כרוכבי אופניים, הסיפורים של הספורטאים והרוכבים שנרצחו ב־7 באוקטובר נוגעים בנו במקום קרוב במיוחד. אלה אנשים שיצאו לרכיבת שבת, לריצה, לאימון, דברים שאנחנו עושים כל הזמן. חלקם לא חזרו הביתה. איתן הרצל והראל נחמני מספרים על רכיבת הזיכרון שנערכה לציון 3 שנים לטבח והמחדל.
הצטרפו לניוזלטר ונעדכן אתכם פעם בשבוע על כתבות חדשות:
מאשר תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות משלוח פרסום ועדכונים
שלוש שנים אחרי אותו בוקר – חזרנו
בער בנו שוב הצורך לחזור לעוטף. רצינו לזכור ולהיזכר בחברים ובכל אלה שכבר אינם איתנו. הדרך הטבעית ביותר עבורנו לעשות זאת הייתה על האופניים.
יצאנו כ־70 רוכבות ורוכבים, בתוכם רבים מקבוצת 4Fitness מחיפה והקריות, לרכיבת הזיכרון לזכר אותם אלו שנרצחו ביום הנורא ההוא, בעודם רוכבים על אופניהם. לאורך היום התברר שוב ושוב שהכבישים שעליהם אנחנו רוכבים הם רק התפאורה. הסיפור האמיתי נמצא באנשים שפגשנו ובסיפורים שחיכו לנו בדרך.
אנשים מצילים אנשים
הרכיבה התחילה בתחנת הדלק ליד קיבוץ גבים. מקום שבכל שבת אחרת יכול היה להיות נקודת מפגש שגרתית לפני רכיבה. אבל מאז 7 באוקטובר גם למקום הזה יש סיפור. באותו בוקר ארור, מתדלק צעיר בשם מסעד ארמילאת, שהיה בתחנה, סייע להציל קבוצה של רצים ורוכבים שנקלעו לתופת. צור סגל, חבר כיתת הכוננות של גבים, שהיה בשטח ב 7.10, סיפר לנו את סיפור המקום ועוד לפני שהתחלנו לדווש, קיבלנו תזכורת לאחד הדברים שילוו אותנו לאורך היום: בתוך הסיפור העצום והבלתי נתפס של 7 באוקטובר נמצאים אינספור סיפורים קטנים של בני אדם, אנשים שבשבריר שנייה קיבלו החלטה, פעלו והצילו חיים.
יצאנו לדרך.
האנדרטה לזכר תומר שפריר בכניסה למפלסים
בכניסה למפלסים חיכו לנו הוריו של תומר שפירר ז"ל. תומר היה רוכב אופניים. אחד מאיתנו, במובן הפשוט והכואב ביותר של המילה. באותו בוקר הוא תכנן לרכוב בסינגל בארי, כשהחל האירוע עלה על רכבו וניסה למלט את עצמו ולחזור הביתה, אל אשתו ושני ילדיו. הוא לא הגיע. אביו סיפר על ההשפעה המעולה שהיתה לאופניים עליו. היא הפנתה אותו מאורח חיים של עובד בתחום המסעדות והבליינות לעבודת יום, והתנהלות של ספורטאי. בתוך כך הוא הבטיח לאשתו שאחרי רכיבות השבת המפרכות הוא לא יפול למיטה כמו כולנו ויהיה זמין לילדים והמשפחה. רק רוכבים יודעים כמה זה קשה, ומה זה מעיד עליו כאבא ובן זוג.
כשעומדים עם האופניים מול הוריו של רוכב שנרצח, הסיפור מקבל ממדים אחרים. הוא כבר לא שם ברשימה, תמונה או אנדרטה לצד הדרך. יש מולך אבא ואמא שמספרים על הבן שלהם. יורם, אביו של תומר, סיפר לנו עליו. אנחנו עמדנו והקשבנו.
ברכיבה כזאת אין באמת משפט נכון שאפשר לומר. לפעמים עצם הנוכחות, ההקשבה והעובדה שעשרות רוכבים הגיעו במיוחד כדי לשמוע ולזכור הן הדבר החשוב. ואולי זו גם אחת הסיבות שבגללן יצאנו לרכיבה הזאת: כדי שהסיפורים של תומר ושל אחרים לא יישארו רק אצל המשפחות שלהם.
רכיבת שבת שלא התחילה
בכפר עזה עצרנו במקום שבו, בדיוק שלוש שנים קודם לכן, נפגשה קבוצת הנערים של 'אתגרית', קבוצת הטריאתלון של יישובי עוטף עזה. אפשר לדמיין את הסיטואציה כמעט בלי מאמץ: שבת בבוקר, אופניים, נערים שמגיעים לרכיבה, התארגנות לפני היציאה. עולם מוכר לחלוטין לכל מי שרוכב. ואז הכול השתנה.
בתוך התופת שהתפתחה סביבם נדרשו הנערים, ברגע אחד, לעבור מרכיבת שבת למאבק על החיים. בתושייה יוצאת דופן ועם הרבה קור רוח של יוסף למדן, מנהל הקבוצה, הם הצליחו להינצל. עבורנו, כרוכבים, קשה לעמוד במקום הזה ולא לחשוב עד כמה דקה אחת יכולה להפריד בין שגרת החיים שאנחנו מקבלים כמובנת מאליה לבין מציאות שאיש לא יכול היה לדמיין. האופניים, שבשבילנו הם חופש, חברות, ספורט והנאה, נמצאים גם בתוך הסיפור הזה.
על כביש 232, סעד, עלומים, בארי
המשכנו לנחל עוז ומשם אל כביש 232. נסענו על הכביש ששמו הפך מאז 7 באוקטובר למושג בפני עצמו. חלפנו על פני סעד, עלומים ובארי. לצד הדרך נמצאות עדיין עדויות שמחזירות אל אותו בוקר, מקומות שבהם התרחשו סיפורי גבורה והצלה ולצידם מראות שקשה להכיל.
ברכיבה רואים את הדברים אחרת: אין חלון שמפריד בינך לבין הדרך. אין אפשרות לחלוף במהירות ולהמשיך הלאה. אתה רואה, שומע ומרגיש את המקום. הקצב של האופניים מאלץ אותך להיות נוכח. וככל שהתקדמנו, פחות ופחות היה מדובר ב"רכיבה". עברנו מסיפור לסיפור, מאדם לאדם.
חניון רעים – מול הנובה
עצרנו מול מתחם הנובה. יש מקומות שבהם המילים פשוט נגמרות. עומדים ומביטים. כל אחד עם המחשבות שלו. כמעט לכל אחד מאיתנו יש מכר, חבר, בן של חבר או סיפור אישי שמחבר אותו למסיבה שהפכה לגיהנום. נירה שקד, שרכבה איתנו, ניסחה משהו מהתחושה שליוותה את היום כולו: "כולנו השתנינו מאז ה־7 באוקטובר. חלק מחוויית היום יום עבורי, כמי שלא הושפעה במעגל המיידי, היא אי שקט תמידי." "יש עצב", היא כתבה, "אבל הוא מתגמד מול כאבם של אלה שנפגעו ישירות. ורכיבות כאלה מאפשרות לנו להשתתף ולזכור בדרכנו".
איתן הרצל: מול רעים כבר לא היה אפשר לדבר רק על "הסיפורים של 7 באוקטובר". הבטנו על השכונה החדשה שנבנתה במקום, ואני שיתפתי את החברים בסיפור שלי. סיפרתי איך באותו בוקר הערתי את הבן שלי ושלחתי אותו למלחמה. איך המפקד שלו נפל ברעים, ואיך בני נלחם על חייו. יש רגעים שבהם הגבול בין הזיכרון הלאומי לבין החיים הפרטיים נעלם. אתה עומד עם חברים לרכיבה במקום ששמו מוכר היום לכל ישראלי, אבל עבורך הוא מחובר לפנים, לקול, לטלפון שקיבלת, לילד שלך.
בשער הצהוב של ניר עוז
המשכנו דרך נירים ועין השלושה לכיוון ניר עוז. יש מקומות שנכנסים אליהם ברכיבה, ויש מקומות שנכנסים אליהם כמעט בחרדת קודש. התקדמנו לניר עוז, ישוב שהפך לסמל ההפקרה.
היישוב הפך לאחד הסמלים הכואבים ביותר של 7 באוקטובר – של רצח וחטיפה, של משפחות וקהילה שנפגעו באופן שקשה לתפוס, וגם של תחושת הפקרה שמלווה את הסיפור עד היום. נכנסנו אחרת מכפי שנכנסים לכל מקום אחר. ברכיבה קבוצתית, שבה רגילים לדבר, לצחוק ולהחליף מילים תוך כדי תנועה, אפשר להרגיש היטב את הרגע שבו הקבוצה משתתקת.
מפגש עם ארז מנור והסיפורים של בארי
בדרך חזרה הגענו לבארי והתארחנו אצל ארז מנור, בפינה שהקים ב"לה-מדווש".אחרי שעות שבהן עברנו בין המקומות שעליהם שמענו וקראנו במשך שלוש שנים, ישבנו מול אדם שחי את המקום. ארז שיתף אותנו בזכרונות ובסיפורים מאותו יום. סיפורים של גבורה והצלת חיים, של החלטות שהתקבלו בתוך הכאוס ושל אנשים שעשו את הבלתי אפשרי, ולצידם גם סיפורים של אובדן ושל הפקרה.
וכך, כמעט בסוף הרכיבה, חזרנו שוב לנקודה שבה התחלנו, לאנשים:
המתדלק בגבים. תומר והוריו. נערי אתגרית. האנשים שהיו בנובה. הלוחמים ברעים. המשפחות והקהילות בניר עוז. ארז והאנשים של בארי.
ומאחורי כל אחד מהם עוד מעגלים של משפחות, חברים וסיפורים.
הזכות לרכוב
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, קשה לומר שהאירוע הזה נמצא "מאחורינו". כמו שכתבה נירה, גם אצל מי שלא נפגע במעגל המיידי נשאר אי שקט. כולנו השתנינו במידה כזו או אחרת. הרכיבה הזאת לא נועדה לפתור אותו. היא גם לא נועדה לייצר עוד טקס. היא הייתה הדרך שלנו לחזור אל האנשים ואל המקומות, להקשיב, לספר ולהעביר את הסיפורים הלאה. לחבר בין הדבר שאנחנו כל כך אוהבים לעשות לבין החובה שלנו לזכור את אלה שכבר לא יכולים לעשות אותו איתנו.
ובין כל הכאב, הייתה גם הכרת תודה על החברות. על האנשים שפגשנו. על האפשרות להגיע למקומות האלה בכוחות עצמנו, לעצור, להקשיב ואז לעלות שוב על האופניים. ועל הזכות הפשוטה, שכבר איננה מובנת מאליה, לרכוב ולחזור הביתה.
תודה לכל הרוכבות והרוכבים שהגיעו לרכיבה לזכר הרוכבים שנרצחו ב 7.10.23, ליבנו עם המשפחות השכולות, נזכור תמיד את אלו שכבר לא איתנו ואת המסורת שהתחלנו, נמשיך גם בשנים הבאות.
