הטיפוס לאררט – להשקיף על אירן מלמעלה בחוויה מתקנת

בשנה שעברה נאלצתי לחזור לארץ מההר לאחר לינה במחנה הבסיס, תוך יציאה למסע חוצה טורקיה, בגלל מחלה של אבא שלי. הידיעה שההר יחכה ניחמה אותי וגימל הבטיח לחזור איתי לסגור מעגל. האררט היה קר עם ראות דלה, אבל הטיפוס לפסגה מחדש, הפעם עד הסוף, השאיר טעם לעוד פסגות.

על טורקים ארמנים וכורדים

שר החוץ הטורקי פוגש את שר החוץ הארמני ואומר לו “לא מבין למה הסמל שלכם הוא הר שבכלל לא נמצא בשטח שלכם” אז הארמני עונה לו ” ואצלכם בדגל יש את הירח, הירח בכלל אצלכם?”. ובכן ההר הקדוש לארמנים נמצא בטורקיה מרחק קילומטרים מאיראן בטריטוריה כורדית. טבעי שבאזור הזה תשמעו בליל של שפות שיותר מתאים למגדל בבל מאשר לתיבת נוח. 

תוכנית אב 

הטיפוס לאררט הוא סטנדרטי, התוכנית המוצעת היא שבעה ימים, שישה לילות, נחיתה בואן, אגרי או איגדיר ולינה בדוגוביאזיד בלילה הראשון והאחרון.

• ביום הראשון טיפוס מגובה 2000 מטר למחנה הבסיס ב-3200.
• היום השני מוקדש להסתגלות ובו עולים למחנה העליון בגובה 4200 ויורדים למחנה הבסיס.
• ביום השלישי עולים למחנה העליון ללינת חצי לילה, מטפסים לפסגה ויורדים ללינה חזרה במחנה הבסיס. 

יש כמובן וריאציות – יש טיפוסי חורף שדורשים טיפוס ישירות ממחנה הבסיס אבל בגדול העונה היא שלושה חודשים, יוני עד אוגוסט.

החור של הישמור

שנה שעברה נאלצתי לחזור לארץ מההר לאחר לינה במחנה הבסיס בגלל מחלה של אבא במסע חוצה טורקיה, הידיעה שההר יחכה ניחמה אותי וגימל הבטיח לחזור איתי לסגור מעגל. הרושם שהיה לי מהביקור הקודם היה שמדובר בחור, ודוגוביאזיד העיירה ממנה יוצאים אל ההר היא לא יותר מעיירת גבול נידחת. כיאה לחור הרעיון שלי היה לשהות בו כמה שפחות, שלושה לילות על ההר ולילה בדוגוביאזיד. איך מגיעים בשתי דרכים לאפקט המרהיב הזה? 

הצטרפו לקבוצה השקטה של אאוטפאנל בווטסאפ:

על יום הסתגלות הרי אי אפשר לוותר, אז משחקים עם הקצוות. מגיעים בטיסת לילה מאיסטנבול לאיגדיר ומשם אחרי ארוחת בוקר בדוגוביאזיד יוצאים בטרנזיט שטח. פורקים במקום שכוח אל ומתחילים לטפס אל ההר בדיוק 15 שעות אחרי היציאה מהבית. וביום האחרון אחרי הטיפוס לפסגה מוותרים על לילה אחרון במחנה, מאבדים עוד אלף מטר אל הכפר ואל הציוויליזציה. כך כשיוצאים לפחות משבוע, זה לא נחשב לחופשה, זה נחשב בבית לעקיצה קצרה.

העסקים של הכורדים

יש מספר חברות שמוציאות טיולים אל האררט. אנחנו יצרנו קשר עם בורהן ובחרנו בחברת MT Ararat Trek. כל חברה היא עסק משפחתי, המלון הוא של המשפחה, כולם קרובים של כולם, המדריך הטבח נהג הטרנזיט, מובילי הסוסים, בוני האוהלים ואפילו המאהל עם הצ’אי והמזכרות באמצע הדרך אל המחנה בסיס. גם הוא מאוייש על ידי נערים מהמשפחה.

מעטים דוברי אנגלית וכולם מדברים ביניהם, כל הזמן מדברים ואנחנו תוהים על מה יש להם כל כך לדבר. להג בלתי פוסק, מעולם לא ראיתי שיחות כל כך קולחות ברמה שהעיניים של נהג הטרנזיט נמצאות בכל מקום חוץ מאשר על הכביש.

