אחרי ההתאקלמות הראשונה אנשים החלו לחלות בקורונה, השרפות גם חלו ומשלחות החלו להסגר. דניאל מתמודדת עם מזג אוויר קשה המאיים על המסע ומפרק את הצוות שלה מנטלית ופיזית. המסע הופך הישרדותי: המורל, המצב הגופני והלכידות במשלחת מתערערים.
אל הפרק הראשון: ישראלית באוורסט – הסיפור המלא של דניאל וולפסון (פרק 1)
אל תפסידו את סדרת התוכן הזו ב-OUTPANEL:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
המשלחות מוכות בקורונה
השרפות הם שבט מוערך של נפאליים מקומיים המתפרנסים ממתן שירות בהרי ההימלאיה ובמיוחד במשלחות לאוורסט. הם עובדים חודשיים בשנה עבור כל השנה. הם מאוקלמים ומסוגלים לטפס הרבה יותר מהמערביים ועם הרבה פחות חמצן. הם אלה שמקימים את האוהלים, הם מכינים את האוכל, והם סבלים שמסייעים למטפסים בדרך למעלה. בתחילת הדרך המשלחת שלנו יצאה עם 37 שרפות, אבל הקורונה הכתה במשלחות רבות וגם במשלחת שלנו. המחלה הארורה זאת לא פוסחת על אף אחד וגם לא פסחה על חברי המשלחת ושרפות. לקראת הלג האחרון, יציאה אחרונה לפסגה אחרי שהייה של מעל 40 ימים על ההר, נשארנו רק עם 14 שרפות וכל יום שעובר עוד שרפות חלו ועוד מטפסים מהמשלחת החלו לוותר על הפסגה הנחשקת. נשאלו הרבה שאלות ובעיקר איך נתקדם? מי יוכל להביא אוכל לקמפים גבוהים יותר? מי יטפל באוהלים שעלולים להיקרע מרוח חזקה? השאלה החשובה ביותר היתה מי יבצע את התפקיד הכי קריטי ביום הפסגה: לסחוב את מיכלי החמצן. ללא חמצן לא ניתן לשהות מעל 2 דקות בגובה 8000 מטרים ומעלה.
מה עדיף: לא לעלות או לעלות ולהשאר על ההר?
בעונה זו מזג אוויר כלל לא היה טוב ושום תחזית לא הייתה טובה ולא בישרה חלון כלשהו להעפלת הפסגה. בדרך כלל לקראת סוף מאי, לקראת השבוע האחרון של מאי נפתח חלון של מזג אוויר, ובתאריכים אלה נהוג לנסות להעפיל לפסגה. החלון היחידי שנפתח המתאים לעליה לפסגה היה בתחילת מאי, אבל אז עוד לא היינו מאוקלמים, ולנו נשאר להמשיך להתאקלם ולהמתין לחלון הבא.
ההמתנה לחלון זה הינה בבייס קאמפ. בשלב זה מחצית מחברי המשלחת פרשו ונשארנו רק 5 מטפסים. בכל ארוחה עם חברי המשלחת הייתי צוחקת ואומרת שאני האחרונה שאסגור פה את השאלטר בבייס קאמפ ולא חוזרת לישראל ללא פסגה. בתוך תוכי שאלתי כל הזמן את עצמי איך אחזור לישראל אם לא אצליח? איך אתמודד עם הכישלון? הרי כל תירוץ שהייתה מביאה, לא היה גורם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. נכון שהייתי חולה, נכון שלא היה חלון למזג אוויר, נכון שהתנאים בעונה הזו היו קשים מתמיד, נכון שלא נשארו שרפות בקאמפ ומאוד קשה להביא אוכל לקמפים הגבוהים. כן חששתי מאוד מלהיכשל.
השאלה זו תמיד רחיפה מעליי כעננה: מה עדיף: לעשות פסגה ו”להישאר שם על ההר” (למות) או לחזור?
