כחובבי מלאכות כפיים ואוהבי מדבר, תמיד חיפשנו דרכים ייחודיות להעמיק את הקשר שלנו עימם. לאחרונה, זכינו להוביל חוויה יוצאת דופן במסגרת סדנת מלאכות מסורתיות שנערכה במשך 3 ימים בכפר הבדואי עבדת.
הסדנא, אותה יזמה יעל בית-אב בשיתוף “סיאל- מרכז מלאכות מדבר”, התקיימה במאהל של ג’מיעה ועיד קשחר, זוג מיוחד, חלוץ בתחום התיירות האקולוגית באזור. ג’מיעה ועיד פתחו בפנינו את צוהר אל עולם תרבותם העשיר, והזמינו אותנו לחוות מקרוב את אורח חייהם המסורתי.
אאוטפאנל בווצאפ – לחצו פה:
כל דבר טוב במדבר מתחיל סביב המדורה
השמש טיפסה בשמיים, צובעת את המדבר בצבעים זהובים, כאשר הגענו אל הכפר הבדואי. אוהלים שחורים ובתי פח התנשאו בין גבעות החול ואבני הגיר, ועשן מיתמר ממדורות הבוקר, סימן לחיים שוקקים. בלב פועם, ירדנו מהרכב והתקרבנו אל השיג– אוהל האירוח. מיד הרגשנו בבית, הוזמנו להיכנס אל המאהל, שם הוגשו לנו תה מתוק מאוד וקפה.
הימים הם ימי ראשית הקיץ 2024. מלחמה בארץ, מתח ורגשות מעורבים- האם זה נכון להתנתק מהמציאות הקשה ולחפש מפלט במדבר? אך ככל שהזמן עבר, תחושות אלו התפוגגו. בתוך המאהל, הרגשנו כאילו העולם החיצון התרחק. הדיווחים על אירועי אלימות ברדיו הפכו למרוחקים, והטרדות היומיומיות התפוגגו. האווירה השקטה והשלווה של המדבר עטפה אותנו, והרגשנו תחושת שלווה עמוקה וגם חיבור עמוק למטרתנו – ללמוד ולתעד את המלאכות השונות.
פשוט וטוב
מלאכות מסורתיות בקרב הבדואים מתאפיינות בפשטות ופונקציונליות. ניידות נדרשה בסביבה המדברית לאורך כל השנה, לפיכך הרכוש הנישא היה מועט והתבסס על שימוש רב פעמי בכל סוגי הכלים וחומרי הגלם. כמו כן, חלק גדול מהחפצים היו עשויים מחומרים מתכלים כמו עץ, עור וחומרים אורגניים. במרוצת השנים חומרים וחפצים שלא מהסביבה המדברית, שנוצרו מחוץ לאזור, נעשו יותר ויותר נפוצים, והדבר ניכר במאהל בכל פינה; מחרשות עץ עתיקות מול טרקטור מודרני, כלי כתישה מסותתים מאבנים מקומיות מול מקרר שפועל על גנרטור, ואריגים, צמר עזים וגמלים, שתלויים ליופי בתוך אוהל העשוי יריעה מודרנית.
הצטרפו לניוזלטר – פעם בשבוע בלבד עם תכנים מעולים מהפאנל:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
האוהל
אנו יושבים באוהל אשר פתחו פונה מזרחה. ההיגיון בכך הוא שקרני השמש מאירות מהמזרח בבוקר, והרוח המערבית הנושבת בערב ניתנת לוויסות על ידי יריעת האוהל. ‘אוהל השיער’ המסורתי ארוג מצמר הצאן. צמר העזים דוחה מים ומשמש בעיקר לגג האוהל, בעוד שצמר הכבשים שסופג את הגשם משמש לקירות (שוגה). אריגת יריעות האוהל נעשית על ידי ה’ניירא’– אורגת באמצעות נול הקרקע (מנסג’). הנול מותקן באדמה באזור נקי מאבנים בקרבת המאהל. נול הנוודים עשוי מארבע יתדות ומקלות, המתקפלות לחבילה קטנה שמתגלגלת עם המשפחה בנדודיה. מלאכת האריגה היא מלאכה מורכבת הדורשת ריכוז קוגניטיבי ומוטוריקה עדינה. יעל הקדישה את חייה ללימוד מלאכת האריגה הבדואית המסורתית, אותה רכשה מבעלות מקצוע מקרב המגזר הבדואי, ביניהם ג’מיעה שלנו המארחת שלנו. בשלושת הימים הבאים אנו נעמול ונלמד לעומק את עבודת האריגה.