החתול של שי

מניסיון של שנה שעברה בה איבדנו את הצ’ימידן של נועם בטיסת המעבר לואן ונאלצנו לצאת למסע קניות על חשבון הביטוח, המלצתי לחברים להצמיד air tag לצ’ימידן. החתול של שי נפרד מהמשפחה השנה, כל מה שהיה צריך זה לנתק את ה air tag מהרצועה ולשים בתיק שהרי במותו החתול ציווה עלינו לשמור על המזוודה.

נחיתה באיגדיר, שדה תעופה קטן במיוחד, יורד מהמטוס, על המסלול מגדל פיקוח מבצע אנטבה סטייל, שני פסי הפרדה בין הנתיבים. אני מרים את הראש וההר ניצב למולי, השביל הזה מתחיל כאן, חזרתי לאררט.

אל מחנה הבסיס

יוצאים מדוגוביאזיד לכיוון הגבול עם איראן, נכנסים לשטח בדרך עפר ארוכה שחוצצת את העמק ותהיה חלק מהנוף שלנו בימים הקרובים. ממולנו ההר המושלג ומימינו האררט הקטן. במבט מארמניה האררט הקטן נמצא משמאל, כך אפשר לזהות איפה יצרו את המגנטים למקרר. 

פורקים מהטרנזיט ומעמיסים את הסוסים, מסתבר שהכורדים פרצו דרך עד לגובה 3200. בורהן נוטע לי במוח רעיון שביום האחרון, אם מתעייפים, אפשר לשלם כמה לירות לטרקטור עם עגלה ולרדת מההר.

החשש מהליכה אחרי לילה לבן התפוגגה, אנחנו מנערים את אבק הדרכים ומתחילים לטפס. בדרך הכבושה ההליכה היא די מנהלתית כשמולנו מתנוססת הפסגה המושלגת מכוסה בעננים. עצירה באוהל מקומי לשתיית תה, חמש כוסות ביורו, עוד לא פרטנו כסף, גם השטר האירופאי הכי קטן שיכולנו לגייס היה מעל ומעבר למה שהנער הכורדי ביקש.

אחרי כשמונה קילומטרים של הליכה עם טיפוס של 1300 מטר נחתנו במחנה הבסיס. המחנה מוקף טרסת אבן, מבוסס על אוהל מטבח ומספר אוהלים למטיילים. ביננו, סוסי המשא שחיים בהרמוניה עד שלפעמים הם מאבדים את זה ורצים בין האוהלים. בלילה שנתנו נדדה, כלבת רועים טורקי של המחנה לא הפסיקה לנבוח. על פי המדריך הדובים מגיעים לפתחי המחנה לחפש אוכל.

התזונה במחנה

בטרקים בעולם תמיד אני משתדל להיות צמחוני ולהביא איתי ליתר ביטחון קופסאות טונה. לא תמיד אני מסוגל לעכל את מה שיש למקומיים להציע, הפעם הוספתי גם לחם, הפיתות על ההר מתייבשות דיי מהר. 

כל יום הליכה מקבלים שקית פיקניק עם מיץ, עוגת הבית וביסקוויטים. בארוחות אחרי המרק, האוכל מוגש על צלחות קלקר. כל הפסולת נשרפת על ההר. בגלל ההתפרצויות הגעשיות קראו הכורדים להר the mountain of fire עכשיו כשההר רדום יש לכך משמעות אחרת. 

אנחנו בחג הקורבן ורגע אחרי מגיע כבש רכוב על סוס עם המבט התמים שלו, איזה סבבה לקחו אותי לטיול של אחר הצהריים בהרים. לקח בדיוק שעה עד שהוא הגיע לצלחת, קשה לתאר את האכזבה של ארג’ואן הטבח כשרובנו ביקשנו צלחות בלי מנת הבשר.

העליה למחנה העליון-הסתגלות

אנחנו יוצאים בהובלה של הדוד של בורהן ליום הסתגלות, מצטרפים אלינו שישה פולנים. מכל מחנה יוצאים עוד טורים של סוסים ושל מטפסים מלאומים שטרם פגשתי בהרים. נוכחות נכבדת של מזרח אירופאים: בוסנים, רומנים, לטבים וצ’כים. הרבה מאוד איראנים וכולם כל כך מתרגשים לפגוש ישראלים שחלקם אפילו עוצרים לחבק ולהצטלם.

אנחנו ביוני, הרבה שלג יחסית לשנה שעברה, זה עדיין לא העונה אומר המדריך, ביולי אוגוסט יהיו כמויות עצומות של מטפסים. בגובה 4000 מטר אנחנו רואים את האררט הקטן שמשום מה אסור לטיפוס ואחרי כמה רגעים בגלל הקור אנחנו בורחים למטה.

המחנה העליון

ליום הפסגה אנחנו מקבלים את אנוור, הבן דוד של בורהן והוא דובר אנגלית. הוא סוגר לי את הפינה והמחנה  נקבע לפי המקום שהסוסים יכולים להגיע אליו. התוכנית היא לעלות כמה שיותר ולהקים מחנה יש מאין. 

האוהל המרכזי הוא מעין יורטה בהרים, מבוסס מוט עץ מרכזי ארוך וכ 12 מוטות היקפיים. יש הרבה זמן אוהל, האוהלים הם זוגיים, אני עם גימל, שעת אחר הצהריים ואפשר להתמכר לקולות הטפטוף והרוח על יריעת האוהל. כל יציאה מהאוהל צריך להתלבש, לוקח זמן להחזיר טמפרטורה בשק”ש. הפולנים משתינים לבקבוקים, לא יודע איך הם מצליחים לכוון לליטר וחצי, שקלתי להקריב את התרמוס. באלברוס היו לנו בקבוקים של חמש ליטר, פיה רחבה, קלאסי.

הטיפוס אל ההר

אחרי לילה טרוט שינה באוהל שבנינו בשיפוע, קמנו לתחילת הליכה בשעה שתיים בלילה. על ההר טורים של פנסים, קבוצות קבוצות שעלו ממחנות נמוכים יותר. יהיה צפוף על הפסגה, שונא פסגות צפופות. 

הקצב של אנוור הוא איטי, צעד צעד אבל הוא לא עוצר. מרכיבים קרמפונים, לאט לאט אנחנו עוקפים את הפנסים שלפנינו. ההליכה מונוטונית, סופרים צעדים, הרבה מחשבות, גם על אבא, איזה מזג אוויר סידרת לי. שנה שעברה היה סבבה, מבט אל הקרקע, מדי פעם אני נכנס עם הראש בתיק של רון. לאט לאט אנחנו נכנסים לעננים, הכל ערפל מסביב, הרוח מעיפה עלינו פתיתי שלג. כובעי צמר הופכים לבנים וכך גם מי שיש לו שיער ארוך או זקן הופך לפוטוגני.

ב-4700 אנחנו מאבדים מדריך שירד עם אחת הפולניות ומכאן עם מדריך אחד כבר אין ברירה אלא להגיע לפסגה. אנחנו לבד מקדימה כבר אין פנסים לפנינו, הכל כואב, לא סתם התורכים קוראים להר agri dagi הר הכאב the mountain of pain. בגובה הזה כבר ההליכה היא על קרחון, תחושה נעימה ברגלים כמו של קראנץ’. השיפועים דרמטיים ודיי מהר אנחנו צוברים גובה. פתאום משום מקום אנוור מתחיל לרוץ אל הפסגה, הגובה 5137 אנחנו מצטלמים עם השלט, משום מה מצויין בו 5165 אבל לא הולך להתווכח עם תורכים. 

ביום בהיר אפשר לראות מהפסגה שורה של הרים: את ההר הכי גבוה במזרח התיכון-דמוואנד באיראן, את ההר הכי גבוה באירופה-האלברוס ברוסיה, את הקזבגי בגאורגיה ואת הקצ’קר שלחופי הים השחור. 

לרגעים היינו בעננים, שי מתפשט לתצלום המסורתי של פסגה בעירום ורגע אחרי שאני מרגיש שהאצבעות קופאות אנחנו עפים למטה. חושב שהגיע הזמן למצוא דרך לצלם עם כפפות אולי בכוח המחשבה.

הירידה מההר-אררט אקספרס

שש וחצי בבוקר אנחנו עם קרמפונים ופשוט טסים על העקבים למטה. רואים את כל הקבוצות שעקפנו ומנסים לתת מילה טובה, בברור יש כאלו שלא יעשו פסגה.

המזג אוויר לא האיר לנו פנים, צריך להיות מרוכזים, אפשר בקלות לסכל קרמפונים ולהתרסק. גדסי מארגן לנו מופע אקרובטיקה בהתרסקות שנפרשת על מספר מטרים לא מבוטל, מודה לגנים התימניים שלו ששמרו לו על העצמות שלמות. 

מתחת לגובה הערפל העמק נפרש לפנינו מכאן כבר יש אפשרות לאבד גובה בגלישה, הגענו לאררט אקספרס. מורידים את הקרמפונים, מתיישבים על התחת וצוברים תאוצה, מנסים לשלוט במהירות עם המקלות, לא תמיד זה הולך. לאט לאט השלג נערם ועוצר אותנו ליד המחנה. סיימנו חבולים ורטובים עד לעומק התחתונים.