מסלול העליה וקרחון קומבו (מקור: ויקיפדיה)
נלכדים בציקלון הודי ל 6 ימים בגובה 6,500
ההתאקלמות הסתיימה וכעת כל מה שנשאר להמתין לחלון. לאחר לא מעט ימי המתנה בבייס קמפ ולאחר שהמתח של המטפסים שנשארו עלה מיום ליום והגיעה לשיאו, וכל יום שעובר המשלחת רק נחלשה עוד יותר ושרפות כל יום חלו ועזבו את בייס קמפ. הוחלט לצאת ללג האחרון, בלילה של 14 למאי לנסות להעפיל לפסגה. כפי שכבר הסברתי על מנת להגיע לפסגה, יש לצאת מבייס קמפ לעבור את קרחון קומבו, להגיע לקמפ 1, להגיע לקמפ 2, להגיע לקמפ 3, להגיע לקמפ 4 ואז יוצאים לפסגה.
לאחר יציאה בשתיים בלילה, לקח לנו כ 6 שעות לעבור את קרחון קומבו והגענו לקמפ 1, מנוחה ולינה בקמפ 1 ובבוקר מוקדם יצאנו לקמפ 2. ההגעה לקמפ 2 בשעות הצהריים כבר לא בישרה טובות: מזג האוויר השתנה והחלה סופה חזקה מאוד עם רוחות שמצליפות על הפנים והקור חודר לעצמות. הבנו שלא נוכל להתקדם לקמפ 3 ויש מצב שנשארים פה לעוד יום, כך חשבנו… נשארו עוד 6 ימים בקמפ 2 בגובה של 6500 מטרים, פשוט נתקענו תחת סערה קשה.
ציקלון הודי, סופה משמעותית שהשאירה אותנו 6 ימים בגובה הזה, וזה לא טוב! בגובה הזה הגוף לא יודע לשרוד, נחלש משעה לשעה ולא ניתן לחזק את הגוף. שם אני חליתי, חליתי מאוד: לא יכולתי לשתות, לאכול, לישון ואף הזיות תקפו אותי מדי לילה, כאשר החלום הפך למציאות והמציאות לחלום. אחרי ימים רבים ללא שינה ואוכל התחלתי לדאוג מאוד, והמשבר הגיע. שם הבנתי שיש סיכוי שאני לא אצליח, יש סיכוי שלא אוכל, יש סיכוי ואצטרך לרדת ולסיים את הטיפוס. הרבה מחשבות בראש עברו באותם ימים לא פשוטים עבורי וגם עבור כל המשלחת. אלה ימים שבהם אנחנו בתנאים קשים, האוכל אוזל, עם אותם הבגדים שלא מחליפים כבר שבועות והנעליים שלא מורידים וזאת לא נקודה טובה להתחיל לטפס לפסגת אוורסט… מתחיל להיות משבר רציני.
לא יכולתי להגיד למשלחת שאני מרגישה רע מאוד, כי היו שולחים אותי למטה לרופא. חברי משלחת שמים לב שאני כבר לא אוכלת ולא ישנה, וגם כל יום מתחילה להיות פחות ידידותית. אחרי ימים רבים שאנחנו תקועים שם, כולם הופכים יותר אגרסיביים אחד כלפי השני. וכך התחיל המתח במשלחת שלנו גם.
בסערה, מזג האוויר קשה עם רוחות של 50-60 קמ”ש. הרוחות קורעות את האוהלים הקטנים, אוהלים שלא ניתן לעמוד בהם, ואנחנו תקועים שם בשכיבה של 6 ימים על ההר הקפוא והסוער. עושים פיפי בבקבוקים, מצמצמים אוהלים, מתקנים אותם ומחכים לחלון מזג אוויר שיאפשר להמשיך. לא עושים שם כלום ומתחיל להיות מתח בקבוצה של אברמוב, חמשת המטפסים והשרפות שלא ברור מה קורה איתם: הם עייפים, חולים וישנים.
ריאליטי של 7 אנשים לחודשיים
לא רק הקשיים הפיזיים והמנטליים האישיים אינם קלים. אתם עם קבוצה קטנה של אנשים במשך חודשיים, כמו בהישרדות. יצאתי איתם לשש שבע משלחות קודם לכן והכרתי את האנשים. זה גרם לי לסיפוק שאני מכירה חברים, אבל זה לא היה סיפוק אלא כמו תוכנית ריאליטי והמצב ביננו לא היה טוב. דווקא שם כשאנחנו צריכים להיות מאוחדים החלו ריבים.
בתמונות: חיוכים, במציאות: ריאלטי הישרדות קשה
אברמוב שקלט את המצב, הציע לצאת למרות הסופה לגובה של 7000 כדי להמשיך להתאמן ולא להישאר תקועים ללא מעש. זה הגובה שעד אליו אפשר ללא חמצן ואפילו מרחק קצר של 500 מ’ אנכי צריך לייצר תפקוד בקבוצה. אני מרגישה לא טוב, משתעלת ואחרי שעה אני מבקשת לעצור כדי לשתות שלוש פעמים. כשירדנו למטה אני לא אוכלת בצהריים ואחד הרוסים אומר לי “זה ממש לא בסדר שאת עכבת אותנו בקצב, את צריכה להתחשב באחרים”. הם צועקים וסוערים והמסר שלהם היה “תחשבי טוב טוב מה את עושה”. הכוונה האמיתית שלהם היא בעצם: “תרדי למטה ואל תעכבי את כולם ביום הפסגה”!
“אבל אנחנו צוות” אני אומרת להם. “למה אתם צועקים עלי? אנחנו צוות ביחד”, והם עונים לי: “איזה צוות? איזה ביחד?”
כל אחד לעצמו
אני מבינה ונופל לי האסימון שכל אחד לעצמו. בזמן שאני פה עם התיק שלי מחלקת ויטמינים לכולם, עוזרת לכולם וחושבת שאנחנו צוות ביחד, מסתבר שלא. נכון שביום הפסגה כל אחד הולך לעצמו: ביום הפסגה בקמפ 4 כל אחד יוצא עם השרפה שלו ואינו קשור למטפסים אחרים, אבל הטיפוס כעת היה רק תרגיל… אני כמובן מתחילה לבכות ואומרת להם “מה אתם רוצים שיקרה? שאני אמות? אני רק רציתי לשתות!”. זה היה שיא השיאים ושם עברתי פאזה שבה הבנתי שמכאן אני לעצמי.
ראש המשלחת שלי, אלכסנדר אברמוב ראה את המצב בקמפ 2, ועד כמה רע לי שם והציע שנתקשר לבן שלי בטלפון לוויני. יום לפני שיצאנו לקמפ 3 הוא התעקש, ואריאל הבן שלי אמר לי “אמא אני אוהב אותך, תעשי מה שאת צריכה ותחזרי מהר הביתה”. השיחה הזו נתנה לי כח, וזה כל מה שהיה לי בראש מאותו רגע והלאה.
אל קמפ 3 וממנו לפסגה עם כח מחודש
השיחה הזו עם הבן שלי היא כל מה שהיה לי בראש מאותו רגע והלאה. אחריה, ביום הפסגה כולם אמרו שהייתי כמו חיה, שהיו לי עיני זכוכית ושהייתי כמו חייל ולא ראיתי שום דבר. כולם היו בטוחים שאין סיכוי שאגיע, ושבתוך יום יומיים אקבל החלטה לרדת למטה. אני לא יודעת מה קרה, אבל ביום הפסגה: הגרון הפסיק לכאוב, פתאום הרגשתי כוחות חדשים שהגוף קיבל מהדריכות לרגע הזה. לא ראיתי בעיניים, לא עסקתי בכאב הגרון, לא במה לא טוב לי, ידעתי שכל צעד שאני עושה מביא אותי קרוב יותר לפסגה!
המשיכו לקרוא: אל הפרק השלישי ובו החל היום הגדול לכיוון הפסגה