נול נוודים
מגששים
עיד קשחר הוא דמות מוכרת בנוף הנגב, פקח רט”ג מזה שלושה עשורים, וכזה שמכיר כל אבן וכל שעל בסביבה. הוא מניף את ידו ומצביע על עבר העיר העתיקה עבדת המתנשאת ממזרח; “אני נולדתי בראש הואדי שמדרום לשם”. בילדותו ונעוריו, משפחתו חיה חיי נדודים מסורתיים שהתבססו על רעיית צאן עונתית. המשפחה נעה ברחבי הר הנגב והרחיקה עד לאזור דימונה בעקבות תנאי מחיה טובים עבורם ועבור עדריהם. אנו יוצאים עם עיד לחפש אחר חמור ובכר שהלכו לאיבוד באזור הכפר, מחפשים עקבות טריות בחול. עיד מדבר מעט והולך מהר. הלימוד מגיע על ידי ההתנסות עצמה.
בתרבויות מסורתיות רבות, תהליך רכישת המיומנויות שונה מאוד ממה שאנו מכירים. במקום לשנן וללמוד עובדות ותהליכים, או לפתוח סרטון של 30 שניות ביוטיוב, יש דגש מרכזי על התבוננות וחיקוי מבעל הידע עצמו. הילדים צופים במבוגרים, סופגים את הידע והמיומנויות שלהם באמצעות החושים. ההבנה הזו משחררת אותנו משיטות הלימוד המקובלות. השאלות הרבות והרצון לצלם או להקליט מוחלף בחוויית למידה עמוקה אליה הקבוצה מתמסרת בחפץ לב. כשעיד מגשש הוא אינו מקפיד לזהות כל עקבה אך הוא מבין את הכיוון הכללי ואת אופיה של החיה, ונע אל עבר הוואדי מדרום, בדרך חוצה משטחי סלע ורגבי עפר שהעקבות אינן ניכרות עליהם כלל.
אנו מגששים בשטח מורכב מאוד וכל העת מלווה אותנו אמרה מפורסמת שנאמרה מפי חמזי הגשש אגדי- “אין סתם”. עבור הגשש, כל פרט בשטח הופך למפתח להבנת העבר. מקצוע הגששות (קץ אל את’ר) התפתח כמיומנות מדברית והסיבה לכך נעוצה באורח החיים המדברי ובהוויתו, שהצריכה ידיעה ושימוש בפעולת הגישוש; איתור חיות משק אבודות, איתור גנבות, שמירת בטחון המשפחה ועוד. אנו שומעים נעירת חמור מהואדי וחיש מהר מזהים את העקבות שיורדות בנקב על עבר כר מרעה של צמחי חדאד (חמד הנגב) ואזבה (זוגן מצוי) החביבים עליהם. עם אור אחרון אנו חוזרים למאהל, חוצים בדרך שטחים חרושים עם ערימות זבל מוכנות לפיזור לקראת העונה החקלאית הקרבה. קרניים אחרונות של יום מאירות את משטחי הקירטון הלבנים של בורות רמליה.
עדר העזים במרעה
גבינת העפיג: פנינה מיובשת מן המדבר
השמש עולה באטיות מעל האופק, צובעת את צמרות ההרים בגוון זהוב רך. האוויר קריר וצלול לאחר לילה מדברי, וציוצי הציפורים ממלאים את השקט. אנו שותים קפה בספלים קטנים ולא מדברים הרבה- כמנהג המקום. היום, אנחנו הולכים ללמוד על אחת המלאכות החשובות ביותר בכלכלת הבית- ייצור גבינות.
במעבה המדבר, שם החום שורף והשמש צורבת, הומצאה לה גבינה ייחודית – גבינת העפיג. גבינה זו, פרי יצירתם של הבדואים, נושאת עמה סיפור של התמודדות עם תנאים קשים, יצירתיות וטעם משובח (לחובבי מלוח). מתחת לשמיים הצחיחים, גבינת העפיג עוברת תהליך ייבוש מיוחד. קרני השמש החמות חודרות אל עומק כדורי הגבינה, גורמות לנוזלים להתאדות ומותירות אחריהן גוף מוצק ועמיד. תהליך זה מעניק לגבינה מרקם ייחודי, טעם עז וריח משכר.