בדרך למטה אני פוגש את ש’ שהיה איתי בשנה שעברה ולא עלה אז לפסגה בגלל מחלה. ש’ נחת בשעת ערב, ויתר על הטיפוס של היום הראשון ולקח את הטרקטור בנסיעת לילה ללינה במחנה הבסיס. נסלח לו, את הטיפוס של היום הראשון הוא עשה בשנה שעברה, יש לו פטור… 

בתשע בבוקר הקדמנו את זמננו ונחתנו במחנה הבסיס, הרבה לפני הטבח, הסוסים והתיקים. כמובן שהתפתנו לרדת מההר בעגלת הטרקטור במחיר מופקע. היות והאווירה הייתה של סוף קורס, נקלעתי לשעה ומשהו של רביצה בעגלה עם מעיל בלי כובע בשמש קופחת במהירות אפסית מלוות עצירות שאפילו טרמפיסטים שאספנו בדרך ביקשו לרדת מרוב יאוש. אחת העסקאות המפוקפקות בחיי, לפחות הגענו לפני הפולנים שבחרו לרדת ברגל… 

היום שאחרי 

היות וסיימנו יום קודם, בורהן דאג לנו ליום טיול בהרים. התחנה הראשונה התיבה של נוח בגובה 1980 מטר עם נוף אל האררט הקטן והגדול. לא סתם הארמנים קראו להרים masis ו- sis תאומים, אוסיף שהם ממש לא זהים, בכלל לא באותו הגודל, יותר בכיוון של שוורצנגר ודני דה ויטו.

בשנות השישים קצין תורכי איתר קפלי סלע בזלתי במידות התואמות לגודלה של התיבה, 300 על 50 אמה והעלה השערה שזו התיבה. ההנחה היא שעם השנים התיבה כוסתה בלבה בהתפרצויות הרי הגעש.

בשנות השמונים חוקר מפוקפק, קרא דוח של הצלם של קרטר שראה את המבנה כששבו מביקור אצל השאה באיראן והחליט לבדוק את העניין. קפלי הסלע עברו סקר, תצלומי אוויר ורנטגן. אנליזות סלע דווחו על היות הסלע עץ מאובן עם נוכחות מתכות. כשארדואן עלה לשלטון הוא החליט לא לתמוך בפרויקט מהחשש שהמקום יהפוך למוקד עלייה לרגל ליהודים כמו קברי צדיקים, כך שמלבד מבנה עם תצלומי אוויר ומאובנים לא תמצאו כאן שום דבר.

מכאן אחרי ביקור בארמון איסק פאשה, נשאר רק להתהלך צולעים במרכז העיר. בניגוד לעיר צמודת הר, לא תמצאו כאן סוכנויות נסיעות וחנויות מזכרות. במדרחוב שולטות חנויות לממכר זהב, טלפונים, מסעדות בשר, בתי תה ו… מספרות לגבר. לא תמצאו פה קפה טורקי, תביאו מהבית. בכל מקום תקבלו תה, גבר כורדי שותה 30 כוסות תה ביום. 

זה הזמן להתיישב בכסא הגלב לגילוח צחצוח, מפתיע לא לקחו אקסטרה על השערות באוזניים, נראה שאם היינו עושים גם גבות היינו מאחרים לטיסה. ומשם לחמאם, זה התחיל בסאונה, נמשך במעסה זקן מצוייד בכפפת קרצוף, לאחר מכן עיסוי סבון עמוק שהוציאו ממני קולות סבל בכל נגיעה בדו ובארבע ראשי. כל זעקת כאב לוותה בפרצי צחוק וזפטה על הטוסיק, את הטיפוס להר שרדתי, כמעט התאדתי במסג’. זה לא מנע מאיתנו להשאיר בקשיש לסבא חסר השיניים בעל ידי הזהב.

בבוקר הפרידה מבט אחרון אל ההר, ראות מושלמת, שמיים חלקים, אין עננים בכלל. אני מטאטא כל בדל של קנאה במטפסים שזכו היום לשמיים צלולים, אין מה לעשות, תזמון זה עניין של טיימינג. רגע לפני ההגעה לשדה התעופה באיגדיר, הר מושלג מימין, 50 ק”מ קו אווירי, אין מעבר גבול, זה ה aragats בארמניה, 4090 מטר, יש טיסות ישירות לירבאן, שנטוס לראות את האררט מהצד השני? 

מדריך מומלץ ואיש שירות הטוב ביותר שפגשתי 

• בורהן 905445698604+ ותגידו שעזרא שלח אתכם 
• האתר של בורהן 

עזרו לי לסגור מעגל: גימל, רון, שי וצביקה
כתב: עזרא שהרבני
צילום: עזרא שהרבני, שי כהן, גיא קלומק 

אם אהבת את התוכן שלנו, שתף אותו לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך – הנה פה במלבנים האלה: