אלי לערוץ הטלגרם של אאוטפאנל – והגיבו על הכתבות!

יש מיכלים ואני מוכנה

ביום הפסגה הוחלט שיהיו שני שרפות למטפס מקמפ 4: אחד לוקח 2 בלוני חמצן להלוך ו2 בחזור ולכל אחד מהם כמובן עוד מיכל אחד לעצמו. ראש המשלחת, ביקש לבדוק את התיקים של השרפות לפני היציאה, ואכן הכל תקין – נמצאים בהם מיכלי החמצן בכמות הנדרשת (כבר היו מקרים שהשרפות לא לקחו מיכלי חמצן). 

אני בדקתי אישית את התיקים של השרפות, וידאתי שמיכלי החמצן נמצאים ואני מוכנה. בשעה 22:37 אני יוצאת החוצה אל לילה הקפוא. רוח קרה הרעידה את גופי, פתיתי שלג סימאו את העיניים. מסכת חמצן, המשקפת, כובע, הקפוצ'ון של חליפת פוך הגבילו את שדה הראייה שלי.  

ואני שואלת את ראש המשלחת לחכות לכולם? (נקבע מועד יציאה לשעה 23:00) ואברמוב אומר לי – תתקדמי. הרי המתנה בחוץ בקור של 35 מעלות מתחת לאפס ורוחות חזקות מסוכנת מאוד. בזמן שהגוף אינו זז כוויות קור יכולות לגרום לקטיעת אצבעות, הגוף יכול לאבד תחושה ומוות. 

ליווי אוורסט

השרפה שעלה איתי לפסגה

אני מבינה שזה הרגע

התרמיל עם מיכל חמצן, פנס, הרתמה, קרבינות, ג'ומאר, המגפיים עם מסמרי שלג, חליפת פוך, הכפפות הגדולות – הכל גרם להליכה מסורבלת והחושך עם הדממה הפכו לעוד יותר מפחיד ומסוכן. רק הנשימות שלי נשמעו ברקע. מיקדתי את המבט באלומת פנס הראש, צעד אחר צעד, לאט ובנחישות אין-סופית, התקדמתי. 

בראשי הייתה סדרת פעולות שיש לבצע במהלך הטיפוס לקראת הפסגה: לדאוג שהמסכה לא תקפא, לדאוג שאהיה כל הזמן בתנועה, לא לעצור, לבדוק שמכשיר הטלפון נמצא עמוק בתוך הכיס והבטריה לא מתרוקנת, לדאוג להחליף מיכל חמצן בזמן, לא לשכוח להצטלם עם דגל בפסגה. דבר אחד שלא חשבתי לדאוג לו הוא מיכלי החמצן – הרי בדקתי את התיקים של השרפות ויצאתי בידיעה ברורה שיש לי חמצן מספיק להגיע לפסגת העולם והכי חשוב – גם לירידה. אני כבר מתורגלת מאוד בבדיקה והחלפת מיכלי חמצן. הגעתי למומחיות של 20 שניות של החלפה כי הבנתי שהכל תלוי בי והחיים שלי תלויים בי. 

העיניים כבר התרגלו לחשכה ומפה צחורה של כוכבים השתרעה מעליי. הרגשתי שכל כוכבי היקום זהרו מעל ראשי. הטיפוס נמשך ללא עצירות. כל עצירה פירושה התקררות הגוף, איבוד חום ואנרגיה. ואני בראש רק ממשיכה להגיד לעצמי: יש להמשיך ללכת, אסור לעצור, חייבת להיות מרוכזת". צעד שגוי אחד, עלול להוביל לנפילה ולאסון, טעות בשיקול דעת עלולה לעלות בחיים. 

אור ראשון שטף את העולם ביופי

לקראת שעה 4:30 לפנות בוקר העיניים זיהו את השינוי ההדרגתי בצבעי כיפת השמיים, כשהשמש מתחילה את מהלכה הרחק במזרח. אור ראשון שטף את העולם בגווני אדום צהוב והיופי כמו המרחב, אין סופי. אך הפקק שנוצר בגובה 8600 מטרים והגופות של מטפסים שנותרו מוטלות לאורך המסלול החזירו אותי למציאות. הטיפוס נעשה תלול יותר, והנתיב צר יותר. הנתיב היה כל כך צר ותלול ולא היה לאן לברוח ולהסתתר ממשבי הרוח שהקפיאו את עור פניי החשוף. 

ביום הזה הזה היו מעל 100 מטפסים על ההר. פירוש הדבר להיתקע "בפקק תנועה" שמשמעותו עצירה, אבדן חום גוף, טיפוס איטי ומקוטע והכי חשוב שנדרש יותר חמצן. הפקק נוצר בגלל ההילרי סטפ (Hillary Step) בגובה של 8,760 מטרים. ידעתי שמכאן מצפה לי טיפוס סלע אנכי שהוא המכשול האחרון בדרך לפסגה. וכך הזמן עצר מלכת, 4 שעות עמידה בפקק לפסגת אוורסט החמצן שלי הולך ואוזל. 

בפרק הבא: הפסגה! הרשמו וקבלו עידכון כשהכתבה תתפרסם:

הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:

מאשר משלוח פרסום ועדכונים