חליבה ידנית
הכנת גבינת העפיג היא מסע קולינרי מרתק. תחילתו בחליבת עדר העזים המשפחתי הקטן וחלבן הטרי זורם אל כלי מאוורר. שם, תחת צל עצי השיטה, החלב עובר תהליך התססה והופך לחמוץ וטעים. לאחר מכן, השומן מופרד מהחלב על ידי מחבצה (דבאר) ליצירת חמאה ששמה סמנה, שומן טהור המשמש את הבדואים לבישול וטיגון. החלב המוחמץ עובר סינון בחיתול בד במשך הלילה, ולאחר מכן מתגלגל לכדורים קטנים חרוטים המזכירים את פסגות ההרים מסביבינו. גבינת העפיג, פרי יצירתם של ידיים מיומנות, מונחת על גג האוהל, שם היא מתייבשת לאיטה תחת קרני השמש לתקופה של עד שנה!
גילגול גבינת עפיג
שני עולמות מתנגשים
המחשבה המערבית זורמת בדמנו. היא רואה בטבע אתגר, גורם שיש לנצח ולכבוש. אנו מביאים לטבע איתנו את כל מה שאנחנו צריכים, משלימים את החסר, משדרגים את החוויה. לעומת זאת, אורח החיים הבדואי המסורתי, דוגל במינימליזם ובחיבור עמוק יותר לשטח. רועי הצאן נוהגים לחיות חיים בשטח שבועות ארוכים עם עדר גמלים לצידם. אין להם צורך בבקבוקי מים, הם שותים ממקורות מים טבעיים או מחלב הגמלים עצמם. בלילה, הם מוצאים מחסה במערות אבן, כוכבים מהבהבים מעליהם, מנווטים באמצעות מפה מנטלית שחקוקה במוחם. עינינו נפקחות. הבריזה של אחה”צ מצננת את חום היום, השמש מאירה בזווית את החול ומדגישה את העקבות הרבות שסביבנו, ריח עז של צמחים ארומטיים שנרמסו על ידי העדר עולה באוויר, ואנו בהודיה גדולה לטבע שמספק לנו מתנות קטנות.
מדוע אנו כה נמשכים למלאכות הקדומות?
אולי זה בגלל שהן מחברות אותנו לעבר, אל שורשינו ושורשי האנושות. אולי זה בגלל שהן נותנות לנו תחושה של יצירתיות ושל שליטה. אולי זה בגלל שהן מזכירות לנו את ערכה של עבודה קשה ואת חשיבותן של מיומנויות ידניות בעידן הטכנולוגיה, לזכור שאנחנו עדיין אנושיים.
כותשים חיטה עם אבן ריחיים צילם- בן פריטל
סוף דבר
עיד וג’מיעה, זוג בדואים נעימים ומלאי ידע, הובילו אותנו במסע מרתק אל תוך עולם של ידע עתיק וטכניקות נשכחות. יחד חלבנו את עדר העזים, טחנו גרעיני חיטה, הכנו לחם נוודים (ליבה) והדלקנו אש מסיבי צמחים שגדלים בשטח. התבוננות בידיהם המחוספסות, קמטים עמוקים חרוטים עליהן, העלתה מחשבות רבות. אלה ידיים שעבדו לאורך כל חייהם, ידיים שידעו ליצור ולשרוד בתנאים קשים. הימים עברו במהירות, והיו גדושים בהשראה ותובנות חדשות, אך גם בהתחככות עם המציאות מורכבת. התנסינו במגוון מלאכות, ביניהן אריגה, שזירה, גששות, יציאה למרעה וגבנות, הדלקת אש, בישול מסורתי ועוד מגוון מיומנויות שהיו חלק מחיי היום יום במדבר. ג’מיעה, בעלת ידי זהב ומלאת סבלנות, הדריכה אותנו בסבלנות רבה בכל שלב של התהליך, תוך שיתוף סיפורים מרתקים על מקורות המלאכות ועל חשיבותן בתרבות הבדואית. מעבר לרכישת מיומנויות חדשות, החוויה העניקה לנו הצצה נדירה אל תוך עולמם של הבדואים, אורח חייהם המיוחד והקשר העמוק שלהם לטבע. ג’מיעה ועיד שיתפו אותנו בערכים החשובים להם, ביניהם כבוד הדדי, משפחתיות וחיבור לאדמה. הזמן שבו בילינו בכפר עבר בקצב מדברי; מהיר מחד אך איטי ועמוק מנגד. למדנו להעריך את הפשטות והיופי של החיים המסורתיים, וחווינו את כוחה של הקהילה והחיבור לטבע.
כתב וצילם: אורן פריטל
הכתבות הקודמות בסדרת “מלאכות המדבר”:
- מלאכות המדבר – גששות מדברית
- מלאכות המדבר – הידע הקדום של כח הדלקת האש
- התנאי לחיים: איתור מקורות המים
שתפו את הכתבה, עם הכפתורים פה למטה:
